אסיפת הורים
מה אנחנו בעצם רוצים מסבא וסבתא? על ציפיות ואכזבות | #24
48:19
אומרים ש"משפחה לא בוחרים", שאנחנו קשורים לבני המשפחה שלנו מרגע הלידה ועד סוף החיים, אם נרצה בכך ואם לא. אבל יש אנשים שחיים אחרת, אלה שנלחמים לשמור את בני המשפחה שלהם כיחידה קרובה ומתפקדת. למשל, סבים וסבתות, דודים או קרובי משפחה שמחליטים לשמש לילדים משפחת אומנה, ולגדלם בביתם כאילו היו הוריהם הביולוגים.
לרגל יום המשפחה שחל השבוע, הנה סיפוריהם של האנשים שנלחמו על המשפחה, וגם ניצחו.
כבר תשע שנים שחיים (שם בדוי), סב בן 70, משמש יחד עם אשתו עופרה משפחת אומנה לנכדתם. "יש לנו שלושה ילדים ביולוגיים, ובמשך זמן רב לא היו לנו קשרים עם אחת מהם, עם הבת שלי. יום אחד קרובת משפחה התקשרה ואמרה לנו שיש לנו נכדה. ניסינו להבין במה מדובר, זה היה שלושה ימים לאחר הלידה. מיד כשנודע לנו הגענו לבית החולים. כשהיינו שם הבנו שהבת שלנו מתקשה לטפל בה, והצענו לגדל אותה בבית שלנו".
הילדה באמת גדלה בביתם, אבל כשהייתה בת 10 חודשים האם חזרה. היא ביקשה לקחת את בתה ולגדלה בעצמה. "הבת שלי הכירה מישהו, והוא החליט שהוא רוצה לאמץ את הילדה. התנגדתי. הסברתי לו שקודם כל הוא צריך להכיר את הילדה, ורק לאחר מכן לאמץ אותה", חיים מספר. "בנוסף, היה לי ברור שמצבה של ביתי לא מאפשר זאת. שכרנו עורך דין כדי להגן על הילדה, ואז הבת שלי שוב נעלמה, ולא היה לנו קשר איתה או עם הילדה".
הילדה נלחמה על אוכל. לא האמנו
ושוב עברו 10 חודשים, ושוב האם חזרה, ושוב הילדה עברה לסבא ולסבתא, וכך במשך שנים: "באחת הפעמים כשהילדה הגיעה אלינו, היא התחילה לאכול בשתי ידיים. אז הסתבר לנו שהיא הייתה אצל משפחת אומנה, ולא ידענו. הבנו שכנראה לא היה שם אוכל, והיא הייתה חייבת להילחם על האוכל שלה. אני לא האמנתי למה שאני רואה", הוא מספר.
קראו עוד:
בשלב הזה החליט חיים שהוא לא מסוגל להמשיך כך יותר: "החלטתי שאני נלחם על הילדה. התקשרתי לשירותי הרווחה והסברתי את המצב. בהתחלה הם הסכימו שנראה את הילדה באופן קבוע, יום בשבוע. אבל אז הבת שלי לא עמדה בתנאים, והלכתי לבית משפט. אחרי תקופה של שנה שהיא הייתה אצלנו, למדה פה בכיתה, שוב הוציאו אותה למקום אחר. בשלב הזה פניתי לשירותי הרווחה, והם הזמינו את הבת שלי ואת בן הזוג שלה, ואז הבת שלי הודתה שהיא לא מסוגלת לגדל את הילדה. הצעתי שאנחנו נגדל אותה, וכך היה. קיבלנו עזרה ממשרד הרווחה, ומארגון 'אור שלום' שמלווה אותנו מאז".
"באחת הפעמים כשהילדה הגיעה אלינו, היא אכלה בשתי ידיים. הסתבר לנו שהיא הייתה אצל משפחת אומנה, ולא ידענו. הבנו שכנראה לא היה שם אוכל, והיא הייתה חייבת להילחם על האוכל שלה. אני לא האמנתי למה שאני רואה"
מה ראית שעבר על הילדה?
