49 יום אחרי השבת השחורה וגם אנחנו בעורף עסוקים במרץ באיסוף השברים ובניסיונות חוזרים ונשנים לחבר אותם יחד. לחבר את האובדן לאנשים, את הפצעים והכאב לסיפורים, וגם להחיות את הקשרים האנושיים שלא ידענו שיש לנו. את שותפות הגורל שלנו כעם ישראל. רק ברגעים כאלה, אמירות שעד כה היו נדושות כמו "כולנו רקמה אנושית אחת" הופכות לדבר ממשי - כשהסבתא החטופה שלי, דיצה הימן, היא גם דודה שלו וחברה שלה ושכנה שלהם, והמעגל הולך וגדל ומזמין את כולנו להצטרף.
להיות קשיש בשבי: המפגש המרגש בין כתבת ynet שסבתה נחטפה לחברתה של הסבתא
(צילום: חגי דקל)
פתאום אני מוצאת את עצמי משתפת בכאב הפרטי שלי אישה שהייתה עבורי זרה מוחלטת עד לפני שבועיים, בנסיבות החיים הקודמות וה"רגילות" שלא הערכנו מספיק. היום חיותה זילברמן היא שותפה חשובה לכאב שלי - היא שכנה, חברה וזאת שראתה את סבתא שלי בימיה האחרונים כאדם חופשי, לא בשבי החמאס. זילברמן היא בעצמה ניצולת הטבח הנורא בקיבוץ ניר עוז. היא הגיעה לקיבוץ לפני 50 שנה והיא כבר בת 75. "אני כבר באה בימים", היא אומרת בצחוק, "אפילו הבחירה על איזה כיסא לשבת, מצריכה מחשבה". "זה לא פשוט להיות קשיש", היא אומרת ומתעכבת במחשבה שלרבים מחברי קיבוץ בני גילה לא התמזל מזלם להמשיך להיות רק קשיש. הם צריכים גם לשרוד.
באותה שבת של 7 באוקטובר. חיותה הייתה בביתה, כרגיל. "בסביבות השעה שבע נשמעת אזעקת צבע אדום שזמן רב לא נשמעה. לכן הגבנו בהליכה מהירה לממ"ד, התחילו מטחים כבדים של ירי. בשלב מסוים התחלנו לשמוע ערבית בסמוך לנו מתחת לחלון", היא אומרת ומסבירה שמיד הבינה שמדובר במחבלים. "התחלנו לשמוע בתוך הרשת הפנימית שלנו פניות איומות של חברי קיבוץ שקוראים לעזרה. דיברנו עם זוג חברים וליווינו את מותו של החבר שהיה אפשר להציל, אבל לא יכולנו לצאת כי הבנו שזה מסוכן". המחבלים לא פסחו על ביתה של חיותה, "הם פשוט לא מצאו את הממ"ד כנראה, כי הוא בנוי מאחורה, אבל הם שברו ובזזו את כל מה שבא ליד. אחרי 11 שעות בממ"ד קיבלנו הודעה שניר עוז נכבשה חזרה על ידי צה"ל".
6 צפייה בגלריה
"ליווינו את מותו של החבר שהיה אפשר להציל". חיותה זילברמן ושני זהר שדמה
(צילום: חגי דקל)
"על מה את חושבת כשאת מבינה כמה חברים שלך נחטפו?", אני שואלת ומנסה בכל זאת לזקק את הרגשות למילים. "זה בכלל לא עובר בראש", היא אומרת בנחרצות. "זה עובר במקומות אחרים לגמרי - בבטן, בלב, בנשמה. זה לא משהו שאפשר לתפוס או להבין". נכון לזמן כתיבת שורות אלה, ישנם 21 חטופים קשישים מעל גיל 70 בשבי החמאס חברי קיבוץ ניר עוז. בהם נמצאת גם סבתא שלי בת ה-84, דיצה הימן, ממקימי הקיבוץ. מהדור שהסכים ורצה להישאר גם כשלא בטוח, גם כשמסוכן. "זה הבית. כאן הכי טוב, הכי נוח", היא הייתה אומרת, "לאן נלך?". גם באותה שבת סבתא שהתה בממ"ד, כשבאזור השעה עשר הקשר איתה נותק. לקראת הצהריים כבר ענו לטלפון שלה בערבית. שם ההבנה שאולי נחטפה מתחילה לחלחל. בערב כבר הבנו שהשכן שמע אותה קוראת לעזרה אך הוא לא היה יכול לסייע, הוא היה אחד מול רבים. כמה ימים אחרי צפינו בסרטון שחמאס פרסם, שבו רואים אותה נחטפת על ידי המחבלים, מובלת מאחוריה ביתה ונכנסת מבוהלת לרכב לעזה, לבד. עצם המחשבה על אותם רגעים שעברו ועוברים עליה היא קשה מנשוא. "אי אפשר לתפוס את זה", חיותה אומרת, "זה חוסר תוחלת מייאש".
