לרוב, כשאנחנו הופכים להורים, החיים עוצרים מלכת. בין אם זו הקריירה, שעות הפנאי או חיי החברה, אנחנו מורידים הילוך. והנה, יש הורים שחוויית ההורות נתנה להם השראה לעשות מעשה, לרוץ רחוק יותר משהעזו לדמיין ולמצוא את הייעוד שלהם, בזכות ולא למרות השינוי בסטטוס המשפחתי. ארבעה הורים הסכימו לשתף אותנו בסיפור שלהם - באופן שבו ההורות שלהם משתלבת עם פריצת גבולות, בהשראה שהם רוצים לתת לילדיהם ובחלומות שהם שואפים להגשים.
האזינו לפודקאסט אסיפת הורים:
עד קצה העולם
סימה גל (44), אם לארבעה משדרות, ייסדה עמותה חינוכית למען ילדים באוגנדה.
זה התחיל לפני כעשור, כשבן זוגה היה ברילוקיישן באפריקה, בזמן שהיא וארבעת ילדיהם המשיכו לגור כאן בארץ. ביקור ביבשת הרחוקה, ומפגש עם הילדים בה, הובילו אותה לעשות מעשה שישפיע על ילדים ומשפחות רבות.
"המשמעות השל החיים כאן, עם בעל שלא נמצא וילדים קטנים, היא מורכבת, ועוד במקום כמו שדרות. אבל הקושי האמיתי הגיע דווקא בביקור הראשון שלי באוגנדה", מספרת גל, שנמצאת בעיצומם של לימודי ההסמכה למבחני לשכת עורכי הדין. "חטפתי שם שוק, הלם. לא האמנתי שאנשים חיים בתנאים כאלה. ילדים שמנשקים רגליים של אנשים כדי שיזרקו להם כמה פרוטות. זה הפריע לי מאוד, לא יכולתי להמשיך את החיים שלי כאילו לא קרה כלום. חשבתי לעצמי שאומנם אני לא מסוגלת להציל את כל העולם, אבל החלטתי לעזור בדברים קטנים".
מטרת העמותה שגל הקימה היא להכניס כמה שיותר ילדים מהכפר לבית הספר, כדי שירכשו השכלה ויבלו בו את שעות היום. "היה לי חשוב גם לדאוג להיגיינת המחזור לבנות הכפר, שלא יתביישו וייעדרו בשל כך מהלימודים. הילדים העזובים חיים בתנאי עולם שלישי, הם גרים בבתים נטושים ומתקלחים בגיגיות. תוכנית לימוד לילד כזה מכיתה א' ועד י"ב, שכוללת ארוחה חמה בכל יום, היא בעלות של 2,500 שקלים לכל 12 השנים . מדובר בסכום לא גדול בהשוואה לערך העצום ולהזדמנות שהילדים האלה מקבלים", היא אומרת.
קראו עוד:
יש רגע שאת זוכרת במיוחד?
"אני זוכרת שבאחד הסיורים שלנו בבית היתומים, חיכתה לנו קבלת פנים מרגשת במיוחד. כולם רצו וחיבקו אותנו, אמרו תודה על הדבר הזה. באותה נקודה בקושי הצלחתי לגייס 10,000 דולר ומבחינתם זה היה עולם ומלואו. אפילו קצת הובכתי מהנשיקות ומהחיבוקים שקיבלתי. היו גם רגעים קשים, אבל מעולם לא שקלתי להרים ידיים. גם כשגידלתי את הילדים לבד במשך שש שנים ללא בעלי. היום, אגב, האתגר הכי גדול שלי היא להיות אמא לחייל קרבי".
מה למדת על ההורות שלך?
"אני חושבת שלמדתי, ושלימדתי את ילדיי, להעריך דברים פשוטים. כשבעלי היה בחו"ל, אני והילדים פעלנו כצוות. למדנו לעשות הכול יחד, לדבר עם העיניים, וליהנות מהדברים הקטנים. החלום שלי להמשך הוא לעבור את מבחני הלשכה בדצמבר הקרוב, ולהצליח לגייס עוד כספים לעמותה, כדי שילדים נוספים יוכלו להיכנס לבית הספר, לרכוש השכלה ולהבטיח את המקום שלהם".
