"כששלומי נסע לעבוד במסיבה ביום חמישי, יומיים לפני האסון, הייתה לנו בעיה עם הדוד בבית. שלומי כתב לי, 'אני מקווה שתסתדרי עם המים', וגם, 'התבאסתי להשאיר אותך לבד'. לכל מילה יש פתאום משמעות אחרת, גם העובדה שהוא השאיר את טבעת הנישואים שלו בבית. אני לא יודעת מה גרם לי לבקש את זה, אבל אמרתי לו, בפעם הראשונה, שישאיר אותה. תהיתי אם זה עשה לנו מזל רע", מספרת מירן זיו, אשתו של שלומי זיו שנחטף מהמסיבה ברעים.
מירן ושלומי גרים במושב אלקוש בצפון הארץ, סמוך לגבול. בעוד שבועיים הם יציינו, בהפרש של ארבעה ימים, את יום הולדתם ה-41. הם יחד כבר 17 שנים, שבע שנים מהן עברו בניסיונות להביא ילדים לעולם.
"עברנו כל כך הרבה. טיפולים, הפלה קשה, עוד טיפולים. אבל לא נשברנו, עד שהרגשתי שאני צריכה הפסקה. זה מאוד קשה, כשאת נקלטת וזה לא מצליח. היינו בין תקווה לייאוש, בין אופטימיות לפסימיות". היא מספרת. "אלה רק שנינו, שלומי ואני, ולכן אנחנו גם כל כך קשורים. תקופת הטיפולים רק חיזקה אותנו, ולא פירקה אותנו כמו שאולי קורה לזוגות אחרים. אנחנו העולם אחד של השני".
קחי אותנו ל-7 באוקטובר.
"בעצם, שלומי נסע לעבוד כבר ביום חמישי, יומיים לפני האסון. הוא הצטרף לבן דודה שלי, אביב אליהו ז"ל, שהיה מנהל הביטחון במסיבה, ונרצח בה. תמיד כשהיו לו פרויקטים גדולים הוא הציע לשלומי להצטרף. חודש לפני הוא כבר אמר לו שבחגים יהיה אירוע גדול, הוא ידע שיש לו על מי לסמוך. שלומי מצידו סיים לימודי עיצוב פנים, ולקח את הפרויקט הזה לפני התחלה של עבודה חדשה.
"השיחה האחרונה בינינו הייתה ביום שבת בבוקר, בשעה 08:15, הוא אמר שהוא רץ ושנדבר. הבנתי שמשהו קורה. גם לרויטל, אחותו, הוא אמר שהוא בורח. אחר כך הוא כבר לא ענה. ההודעה האחרונה שהוא קיבל הייתה ב-09:45. לא ידענו ממה הוא ברח, אבל הקשבנו לחדשות והתחלנו להבין מה קורה. תוך כדי גם פעלנו, התקשרנו וכתבנו, דיברתי עם מנהל הביטחון שלנו במועצה, ניסינו לדלות מידע מכול מקום. לקראת הערב עדיין המשכנו בבדיקות, וניסינו לעכל את המצב ולהבין מה אנחנו עושים עכשיו. שלושתם לא ענו לנו, אביב, שלומי וג'ק – חבר טוב מלונדון ששלומי ממש אימץ בארץ, שגם נרצח. עם שלושתם לא היה לנו קשר. היו שעות מטורפות".
ויעברו עוד חמישה ימים של אי-ודאות.
"כן, הסטטוס של שלומי היה נעדר. אף אחד לא ראה כלום, לא שמע דבר. דיברנו עם מאבטחים, עם מי שיכולנו. אני הייתי בבית, יצאתי להסתכל במרפסת, אולי הוא חזר הביתה ויושב ומחכה לי. הלילות היו בלי שינה, בלי אוכל. לילה אחד ישבתי לחכות לו בחוץ, במקום שבו הוא אהב לשבת, עד הבוקר. אפילו דמיינתי אותו הולך ברגל הביתה. אני מרגישה אותו עכשיו, והרגשתי אותו גם אז. ידעתי שהוא בחיים. אף אחד לא היה מערער אותי לגבי זה".