"הילדה הזאת עברה שבעה מדורי גיהינום. בתקופה הראשונה, למשל, היו צריכים להחזיר אותה למושב לאמא שלה, ובאמצע הדרך היא הייתה בוכה. זה גרם לה לפריחה בגוף, מסתבר שזה היה מסטרס, וזה עבר בעזרת טיפול. היה ברור שהיא חצויה בין ההורים, בין אימא שלה לבנינו. אנחנו יכולים לחנך לפי גישה מסוימת, ואימא תגיד לה לא להקשיב. אז הילדה רואה דברים בתוך הבית שלה, ואז דברים שונים פה. אפשר גם היה לראות שבהתחלה הילדה הייתה ילדה שמחה, ובכל המעברים האלה היא הפכה לילדה סגורה".
איך מתמודדים?
"הסברנו לה שוב ושוב שהבית שלנו הוא המקום הבטוח שלה, שמפה היא לא נודדת יותר, ועודדנו אותה לשתף איתנו פעולה. הקפדנו לומר לה שאנחנו מחליפים את אימא שלה רק זמנית, עד שאימא תבריא, ומעולם לא דיברנו נגדה. היו רגעים שהיא לא בדיוק ידעה מה המעמד שלה אצלנו, לקח זמן ליצור את תחושת הביטחון שלה בנו ובמקום שבו היא נמצאת. אמרנו לה שאנחנו לעולם לא ננטוש אותה, שאנחנו מלווים אותה יד ביד. 'את הילדה שלנו עכשיו', חזרנו ואמרנו לה, וגם ציינו שלא תשכח שיש לה אמא ביולוגית, וביום שבו היא תבריא היא תוכל לחזור אליה".
מה קורה כיום?
"היא כבר בכיתה י"ב, יש לה הרבה חברים, היא עוסקת בספורט, היא מדריכה מוסמכת וכבר הייתה פעמיים בחו"ל בתחרויות. היא מצטיינת בתחום שלה. לפני שלוש שנים חידשנו את הקשר עם האימא. היא שינתה פאזה לגמרי, וכיום היא לומדת ומצליחה. בקרוב היא תתחתן פה אצלנו עם בן הזוג, זה מרגש אותי מאוד. הילדה מכירה בה, הולכת אליה לשבתות וחוזרת שמחה. זה הכי חשוב".
"הסברנו לה שוב ושוב שהבית שלנו הוא המקום הבטוח שלה, שמפה היא לא נודדת יותר, ועודדנו אותה לשתף איתנו פעולה. הקפדנו לומר לה שאנחנו מחליפים את אימא שלה רק זמנית, עד שאימא תבריא, ומעולם לא דיברנו נגדה"
מזוג למשפחה בת חמש נפשות
רון (שם בדוי), הוא אב אומנה שמגדל יחד עם אשתו, מאיה, חמישה ילדים. שלושה מהם הם ילדיו הביולוגים, ושתיים הן אחיותיה של אשתו.
"הכול התחיל לפני שנים, כשאימא של אשתי חלתה בסרטן", הוא מספר, "היא חלתה כשאשתי הייתה בצבא, והיא יצאה לחופשה כדי לגדל את אחותה התינוקת. כשהכרנו, כבר בפגישות הראשונות, היא אמרה לי שאם אני מתכנן משהו רציני אז כדאי שאדע שזה כולל את שלושת האחיות הקטנות שלה".
זה לא הלחיץ אותך לפגוש מישהי חדשה, ולשמוע מיד סיפור משפחתי כזה?
"זה לא הלחיץ אותי, אבל עם זאת אף אחד לא חשב שזה יקרה כל כך מהר. התחתנו, ואחרי שנה חלה הידרדרות במצבה של האם. עד אז היא עבדה, תפקדה וגידלה שבעה ילדים לבדה. כשהמצב שלה החמיר, כל העניין הפך למציאותי מאוד. באותה תקופה גרנו בעיר אחרת, קרוב יותר להוריי ולמקום העבודה שלי. כשהבנו שהמצב לא טוב, תכננו לעבור לגור יחד עם האם, ושכרנו בית באותה עיר. התכוננו לשינוי בחיינו, שבו זוג טרי שגר לבד עובר לגור עם אימא חולה".
אולם אז המציאות טפחה על פניהם. "ביום שבו היינו צריכים לעבור, צלצלו אלינו ב-05:00 בבוקר. אמרו לנו שלקחו את האם לבית החולים, וקראו לכולם לבוא להיפרד. ביטלתי את ההובלה ורצתי לשם. יום אחרי השבעה עברנו לאותו הבית, זה שתכננו לגור בו, יחד עם אחיותיה של אשתי".