חיותה מכירה את סבתא עוד מימיה הצעירים. "וואו דיצה היא הבן אדם שאני הכי.. שאולי אני עדיין מעריצה בניר עוז. על העצמאות שלה, על החוזק שלה, על החלטות החיים שקיבלה". בין סבתא לחיותה היו יחסי כבוד וחברות שנמשכו שנים על גבי שנים, "דיצה טיפלה בכל שלושת התינוקות שלי, יכולתי ללכת לעבודה בשקט בידיעה שהם נמצאים בידיים הכי טובות שיש". גם כשהילדים כבר גדלו נשאר העבר המשותף, וסבתא וחיותה היו נפגשות בין כברת הדשא שבין בתיהן בקיבוץ, כשסבתא יצאה להשקות את העציצים וחיותה יצאה עם המטאטא או המגב. רגעים קטנים של נורמליות.
"היו בינינו גם יחסי חלון", היא נזכרת, "זה משהו שכתבתי עליו לא מזמן, והיא אפילו לא ידעה. הבית שלי נמצא קצת מעל הבית שלה", ומתוך החלון שלה חיותה יכולה לראות בדיוק את כורסת הטלוויזיה המפורסמת של סבתא בסלון. "תמיד לפני שהייתי הולכת לישון הייתי מסתכלת מהחלון ורואה את קצה הראש הלבן של דיצה מבצבץ, זה היה אישור בשבילי שהיא בסדר, ואפשר לישון בשקט". היא אומרת בחיוך. מאז כבר אי אפשר לישון בשקט.
אי אפשר להתעלם מהאלמנט הפיזי כי סבתא, על אף אופיה החזק, נעזרת בקלנועית, מתקשה בהליכה וזקוקה לתרופות. "קשה לי אפילו לדמיין אותה יכולה לשכב על מזרן על הרצפה וקמה. זה פיזית לא אפשרי לשרת את עצמך בתנאים האלה". לצערנו סבתא היא לא הראשונה ולא האחרונה. יפה אדר, שגרה ממש ליד סבתא, אפילו יותר מבוגרת ממנה, וגם היא נחטפה. "אתמול היה ראיון עם הרופא שלה, אז אני יכולה להגיד מה שהוא אמר בפרהסיה - שהיא חולת לב ושהיא זקוקה לטיפול רפואי מאוד מאוד צמוד. הייתה איתה כל יום מישהי כמה שעות כדי לעזור לה בניידות - ללכת לכלבו, לארח לה לחברה. ואני מקווה שהיא לא יודעת, אבל הנכד שלה בעצם גם חטוף".
חיותה, משתדלת להימנע מצפייה בסרטי התעמולה של חמאס או בתמונותיהם של חבריה המתנוססים על שלטי חטופים בעיר. "זה עשה לי ממש רע. ראיתי גם את הסרטון של עדינה (משה, בת ה-72. שז"ש) על אופנוע בין שניים, וזה זעזע אותי. היא אישה בגילי, חולה, זקוקה לתרופות. היא הייתה מאושפזת עם בעיות תפקוד לבבי ומצבי לחץ כאלה. זה בדיוק הדבר האחרון שהיא יכולה להתמודד איתו, ועוד אחרי שבעלה נרצח לנגד עיניה לפני חטיפתה. אני מקווה שהיא תצליח לגייס כוחות כי אני כן רואה אותה מסוגלת פיזית לטפל בכולם. היא הגננת הנצחית של ניר עוז. אני מקווה שהיא מטפלת שם בכל הילדים".
