העוצמות, התוכניות, החלומות, ההצלחות והאכזבות: לכבוד יום האישה, אימהות מובילות ומעוררות השראה כתבו מכתבים לילדות שהן היו פעם.
מודעות וקבלה | מאיה בורלא שדה
מאיה אהובה שלי,
צפויות לך המון הפתעות לאורך הדרך. חלקן משמחות וחלקן יותר כמו מהמורות, אבל הכיוון תמיד יהיה קדימה. את מובילה, תזכרי שתפיסות ונורמות חברתיות ניתנות לשינוי. המאבק אינו פשוט אבל הוא נושא פירות. לא תמיד נקבל את מה שאנחנו רוצות, אבל אסור לנו לוותר. תמצאי את הדרך שבה תהיי נאמנה לעצמך, את מסוגלת ואת יודעת מה עושה אותך מאושרת.
30 שנה קדימה נעבור מסלול שבו הקבלה וההכלה של שונות תהיה יותר במיינסטרים. אל תוותרי על הצד הטכני שבך, גם אם מכרסמת בך המחשבה שאת לא מספיק טובה, תעמדי על שלך, תשאלי את השאלות הנכונות ותאמיני בעצמך. לא תמיד תהיי מצוינת בהכול, אבל ברגע שתביני שהמארג הכולל הוא זה שמייצר גם את התמונה המשלימה שמבליטה את הכישרונות שלך, אך גם תחזק ותמצב את הכישורים של האחרים, אז תוכלי לעלות על דרך המלך ותביני את המשמעות של הובלה.
מודעות היא המפתח. מודעות עצמית וקבלה כדבר ראשון, תהליך היציאה מהארון יהיה תהליך מתמשך ותמידי, בכל מקום שבו תלמדי, תשרתי, תעבדי תעברי את אותו תהליך מחדש אבל בכל פעם הוא יהיה יותר מגובש ולעתים אף יותר קל. מודעות סביבתית תעזור לשנות סטריאוטיפים קיימים, אבל בעיקר תייצר גשר לתכנים שיאפשרו הכלה שכזו בכל מקום שאליו תגיעי.
תדברי ותהיי פעילה אקטיבית בנושא. אל תצפי שאחרים יעשו את העבודה בשבילך. החוויות שתצברי והקשיים שתעברי בעקבות כך ייצרו ויבנו את יכולות ההובלה שלך והדחיפה לשיפור תמידי, זה ישתלם כי מעמדת ההובלה הזו תוכלי לייצר שינוי לאורך זמן, אבל גם לאפשר את הסביבה הבטוחה לאחרים להיות הם עצמם. תעודדי אחרות לנהוג כמוך, יחד הקול שלנו נשמע חזק יותר. את יכולה ל"מקבל" ואל תני לאף אחד לומר לך אחרת. את יכולה להוביל בעבודה, את יכולה להקים משפחה, את יכולה להוביל שינוי ואת יכולה לעשות את הכול ביחד.
מאיה בורלא שדה היא סמנכ"לית תפעול CT/AMI, Philips. אמא לשתיים, גרה ברחובות
היום שבו השתנו החיים | דנה פנחסוב
דנה יקרה,
אני כותבת את השורות האלה מהעתיד ומקווה שדרכן תוכלי לצלוח את השינויים והסערות שעתידות לבוא. אני זוכרת אותך, חייכנית ומלאת ביטחון עצמי, בטוחה בעצמך ובדרך שלך, מאמינה שהכול ילך לפי התוכנית. עוד רגע תביני שהתוכנית צריכה להשתנות ויחד איתה תשתני גם את.
אני רוצה לספר לך על היום הזה שבו השתנו חיינו, על הבוקר שבו עלית לאוטובוס בריאה ועייפה אחרי סוף-שבוע של בילויים, ועל איך שהורידו אותך ממנו נאחזת בקושי בחיים. כשתתעוררי לכאוס החדש של חייך תרגישי שהכול נגמר - החלומות, התקוות, התוכניות. את תחשבי שאין דרך לקום מפציעה כל כך קשה ולקיים חיים מלאים.
כדי לעזור לך אני רוצה לתת לך מספר עצות שאותן אספתי לאורך השנים שחלפו:
תשתמשי ברגעים האלו כדי להעריך את כל מה שבחייך, את האנשים ואת המעשים.