איך מתמודדים עם שינוי כזה?
"זה לא היה פשוט. בבת-אחת, הפכנו מזוג צעיר למשפחה עם שלוש בנות, הקטנה הייתה בגן טרום-חובה, האמצעית בת 12, ועוד ילדה בת 15, שמאוחר יותר עברה לגור עם סבתא. ההתחלה לא הייתה קלה. הקטנה התרגלה לישון עם אימא שלה בחדר, והייתה תקופה שהיא ישנה איתנו עד שהעברנו אותה לחדר עם אחותה. היינו צריכים עזרה מול הגנים ובתי הספר, להסביר את המצב.
"אני חייב לציין שבאותה תקופה היו אנשים טובים שעזרו לנו, למשל, הקהילה בעיר שתמכה בנו מאוד, והגענו גם לרווחה. עטפו אותנו מכל הבחינות, טיפול לבנות, עובדים סוציאלים, שיחות, והתמודדות עם כל בעיה שעולה. אפילו סידרו לנו טיפול זוגי. לאט-לאט זה הפך לחלק מהיום-יום שלנו: הקשר עם האומנה, הגופים שמפקחים מסביב, ועם זאת היה צריך לדאוג ללימודים, לאוכל, שהכול יתקתק כמו שצריך, וגם לדאוג לנו, וכמובן לבנות מבחינה פיזית ורגשית".
מה היו האתגרים המרכזיים?
"היינו צריכים בעיקר ללמוד לחיות ביחד כמשפחה, גם מול הבנות. זה היה קצת יותר טבעי כי זאת אחותם, ובכל זאת, היינו זוג חדש שלומד להיות משפחה. מה זה אומר? איך מציגים את זה בכלל? איך מדברים על זה? איך מתמודדים עם ילדה קטנה שאומרת - 'יש הורים, ויש אימא ואבא, ואתם ההורים שלי'. הקטע של לגור ביחד, איך יוצרים משפחה? ואיך שומרים על הזוגיות בכל השינוי הזה? ואז, ב-2020, התאומות נולדו. הייתה תקופה לא קלה. באופן טבעי כל התקופה שלאחר הלידה היא כזו שבה כל הפוקוס הוא על התינוק. הילדה בת 11, שהייתה עד היום הקטנה במשפחה, הייתה צריכה להסתגל למצב החדש. מצד אחד הייתה התרגשות גדולה, ומצד שני תפסו את המקום שלה כביכול. לאט-לאט היא למדה איך לחיות עם זה.
"באותה תקופה גם פרצה מגפת הקורונה, וכולנו היינו כל הזמן ביחד בבית, וזה לא היה פשוט", הוא ממשיך, "אשתי הייתה באמצע הלימודים, ושבועיים אחרי הלידה אמרו לה שהיא צריכה לחזור ללימודים. בשלב הזה, למזלנו, סבתא הגיעה ועזרה בגידול הילדים עד שנכנסו לגן. גם היום היא מאוד עוזרת. לפני כמה שנים עברנו לגור בעיר אחרת, וכיום כולנו גרים באותו בית יחד עם הסבתא".
האם היו לאורך הדרך גם רגעי משבר?
"תמיד יש, עליות וירידות. מבחינתנו היה ברור מההתחלה שאשתי תטפל באחיותיה, וזה גם מה שהאם ביקשה. אנחנו תמיד חושבים על הרעיון הכולל, לא רק על זה שעכשיו קשה ולא נעים, אלא על הכול כחבילה - זה מה שיש, אנחנו לא מחליטים איך דברים יקרו אבל זאת המציאות, ואיתה אנחנו מתמודדים. אני גאה בדרך שהבנות האלו עשו, אני גאה לראות אותן גדלות, שמחות ומאושרות עם כל הקושי שהן עברו. והכי חשוב - אני שמח לדעת מדי יום שאנחנו זה הבית עבורן".
כל משפחות האומנה מלוות על ידי גופי אומנה המפוקחים על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי. משפחות המעוניינות לקבל מידע מוזמנות לקבל פרטים ב"אור שלום", בטלפון 8936*, בוואטסאפ 051-2400312, או באתר
