"להיות הורה למתבגרים, וגם לטפל בהורים מזדקנים, אלו שני צדדים של אותו מטבע - בשניהם אנחנו בתפקיד ה'מבוגר האחראי', זה שדואג ומטפל בכל", משתפת בכנות קרן הבר, אמא לשלושה ילדים בני 11, 15 ו-18, המטפלת מזה כשש שנים גם באביה בן ה-84. כמותה, הורים רבים "נקרעים" בין טיפול בהוריהם הקשישים שזקוקים להם - לבין המציאות השוטפת בבית.
"הסיפור שלי מורכב למדי - ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 12, והקשר עם אבא שלי מאז ומעולם היה רופף", הבר מספרת, "פתאום מצאנו את עצמנו, אני ואחיותיי, במצב שבו הבנו בעצם שרק אנחנו יכולות לטפל בו, ולקחנו על עצמנו את התפקיד".
"בהתחלה זו הייתה בעיקר עזרה במטלות יומיומיות, כמו אוכל וכביסה", היא ממשיכה, "אבל מהר מאוד נדרש גם במעקב על תרופות, מעקב רפואי בכלל וטיפול בבירוקרטיה. אנחנו מתמודדות וזה לא פשוט, בטח לאור ההיסטוריה המורכבת, אבל זו המציאות. האתגר הגדול מבחינתי היה לטפל באדם שאני לא באמת מכירה, הייתי צריכה לעבור עם עצמי תהליך כדי להבין שאני לוקחת את התפקיד הזה ממקום של חמלה ורצון לעזור.
קראו עוד:
"בעבר בחרתי לעבוד מהבית על מנת להיות זמינה לילדים", היא מוסיפה, "זו בחירה שמצריכה ניהול זמנים מדויק, ופתאום התווסף לכך גם הטיפול בהורה. המשמעות בפועל היא להיות כל הזמן מנותב להורות ולזוגיות, לטיפול בהורה, ולעבודה, וזה משאיר מעט מאוד זמן, אם בכלל, לבחירות אחרות בחיים. לשמחתי, אחת מאחיותיי לקחה על עצמה את עיקר התפקיד, ברמה הניהולית, וזה מקל מהותית. היא מנהלת, אני ממלאת משימות"
"אם צריך להכניס שעה ביומן שנקראת 'ילדים' - אז זה מה שעושים כדי שהזמן הזה יהיה פנוי. קשה למצוא איזון אם לא לומדים לתכנן נכון ולהיעזר בכל המשאבים האפשריים"
"הדרך למצוא את האיזון היא ארגון, ידע והקשבה. צריך לעצור, לחשוב, לפרק את כל המשימות, לדבר עם מי שאפשר. ואז להתחיל לייצר תוכנית עבודה", אומרת הבר, "ואם צריך להכניס שעה ביומן שנקראת 'ילדים' - אז זה מה שעושים כדי שהזמן הזה יהיה פנוי. קשה למצוא איזון אם לא לומדים לתכנן נכון ולהיעזר בכל המשאבים האפשריים. לפעמים התחושה היא קצת כמו לגדל ילד, כי אין באמת שגרה בטיפול בהורה. בכל פעם שמרגישים שיש שגרה, זה בדיוק הרגע שבו הכול משתנה. במצב כזה קל 'ליפול לאוטומט', ופשוט להתחיל לפעול ולעשות, אבל זאת גם הדרך לשחיקה. ברגע שמבינים שזה בעצם תפקיד, אפשר גם להתייחס לדברים כאל סוג של פרויקט. ולהבין שלא עושים הכול לבד, ושלתקשורת הבין אישית יש המון חשיבות.
ויש להבר עצות להורים, שגם הם מטפלים בהורים. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "לכן חשוב להבין את המצב הרפואי ולייצר את המעקבים בהתאם, התרופתיים והאחרים. להבין את המצב הביורוקרטי ולהיערך אליו. "חשוב גם לקבוע גבולות - קל מאד לקחת על עצמך, באופן טבעי, עוד ועוד משימות, אבל הבעיה היא שאם לא נדע לשים גבולות או לבקש עזרה - זה יתנגש עם 'החיים עצמם', ובעיקר עם ההורות".