מה את מאחלת לשנה החדשה?
"אני מאחלת לכולם שנה של בריאות, של שלום אמיתי בינינו. אנחנו קרועים מבפנים ומבחוץ, ואני מאחלת לנו שנדע לשים בצד את המחלוקות ולהתפייס. לראות את הטוב והיפה אחד בשני, לא הכול מתחיל ונגמר בפוליטיקה. בואו נחזור להיות ערבים זה לזו. אני מאחלת לנו שנה שמחה ומרגשת, ושכל החיילים יחזרו בריאים ושלמים להוריהם".
הבית של הילדים
קרן רודיטי-גבאי (37), אם לשלושה בנים, ניהלה במשך 12 שנים מעון משפחתי לילדים שהוצאו מחזקת הוריהם בבאר שבע.
עוד כשהיא הייתה בת 17, רודיטי-גבאי הייתה מדריכה בקלט חירום המשמש לילדים שמוצאים מהבית, עד שמוצאים להם מסגרת. לדבריה, היא תמיד ידעה שזה משהו שהיא תרצה לעשות בחייה.
"אחרי שהשתחררתי מהצבא הכרתי את בן זוג, עברנו לבאר שבע וחיפשתי עבודה כסטודנטית. שמעתי על ארגון 'אור שלום' מאם בית בשם עופרה, ומשם כבר היה ברור שזה הכיוון הנכון עבורי. בעלי עבד בפנימייה כשהכרנו, וזה כאילו שהחיים הכינו אותנו לזה. ידענו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. בגיל 25 עברנו לגור בבית ששימש מעון משפחתי לאותם ילדים. עברנו לשם בדיוק ביום ההולדת הראשון של הבן שלי, ותמיד צחקנו שהוא קיבל מאיתנו במתנה לגיל שנה עוד 12 אחים ואחיות", היא מספרת.
ספרי לנו על החיים במעון המשפחתי.
"המעון מספק בית חם לילדים לטווח הרחוק, מכיתה ה' לערך ועד סיום י"ב. היו לפחות עשרה ילדים שחיו איתנו יחד כמשפחה במשך חמש שנים ויותר. כמובן שהמטרה היא שהילד יגדל בבית שלו, במקום הטבעי שלו, וכשזה אפשרי זה מה שקורה. אנחנו שם לצידם כשזה לא מתאפשר. במשך 12 שנים נתנו מעצמנו וגם גידלנו עוד שני בנים שנולדו לתוך זה. לאחרונה החלטנו לחזור לתא המשפחתי שלנו ולתת לילדים שלנו אימא ואבא שיהיו רק שלהם, אבל אני מודה על הזכות שלהם לגדול עם ילדים נוספים, ולקבל ערכים של נתינה".
איך העשייה שלכם השפיעה עליכם לדעתך?
"אנחנו אומרים כל הזמן בבית שלא משנה מה הילדים שלנו יעשו, כבר ראינו הכול, חווינו הכול, ואי-אפשר להפתיע אותנו. אני חושבת שהעשייה שלנו גידלה לא רק את הילדים תחת קורת גגנו, אלא גם אותנו כהורים. עברנו הדרכות, היה צוות שליווה אותנו, עובדים סוציאליים, שיחות לגבי ההורות שלנו. לכמה הורים רגילים יש את הזמן הזה? אני רוצה גם לספר על שני חלומות שהגשמתי, אחד מהם הוא לעבור לקיבוץ, השני הוא הפכתי למחנכת כיתה א' לילדים בגישה המונטיסורית".
תרצי לאחל דבר מה בשנה החדשה?