הכול לטובה, כן גם הדברים הקשים שעוד יקרו, כל אחד מהם הוא שיעור גם אם הלקח כואב ומכל אחד מהם את הופכת לחזקה וחכמה יותר. תרשי לעצמך להישבר לפעמים, גם האדם החזק ביותר זקוק לחיבוק ותמיכה
תזכרי שעבור החלומות שלך, השמיים הם רק ההתחלה. אל תפחדי מהפחד, זה מה שעוזר לך לשנות, להשתנות, לגדול. תזכרי שהשינוי שתרצי לעשות מתחיל בך. אחרון והכי חשוב - תאהבי את עצמך, את הצלקות ואת החולשות. הן הופכות אותך למודל לתקווה עבור אחרות, ועוזרות לך לקום כל בוקר עם משמעות אמיתית לחיים.
אוהבת אותך,
אני.
דנה פנחסוב הייתה החובשת הראשונה בקבע במג"ב, ונפגעה בפיגוע בקו 18. היא מתנדבת בארגון נכי צה"ל ומובילת תוכנית "עכשיו אני" באגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל. אימא לארבעה, גרה בירושלים
לא יכולת לבחור מסלול אחרת | קטיה קופצי'ק
היי קטיה יקרה,
אני מסתכלת עלייך ורואה ילדה אמיצה, חכמה ובעלת חוש צדק מפותח, יש מי שיאמר שאפילו מוגזם. תמיד תהיי הראשונה לעזור ולרוץ קדימה, יהיו פעמים רבות שתקבלי על זה בראש. כמו אז, עם הילדה מהכיתה שהכריזו עליה חרם.
את לעומת כולם, החלטת לא לתת יד להתנהגות הפוגענית הזו. התיישבת לידה ולא עזבת. לרגע לא חשבת על התגובה שתגיע, ועל זה שגם את תוחרמי. חרם קשה וארוך, שילווה אותך זמן רב. למרות הקושי, למדת שיעור חשוב על עצמך ועל החיים. תכונות כמו אכפתיות, אחריות לזולת ואומץ, הן אלה המניעות לשינוי עולמות ומביאות אור למקומות בהם מבקשת החשיכה להשתלט.
האם אז נכנס בך החיידק החברתי? האם אז הבנת שאם את נתקלת בבעיה יש עוד מי שמתמודד איתה השתיקה מול חוסר שוויון היא לא אופציה? אולי אז הבנת שאת לעולם לא תהיי מהצופים מהצד?
המסע שלך לגלות את החיידק החברתי יתחיל ממדריך ישראלי עם אנגלית שבורה, אי שם באוקראינה. את תשאלי את עצמך למה הוא לא מפסיק לברבר על ארץ מיוחדת, שהיא בית עבור היהודים ואסור לוותר עליה. את תגלי בקרוב שהארץ הזו תהפוך להיות הבית שלך, למקום שבו תעבדי קשה כדי להפוך אותו לצודק ולשוויוני יותר.
האם זה עניין של בחירה או ייעוד? האם יכולת לבחור מסלול אחר? לאורך הדרך יהיה לך קשה להתעלם מהעובדה שכ-400 אלף ישראלים דוברי רוסית שעלו לישראל כמוך, לא יכולים להתחתן בישראל או להיקבר לצד יקיריהם באותו בית קברות, כך גם חיילים שיהדותם מוטלת בספק על ידי הרבנות יכולים להיהרג למען המדינה אבל עד לאחרונה לא זכו לקבורה של כבוד. גם להתעלם משיר של זמר מוכר לא תוכלי, בזמן שכולם מזמזמים אותו. בואו נזכור, לפי מחקר מדד הביטחון, נשים רוסיות מוטרדות פי 2.5 יותר מאחרות.
אני חושבת שלא יכולת לבחור מסלול אחר. אני רוצה לחבק אותך, אותה הילדה שבחרה לשבת ליד חברתה המוחרמת. כל פעם מחדש אגיד לך שתלכי על זה, אל תפחדי מאף אחד! האמת לצידך, יהיו עוד הרבה אנשים טובים בארץ היפה הזו, שילכו איתך דרך ארוכה יד ביד אל כל מאבק שתובילי.