"זה קצת כמו לגדל ילד, כי אין באמת שגרה בטיפול בהורה. בכל פעם שמרגישים אותה, זה בדיוק הרגע שבו הכול משתנה"
קיטי לוי, אמא לבן 27, מטפלת באמה בת ה-87 מאז שאביה נפטר, לפני כ-14 שנים. "אימי מרותקת לכיסא גלגלים, ואף שהיא צלולה לגמרי - היא נחשבת סיעודית", היא מספרת. "זה אומר שאני מתקשרת אליה מדי יום, בבוקר ובערב, כדי לוודא שהכול בסדר. הפכתי להיות מעורבת יותר בכל מה שנחוץ לה, מבחינת קניות לבית, אוכל, ופעילות מול המוסדות השונים כמו בנקים, קופת החולים וכדומה. לאחרונה יש לה מטפלת, וזה קצת הקל עלינו, אבל המצב עדיין דורש התייחסות יומית".
"לבחור במי לטפל קודם"
עוד מספרת לוי עוד על הליווי הצמוד של אמה - בטיפולים הרפואיים, במפגשים עם הרופאים, בהתנהלות מול הרשויות השונות - לצד גידול בנה. "במקביל, היה לי בבית ילד מתבגר שהייתי חייבת להיות נוכחת גם עבורו, ובהמשך להיות שם איתו כשהוא התגייס לצבא והיה חייל. לא פעם נוצרו מצבים שבהם הייתי צריכה לבחור במי מהם לטפל, ולמי להתייחס קודם.
"אחד האתגרים המרכזיים הוא שלב החלפת התפקידים בין הילד לבין ההורה", היא מוסיפה, "זה שלב שבו אני הפכתי להיות המבוגר האחראי - ואמא שלי היא כמו הילדה. יש כאן היפוך תפקידים שצריך לקלוט ולהבין אותו, מבחינה רגשית, ורק אז אפשר להתנהל ולנווט את הדרך. בהמשך, בשלב מסוים גם הבנתי שאני חייבת לקבל בעצמי את ההחלטות. אחי גם נרתם כמובן, וזה בכלל לא פשוט - הוא בעצמו אב לשני ילדים".
"מגיע שלב שבו אני הפכתי להיות המבוגר האחראי - ואמא שלי היא כמו הילדה. יש כאן היפוך תפקידים שצריך לקלוט ולהבין אותו, מבחינה רגשית, ורק אז אפשר להתנהל ולנווט את הדרך"
"במהלך השנים הייתי צריכה למצוא את הדרך לשלב בין טיפול באמא שלי - לבין טיפול בילד שלי", ממשיכה כהן, "תמיד הקפדתי לקחת אותו איתי, להיות עם סבתא שלו, ויש להם קשר נפלא. גם היום, הוא מדבר איתה בטלפון ומבקר אותה. אלה ערכים חשובים מאוד לדעתי, להעביר לילדים שלנו. אנחנו מראים להם שאנחנו נמצאים לצד ההורים שלנו כמו שהם היו כל החיים איתנו".
חנה בית הלחמי, אמא לשני צעירים, מטפלת באמה מזה כ-13 שנים. "אמי בת 95, כשהיא החלה להתקשות בניהול הבית, פיזית, היא עברה לגור איתנו", היא מספרת, "בהתחלה היא עדיין התנהלה עצמאית יחסית, למעט קשיי הליכה, עם תמיכה שלנו. לאחרונה הצטרפה למשפחה ג'יין, המטפלת שלה, שמסייעת לה באופן יומיומי. עד גיל 85 היא אפילו נהגה בכלי רכב, לאחר מכן עברה להשתמש בקלנועית. כעת היא מתנייעת מחוץ לבית באמצעות כיסא גלגלים חשמלי, וכבר לא יוצאת לבד".