ביום שישי, בחלוף אותו שבוע, מכוניות בליווי אמבולנס הגיעו לביתם, ונציגי הרשויות בישרו למירן ששלומי ככל הנראה חטוף בעזה. באותו לילה התבשרה המשפחה על רציחתו של אביב. יעברו שבועיים עד שיאמרו ששלומי חטוף, ולאחר מכן, שוב, שהוא "ככל הנראה חטוף": "חווינו את כל המנעד - יש לנו במשפחה חטופים, נרצחים וגם ניצולים".
איך הגבת לבשורה על החטיפה?
"כשהמכוניות והאמבולנס הגיעו, חשבתי על הנורא מכל. כשנאמר לי ששלומי חטוף נשמתי לרגע, אולי זו הייתה התקווה שלי. הרגשתי את הנוכחות שלו בבית, לכן גם רציתי להיות בו כל הזמן. זה עשה לי טוב. בימים הראשונים הייתי בטוחה שהוא מתחבא ושהוא יצוץ בכל רגע.
"אני לא מקשיבה לעדויות של שבים. אני יודעת שהוא בסדר, אם אפשר בכלל להגיד את זה. אני יודעת שהוא מספיק חזק להתמודד עם המצב. אני לא שוקעת. אני מנסה לשמור על שפיות. כולם אומרים לי שאני נראית חזקה, אבל אני פשוט לא נותנת לעצמי לשקוע. אני עומדת על הרגליים, בזכותו, כי הוא סומך עליי שאני בסדר. זה מה שגורם לי לתפקד".
ובכל זאת, מתי את מתפרקת?
"יש הרבה רגעים כאלה, בדרך כלל בימי שישי ושבת, הם קשים לי בטירוף, כי זה אני והוא. השישי יחד, הארוחה עם המשפחה, הרבה ביחד. ופתאום אני לבד".
את לא התראיינת המון לתקשורת. למה?
"בהתחלה חששתי מזה, פחדתי שהמודעות גם תזיק. אז כן, אני בעד שהמודעות תישמר, אבל שלומי הוא שלי - אני חיה את השמחה שלו, את העצבים שלו, אני מכירה אותו הכי טוב. זה לא מעניין אותי אם הוא יהיה בתודעה או לא. מה שמעניין אותי זה שהוא יחזור.
"לאחרונה יש תחושה שזה קצת מתמוסס, יש איזה מין שקט בנושא חטופים. אני יודעת שלא מפקירים אותנו, אבל אני חוששת מכך שכמו שאנחנו יודעים להיות מאוחדים במשבר, אנחנו גם שוכחים מהר. אנחנו נוסעים למרכז ורואים שהחיים נמשכים. רק החיים שלנו נעצרו".
מה עבר עלייך בשחרורים האחרונים?
"לקחנו בחשבון ששלומי לא יהיה בפעימות האלה, כי הן כללו נשים וילדים. התקשרו לעדכן אותי, וקינאתי. גם אני רוצה ששלומי יחזור. גם שלומי הוא הילד של אמא שלו. מהיכרותי איתו, הוא ייצא אחרון. שלומי רואה את אנשים, דואג לאנשים. הוא בטח מדבר איתם, מטפל בהם. אני שומעת את זה על הרבה חטופים ששבו, אבל במקרה שלנו אני סמוכה ובטוחה שהוא באמת עושה את זה. אני כבר עסוקה ביום שאחרי, כי אני יודעת שהוא יחזור. אני חושבת איך לעזור לו ולתמוך בו. אני חושבת על כל האפשרויות, ואני מתכוננת לכל התרחישים האפשריים.
"הזמן שעובר הוא קשוח מאוד, לא חשבתי שנגיע לזמנים כאלה. חשבתי שאחרי חודש הוא יהיה בבית. אני לא מאבדת תקווה, הוא לא ירצה לדעת שככה אנחנו מרגישים. אנחנו לא מוותרים עליו, ולא על אף אחד. אני גם לא מוותרת על הרעיון שהאחדות בעם תוביל אותנו למקום טוב יותר. תמיד אומרים להפיץ אהבת חינם, שזה יאחד ויגבש, אבל לצערי אנחנו לא זוכרים את זה תמיד. לכן אני אומרת לכולם – אל תשכחו אותם. פשוט אסור לנו".