קטיה קופצ'יק היא פעילה חברתית, מנהלת תחום ישראלים דוברי רוסית בתנועת ישראל חופשית. פועלת למען שוויון וצדק עבור ישראלים יוצאי ברה''מ בישראל. גרה בירושלים, אימא לעלמא ולנועם
את תמיד איתי | אורלי סילבינגר
אורלי יקרה,
כבר זמן רב שאנחנו לא מדברות, אבל רציתי שתדעי שאת נמצאת בתוכי כל הזמן. ילדה ביישנית שיש לה הרבה מה להגיד לעולם, אבל מפחדת להשמיע קול. ילדה טובה שהולכת בתלם, אבל פוסעת קדימה בצעד מהוסס וחסר בטחון. ילדה עם הרבה פוטנציאל שנעה בין עולמות שונים ותרבויות שונות, ותמיד קצת מרחפת באוויר. המבוגרים שמסביב לא ראו את מה שקורה לך בפנים, לפעמים נראית סתם חולמנית.
דווקא מתוך הילדה הביישנית ההיא, צמחתי למקומות שאז לא יכולתי אפילו לחלום עליהם. בכל פעם שאני מופיעה בתקשורת, מציגה בכנסת או מנהלת ישיבות ופגישות עם בכירים אחרים, אני מרגישה אותך בתוכי, הילדה חסרת הביטחון שמעולם לא נתנה לפחדים לנהל אותה. הילדה שהתביישה, ובכל זאת הצביעה ודיברה מול כולם, מוצאת בתוך עצמה בכל פעם מחדש כוחות מפתיעים.
אני כותבת לך עכשיו, הילדה שהייתי, כי כמו שבתוכי את נמצאת כל הזמן - גם אני נמצאת בתוכך. מהילדה הביישנית צמחה מנכ"לית של עמותה, אישה שקמה כל בוקר במטרה לשנות את העולם ולהציל את חייהם של ילדים וילדות. מנהלת שלא מפחדת לדבר עם אף אחד בגובה העיניים ולשאת את הבשורה של הפיכת העולם בטוח יותר לילדים.
העולם הולך להשתנות סביבך, ילדה, וגם את תשתני יחד עם העולם. ככל שהשנים יחלפו תגלי שאת מעזה יותר, שאת כבר לא מפחדת משינויים ואת אפילו נהנית מהם. כל אתגר שעומד בפנייך, רק מצמיח אותך יותר ומעניק לך עוד יכולות לארגז הכלים שלך.
אבל בסוף-בסוף, יש רגעים שבהם זה רק את ואני. אני מסתכלת עמוק פנימה ורואה אותך בתוכי, וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותך ולהגיד לך להמשיך בדיוק כמו שאת - כי רק בזכותך אני קיימת.
אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון בטרם לבטיחות ילדים. אימא לשלושה, מתגוררת בהרצליה
העוצמות שיובילו את הדרך | ד"ר הלה הדס
אני גאה בך, הלה. בפתיחות שלך, בחשיבה היצירתית שלך, בחתירה שלך לצדק, ביכולת שלך לצאת מחוץ לקופסה, להעז ולהסתכן. לבסוף, אלה העוצמות שיובילו את הדרך שלך ושישאו אותך למקומות משמעותיים.
הבטיחי לי שתמיד תקשיבי לקול הפנימי שלך ותפסעי בעקבותיו, שתדעי לזהות במי לתת אמון. תגלי את החוזקות שבך ותעמדי על דעתך. כך תוכלי להרגיש בטוחה, שלמה עם עצמך ותצליחי לעזור לאחרים. אל תשכחי להתייעץ עם ההורים, עם סבא וסבתא, עם הדודים ובני הדודים וגם עם חברים.
תתחשבי במי שסביבך ותהיי קשובה ורגישה, כי מניסיונם של אחרים אפשר ללמוד הרבה. כך תדעי לבחור את הכיוון שלך. כמה אהבת את הברכות שאבא כתב לך. כמו שאת יודעת הוא נהג להמעיט במילים. כתב משפט בודד שהשאיר זמן למחשבות. את, לעומתו, תגדלי להרבות במילים, לספר סיפורים. כי מאחורי כל סיפור יש חוויה ומסר חשוב, מסר שאפשר ללמוד ממנו ולהפיק תובנות להמשך.
זוכרת שהיו לך יחסים מורכבים עם הצבע האדום? אימא אהבה לקנות לך בגדים אדומים, אבל את לא אהבת אדום וזה גרם לוויכוחים מצערים. "איך את לא רואה שזה הצבע שלך?", אימא שאלה באהבה ואת התעקשת. אימא כיבדה את דעתך כי לא הייתה לה ברירה, הרי היא חינכה אותך לא לוותר על מה שאת מאמינה בו ושחשוב לך.