6 צפייה בגלריה
"לחשוב על גם מה עובר עליהם בהיבט הפיזי והרפואי בשבי, הוא קשה מנשוא". חיותה זילברמן
(צילום: חגי דקל)
זילברמן גם מספרת על אריה זלמנוביץ', החטוף המבוגר ביותר מניר עוז, בן 86. "הוא מאוד חולה וחלש פיזית. הוא באמת אחד הגד"שניקים (מגדל גידולי שדה, שז"ש), שכל יום היה הולך לשלחין ויושב שם עם החבר'ה ושותה קפה, ונותן להם עצות על הגידולים שלהם. זה היה אוויר לנשימה בשבילו. זה היה היומיום שלו. כמו שלאלכס (דנציג בן ה-75, שז"ש) הצורך בתרבות וקריאה הוא כמעט קיומי, אני לא יכולה לראות אותו חי בלי זה", היא אומרת, "אז לחשוב על גם מה עובר עליהם בהיבט הפיזי והרפואי בשבי, הוא קשה מנשוא".
"להיות קשיש זה להתמודד עם בעיות שנראות יומיומיות והכי קלות לכל אחד - ולקשיש הן קשות, גם אם הוא בריא. לקום מכיסא נמוך מדי זו בעיה קשה. לנעול נעליים, לגזוז ציפורניים ברגליים. ובאופן עקרוני אני חושבת שכל בן אדם קשיש זקוק לתרופות באופן כרוני כדי לחיות את החיים היומיומיים שלו.
"אני כמעט ולא חושבת שיש מישהו בניר עוז מגיל 75 ומעלה שאין לו תא במרפאה. יש יום שבאים לקחת את התרופות, נפגשים כל אחד עם החבילה שלו". וזה מבלי להזכיר את היעדר התנאים ההיגיינים, אוויר נקי לנשימה, אביזרי שמיעה או ראייה נחוצים, אוכל מותאם לצרכים האישיים של כל קשיש, ויסות של חום וקור, ועוד תנאים רבים שיש לקחת בחשבון. "אני מקווה גם שיש להם לפחות מרחב להתהלך כדי שלא יהיו בצקות, בעיות שרירים. אני יכולה לחשוב שהרגליים מתנפחות שהנעליים לוחצות מחוסר הליכה ותנועה", היא אומרת וחושבת על עצם השהייה עם אנשים זרים שיכולה להוות עבורם חדירה נוראית לפרטיות. "הם כבר לא בגיל שלהיות ביחד יכול לעשות להם טוב, זה להיות חשופים ברמה שהם לא מכירים, בעיקר בזמן שפל כזה. אני לא יודעת איך הם מתמודדים. אני מקווה שהביחד לפחות מפיג את תחושת הבדידות".
וכשהם חוזרים, איך את מדמיינת את היום הזה? תני לי תמונה אופטימית.
"תראי, זו תהיה שמחה, אבל היא תהיה מאוד מעורבבת כי מתו לנו המון אנשים. הם יחזרו, אבל בכל מיני צורות של עצמם. הם לא יחזרו כמו שהם היו, כי כשבאתי לבקר את יוכ'קה (יוכבד ליפשיץ ששוחררה, שז"ש), למשל, היא אמרה דבר ראשון: 'אני עוד שם, אני שם. אני יצאתי בגופי, אבל בנפשי אני שם".
מאז המלחמה, חיותה נמצאת על הקו שבין אילת, עם יתר מפוני הקיבוץ, לביתם של ילדיה, ללא בית וללא יציבות. "אנחנו נעים בין ייאוש לתקווה, בין עצב לקצת חיוך, בין תסכול מאוד גדול וכעס מאוד גדול למשיכת כתפיים. הגדרתי את זה 'חיים בתוך מוות'".
אז מה תהיה תמונת הניצחון מבחינתך?
"אוי, אני לא אוהבת את המילה הזאת בכלל, ו'הביחד ננצח' עושה לי… אין ניצחון. בובה'לה שלי, אנחנו הפסדנו ביג טיים בכל הרמות, בכל הפרמטרים. חרא בלבן גדול אחד. אין פה שום ניצחון ושום תחושה של 'וואו'. אני נורא רוצה לקוות שכן נוכל לחזור לניר עוז באחד הימים. שאלו אותי, 'את תחזרי לניר עוז?'. אמרתי, 'אם ניר עוז תהיה, אני אהיה שם'. אני את ערוב ימיי רוצה לחיות במקום שאני אוהבת, ואני אחיה שם".