"כן, אני רוצה לומר שאני יודעת עד כמה המרוץ נגד הזמן הוא מטורף, וכמה כולנו עסוקים, אבל אני מאחלת להורים לפנות זמן לילדים שלהם, כמה שיותר. תניחו טלפונים בצד, שחקו איתם משחקי קופסה, דברו איתם. כשהם חוזרים מבית הספר, תשאלו אותם איך היה, תעודדו אותם לשיח ותבינו מה עובר עליהם. רוב ההורים עובדים כל כך קשה לטובת הילדים שלהם, ומפספסים איתם דווקא את הרגעים האלה. ילדים לא צריכים שנקנה להם את כל העולם, הם רק צריכים אותנו".
להסתכל על הילדים השקופים
תמר טל-אמציה (49), אימא לשלושה מכפר סבא, עוסקת בשילוב ובהכלה של אנשים עם מוגבלות בזכות בתה, רוני
טל-אמציה היא כבר גמלאית משרד ראש הממשלה עם ותק של 24 שנים. מאז היא עשתה חישוב מסלול מחדש, וכיום היא עוסקת בשילוב ובהכלה של אנשים עם מוגבלות בזכות בתה רוני בת ה-21, שיש לה מגבלה קוגניטיבית, והיא מתמקדת בתחום של פישוט לשוני והנגשה קוגניטיבית.
"הייתי ראשת גדוד בצופים במשך ארבע שנים ופעילה מאוד בוועדת צמיד, שמטרתה לשלב חניכים עם צרכים מיוחדים בצופים, הכול בהתנדבות מלאה. גם רוני הייתה בצופים, ובזכותה הגעתי לכל זה ולהבנה עד כמה הנושא הזה חשוב בחיי היומיום. למשל, איך אפשר למלא את הטפסים המסורבלים בחדר מיון? זה מסובך אפילו לאנשים ללא מוגבלות, אז איך אדם עם מוגבלות קוגניטיבית יכול להתמודד עם זה?", היא אומרת, "מאז שפרשתי, לפני שנתיים וחצי, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו.
"כשניגשים אליי אחרי הרצאה ואומרים לי שעכשיו יסתכלו קצת אחרת על הילדים השקופים בכיתה, או בתנועת הנוער, שיזמינו אותם לפעילויות חברתיות - זה פשוט מרגש. אני שומעת המון תגובות כאלה, ומבינה שטוב שפרשתי ממשרד ראש הממשלה".
מה קשה בתהליך הזה?
"מאוד קשה להגיע לארגונים ולאתרי אינטרנט ולהסביר להם את הנחיצות, להעביר את המסר ולעשות את השינוי בפועל. למשל, אחד האתרים המרכזיים בתחום התחבורה, ולא משנה למי פניתי - והגעתי עד למנכ"ל - עדיין לא מעוניין להטמיע כמה שינויים פשוטים שיוכלו לעזור לאנשים מוגבלים, עולים חדשים, מבוגרים. זה פשוט חבל".
מה למדת בזכות כל זה על ההורה שאת?
"אני חושבת שלדבר על ההורות שלי ולחשוף אותה על כל גווניה, לדבר גם על הקשיים והאתגרים לצד ההצלחות - השילוב הזה לימד אותי שאפשר לעזור להרבה מאוד אנשים. כמובן שאני משתפת את רוני בכול ומבקשת את הסכמתה מראש. אחרי 24 שנים במשרה 'שושואיסטית' וחשאית, למדתי על עצמי שאני דווקא חובבת פרסום כשהוא יכול לעזור לאחרים".
ומה תרצי שיקרה בשנה החדשה?
"אני מאחלת לי להמשיך עם העיסוק בתחום הפישוט הלשוני ולהגביר את העשייה שלי, וכמובן החלום הגדול שהוא יהיה מדובר במונח הרבה יותר מוכר בדומה לנגישות לכיסא גלגלים. שתהיה מודעות לחשיבות של הנגשה קוגניטיבית. לכולנו אני מאחלת שנה של שילוב והכלה. כולנו שווים ולכל אחד ואחת הצרכים המיוחדים שלהם".