היום אני יודעת שהיא צדקה. אדום זה הצבע שהכי מחמיא לי. תזכרי – זה נכון שבדמוקרטיה הרוב קובע, אבל לא בחיים הפרטיים שלך. תהיי ביקורתית, תלמדי ותבדקי מה נכון לך, מה מחזק אותך ותלכי על זה. תרגישי את העוצמה בבחירה האישית ובחשיבה עצמאית.
היום אני יכולה לספר לך שאת תגדלי להיות אישה של חיבורים והשפעה. אישה של מקריות מבורכת. אישה רגישה וסקרנית ששמה לב לאנשים ולפרטים. אישה שהרצון ליצור, להשפיע ולשנות הוא זה שיוביל אותה. לא תאמיני כמה שמחה תהייה בך ולאן כל אלה ייקחו אותך במהלך חייך.
ד"ר הלה הדס היא מנכ"לית עמותת אנוש, מתגוררת ביישוב רעות
כשהבלתי-אפשרי הוא אפשרי | הגר מנטל
הגר יקרה,
כמה מילים לי אלייך, נערת קיבוץ שכמותך. בין שלל עיסוקייך, בין התנועה למוסד החינוכי, זוכרת את הרגעים בהם חשבת שגילית את העולם? רגעים בהם העזת להתבונן מחוץ לבועה בה גדלת, להציץ כמו מעבר לחומה למרחב האסור? רגעים בהם הובלת ועשית, פעלת למען אחרים. כבר אז אפשר היה לראות את האישה שתגדלי להיות, את האמא שאת והמטפלת שבך. האמת, כבר בגן הילדים היית צמודה למטפלת, עזרת לה עם ילדים אחרים, ניקית וסידרת. הכוחות האלו שבך, שהיו לך עוד מילדות, הם אלה שנוכחים בכל צומת בחייך, בכל בחירה.
כי את כזאת. בתוכך האומץ להישיר מבט למציאות, להתמודד איתה ועם כל מה שמזדמן לחייך. את מוכנה לנבור בנפש של אחרים, נכונה לעשות למען אלה שזקוקים לעזרה. יש בך את האמונה שגם הבלתי-אפשרי הוא אפשרי. את אוחזת בתקווה גם כשהייאוש כמעט ומכריע. את מאמינה ביכולת האדם לעשות שינוי, לעשות פעולות אחרות מאלו שהוא רגיל. הוכחת לא פעם שהשמיים עבורך הם לא הגבול, שאם את רוצה משהו הוא יקרה, בזמנו.
אני רוצה לספר לך שלאורך החיים שלך את תפגשי עם עצמך בנקודות שמחות וכואבות. כשבנך הבכור ייוולד, את תיתקלי בחוסר אונים, כזה שלרגעים גם ישתק אותך. את תדרשי שם לבחירה, לדיוק רצונותייך, דיוק שיהיה בהמשך כמו נר לרגלייך. את תלמדי לאורך השנים לשחרר שליטה, למצוא איזון, להתבונן. את תפגשי את עצמך דרך אחרות, דרך נשים שחוו טראומות מורכבות ובוחרות לבוא אלייך ולבקש מזור לכאבן. דרכן עינייך יפתחו, אוזנייך יישמעו את שהרוב מסרבים להקשיב לו. תמצאי את עצמך לא פעם בלי מילים, בלי קול, ממש כמוהן. תחפשי את השפיות, תרצי שהן יחושו בטוחות, שייכות. את תלמדי את כוחו של הקשר כמו את פגיעותו.
ועוד משהו. את תגלי עם הזמן שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שאת חושבת. יהיו כאלו שבדרך יקטינו, יחלישו. את תלמדי שאת גדלה מטעויות, שאלו מעצימות אותך ומעוררות אותך לעשייה. את תראי שככל שאת מעיזה לעבור בדלת שנפתחת לך, את צומחת יותר. את תמצאי את עצמך כמו נוגעת בנשמות של אחרות. פועלת למענן, רוצה את טובתן, מבקשת להן את התקווה. מבקשת ממך שבתוך כל זה, תזכרי את עצמך. שתמצאי כל יום את הרגע לעשות עבור ובשביל עצמך. כי מגיע לך.