"אלה ערכים חשובים מאוד לדעתי, להעביר לילדים שלנו. אנחנו מראים להם שאנחנו נמצאים לצד ההורים שלנו כמו שהם היו כל החיים איתנו"
- איך המצב של אמא בא לידי ביטוי עבורך? מהם האתגרים?
"המשמעות היא לדאוג לארוחות מדי יום, לקניות ייחודיות, לדאוג תמיד שהכול בסדר. כבר קרה יותר מפעם שהוזעקתי הביתה באמצע יום עבודה כי אמא נפלה. עד שג'יין הגיעה, במשך שנים יצאתי בכל בוקר, בשמש ובגשם, להביא לחמניות שאמא אוהבת.
"לטפל בהורים מבוגרים זה אומר לדאוג להספקת התרופות, לתורים לקופת החולים, לכביסה, לניקיון, לסידורים ותיקונים. גם אם לא את הכול אנחנו עושים בעצמנו", היא מסבירה, "זה אומר גם ללמוד לבקש ולהאציל מטלות, להיות המתכללת והמפעילה הלוגיסטית של החיים. הטיפול באמא גם אומר הרבה יותר אירוחים, של משפחה ושל כל מי שמגיע לבקר אותה. אני מאוד אוהבת לארח - בשבתות יכולים להגיע אלינו עשרות קרובים".
בית הלחמי מספרת עוד על החשש הכלכלי הנלווה לשלל ההתחייבויות. "האתגר הראשון לפיצוח היה לעבור דירה, כדי שלאמא יהיה אגף משלה. כלומר, מקום שבו נוכל להיות יחד, אבל גם כזה שיאפשר פרטיות. אז לקחתי על עצמי משכנתא גבוהה, ולא תמיד היה קל לשלב ולעמוד בכל. אמא שלי מודעת לדברים, ומנסה לסייע. אתגר נוסף הוא נושא האוכל", היא ממשיכה, "בשנים שבהן טיפלתי גם בילדים קטנים או צעירים וגם באמא, הייתי מבשלת ארוחות לכל אחת ואחד מהם לפי ההעדפות האישיות, ובכלל – צריך לדאוג שאף אחד לא ייצא 'מקופח'.
"בכל מה שקשור להיעדרויות, נסיעות וחופשות, התכנון צריך להיות מדויק ומודע יותר. לעדכן את כולם, לדאוג לתורנויות של האחים שלי - שנרתמים ברצון כמובן, לדאוג מרחוק לאוכל ולמצרכים, לתכנן ביקורים של נכדים בזמן שאני לא נמצאת, ועוד. מאותו רגע שאמא עברה לגור איתנו, היא נכנסה לסבב שלי, שסביר להניח שכל האימהות מכירות, והוא 'לוודא שכולם נושמים' לפני שאני הולכת לישון", היא אומרת.
"למזלי, אמא שלי היא אישה ליברלית, פעלתנית, חיובית באופן מעורר קנאה, ומשפיעה - למרות גילה הקשיש", מציינת בית הלחמי בגאווה, "היא מצליחה להיות גם בתפקיד אימהי וגם 'סבתאי' בדרך פעילה ומעורבת, והיא ממש לא נופלת לנישה הקלאסית של חסרת אונים או מטופלת סיעודית. היא מאוד מעריכה את כל מה שעושים עבורה, והזיכרון שלה אפילו יותר טוב משלי. יש לה עצה טובה והברקה טובה מול כל התלבטות.
"עבור הילדים, שסבתא עברה לגור איתם בגיל צעיר יחסית, זה היה מאוד משמעותי", היא אומרת עוד, "עד היום, הם וגם שאר הנכדים 'עולים אליה לרגל', רואים בה שותפת סוד, מישהי לספר לה מה עובר עליהם, כולל נושאים אישיים. הילדים שלי רואים את היחסים הטובים שהיו לי עם אמא שלי מאז ומעולם, מגיל צעיר רואים את הטיפול היומיומי שלי בה, ולדעתי ולתקוותי הם ספגו מכך הרבה ערכים משפחתיים טובים".