הגר מנטל כהנא היא מנהלת "דרך אריאלה", מרכז רב-תחומי לטיפול בנשים בהתמכרויות, נשואה ואם לשלושה
לעזור לאחרים | רונית בר
הי רונית, אני פונה אל הנערה שהיית אז.
היום, כשאני מסתכלת אל הנערה שהייתי, אני נזכרת בשיחות הרבות שקיימת עם חברייך וחברותייך כשישבנו על המדרגות, בחוץ בין שני הבניינים בבית הספר קנדי בעכו, כשישבנו בדשא בחוץ, וחשבנו איך לעזור, איך לעזור לאחרים, איך להפוך את העולם הזה לעולם טוב יותר. הרבה שעות ישבנו במועצת התלמידים וחשבנו איך לייצר את טקס יום הזיכרון או יום השואה, המיוחד ביותר, כדי להעביר את המסר של לזכור ולא לשכוח.
את יודעת, כדי להפוך את העולם הזה לעולם טוב יותר, פשוט התנדבתי, פשוט פעלתי, ישבנו חבריי ואני ותיכננו. ציירנו שלטים והפגנו, ולפעמים גם יצאנו לטרמפיאדה וחילקנו לחיילים שירדו מהצפון עוגות שהכנו, או תפוחים שלקחנו מהמקררים בבתים שלנו. אני זוכרת את אחד האירועים, שעליהם חזרנו מספר פעמים בשנה, כשהלכנו "למעון עתידות", לרקוד עם אנשים עם מוגבלות, באירועי חג או לקראת שבת. אני זוכרת את המבט של אנשי הצוות שהיו כל כך גאים בנו, על שהגענו לשמח ולהיות עם אותם אנשים עם מוגבלות. הכנסנו הרבה מאוד רעש למעון ויצרנו בו שיחות וריקודים עם הדיירים והעובדים. קראו לנו אז במעון "מביאי האנרגיה".
להתנדב היה מה שהעסיק אותי בתיכון, בעיקר להיות בחוץ ולחשוב איך לעזור לאחרים. בעצם משם למדתי כל כך הרבה: למדתי לתכנן, למדתי לעמוד מול קהל, למדתי להיות יזמת ולייצר פרויקטים, למדתי לא לפחד להעלות רעיונות מגוחכים, למדתי להנהיג ולפעמים גם לטעות, למדתי לעבוד בצוות, למדתי להתמודדות עם מצבי לחץ, לנהל משא ומתן ולפתור קונפליקטים ועוד הרבה דברים נוספים. ההתנדבות עזרה לי להרגיש שייכת לבית הספר, גם כשלא הצטיינתי בלימודים, שם הרגשתי תסכול! היה לי קשה בלימודים, את יודעת, אבל בהתנדבות למדתי להאמין בטוב שבאדם, להאמין ש"אני ואתה נשנה את העולם", זה לא רק שיר - זוהי תפיסת עולם שמאפשרת לכולנו לייצר עולם טוב יותר ושכולנו יכולים ויכולות לעשות זאת, דבר שאני מאמינה בו עד היום.
כבר אז כשישבתי על הדשא ידעתי, שאני אוהבת לעבוד עם אנשים. היום, כשהפכתי את תחביב ההתנדבות למקצוע, וכולי בקידום והתמקצעות ההתנדבות בישראל, אני יודעת שזה ייעודי. זו השליחות עבורי לנהל ארגון, המורכב מרביתו מנשים, נשים מנהיגות ומובילות, שקמות כל בוקר במטרה לייצר כאן חברה טובה יותר, לייצר מצוינות בניהול ההתנדבות, להפוך את המותג: "התנדבות", ממובן מאליו, לשפה, לדרך, לתפיסה, כדי שכל אזרח ואזרחית ימצאו ובקלות את התפקיד החברתי שבו הם רוצים להשפיע ולייצר את השינוי החברתי שלהם/ן.
אנחנו בכיוון הנכון. יש לנו עוד דרך לעבור, כאנשים, כאזרחים, כנשים. שיעור התנדבות של 42.2% מהנשים זה יפה, אבל יש לנו עדיין לאן לשאוף, ואני בטוחה שגם נצליח.
רונית בר, בת 52, מנכ"לית המועצה הישראלית להתנדבות, נשואה ואם לארבעה
החובה דורשת והלב רוצה | רות רזניק
היי רותי, שבגיל 14 התגייסת לאצ"ל (כי הלח"י לא פגשו בך קודם).
חודשים ספורים אחרי שחזרת עם משפחתך לתל אביב, גרנו עם זוג נוסף, שהתגורר בחדר הרביעי. חדר השינה של הורייך היה גם חדר העבודה של אבא ואימא, שעזרה לו בהדפסת העבודות שתרגם לאנגלית. בחדר השלישי גרת עם אחיך, אמיתי, ואחותך הקטנה בלה. המטבח והשירותים היו משותפים לשתי המשפחות שהתגוררו באותה דירה. צליל מכונת הכתיבה של אבא, ליווה אותי מיום שנולדתי. תמיד רצית להיות אחות כמו פלורנס נייטינגייל במלחמת קרים עם הרוסים. את זה לא הגשמת. אבל את ממשיכה לכתוב ולעזור לזולת בדרך שלך.
ביומני מצאתי שיר שכתבתי ב-19 בספטמבר 1947 בשעת הלימודים בבית ספר תיכון למסחר, לימים, גימנסיה גאולה, החובה והלב: "החובה דורשת והלב רוצה, מה יגבר על מה, הלב או החובה.
החובה דורשת למלא את התפקיד, אך הלב אינו נותן, אין זה צדק הוא טוען. והלב רוצה לצאת אל המרחב, לטייל בין הררי אפרים או לשוט על המים. אך החובה מוטלת, מעיקה ובסוף, היא היא המנצחת. והלב צריך לשתוק, ובפנים צורב כאב".
כתבת אז על אהבות שטרם חווית, על הרגשות שהתחלת לחוש. על עוני מחפיר ועל חיי צועני; כתבת מהגיגי ליבך על נושאים שונים והמשכת בפעילותך באצ"ל שקראנו לו "המעמד". למדת את כל שירי בית"ר מחברותייך לכיתה, יחד עם חנה המ"כית. למדת להכיר כדורי אקדח וסוגי אקדח. כלי נשק שונים מרימונים ועד לכלים מורכבים. השתתפת בסופי שבוע במחנות אימוני שדה ביהוד ובסביבות פתח תקוה. ב-19 בנובמבר 1947 האזנת וספרת את הקולות באו"ם להקמת מדינת ישראל. אמיתי ואת לקחתם קצת כסף ודהרתם לרחוב אלנבי, שם נפגשתם עם החברים שכולם נהרו לחגוג את האירוע.
נשלחת עם סרט על זרועך "רק כך" לגייס כספים למחתרת לרכישת נשק. זוכרת את הנערה בת ה-15 הדופקת, עם חברה, על דלתות בתים, כנציגת מחתרת. היו שקבלו אותנו בסבר פנים יפות ותרמו, היו שמיד אמרו שהם בהגנה ולא יתרמו. מאז אני תמיד תורמת כאשר תלמידי בתי ספר מבקשים תרומה למטרה חברתית כלשהי. לאחר חודשים מעטים נקראת עם חברייך ללוות את חללי האצ"ל, שפרצו לשכונת מנשייה ביפו, שצלפו לעבר תל אביב ללא הרף, בעיקר ממסגד חסן בק. בהמשך גם אנשי ההגנה השתתפו וכבשו את יפו כולה. היה זה המפגש הראשון שלך עם המוות.
בגיל 16.5 לאחר מלחמת העצמאות עזבת את הבית והלכת לקיבוץ רוחמה בדרום. השתלבת בגרעין שהיה מורכב מנוער פליטי השואה, שרובם נותרו ללא הורים. כאשר הגיעו לתל אביב תמיד יכלו למצוא ארוחה חמה אצל ההורים שלי, ולעתים ללון בדירתם לילה או שניים. בגיל 18 התגייסת לחיל האוויר
אוהבת אותך רותי לסק. כיום אני מאוד גאה בך על יוזמותייך, אומץ ליבך. עם השנים המשכת בדרכך. ובדרך שבה אימא ואבא שלנו, לובה וישראל מאיר לסק, עיצבו אותנו. אנחנו קיבלנו זאת כדבר הטבעי ביותר - לעשות את מה שאנחנו מאמינות בו, מתוך כבוד והערכה לכל אדם.
רות רזניק, בת 90, היא כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. מייסדת ויו"ר עמותת ל.א לאלימות נגד נשים. תושבת הרצליה, אלמנה, אמא ל-3 ילדים, 10 נכדים ו-7 נינים
