"גן מחבואים, שקט בבקשה". חייו של יובל הגנן
(צילום: ירון שרון)
יובל גטרויר, בן 31 מתל אביב, נראה ונשמע כמו רווק תל אביבי טיפוסי. הוא קם בבוקר לעבודה, חוזר הביתה, יוצא לדייטים, גר עם שותפים, מבלה בברים ונהנה מחייו החופשיים ונטולי הילדים והדאגות. לכן, זה קצת מפתיע שכבר שש שנים הוא עובד כגנן בצהרון.
קראו עוד:
"בגדול, זה אומר להיות בייביסיטר, עובד ניקיון ומלצר", הוא מספר על עבודתו היומית עם 34 הילדים בגן וצוחק. "אין יום שבו ילד אחד לא בוכה, או שילד אחד לא מתגלגל על הרצפה מצחוק. אני נמצא בתוך סיר רותח של רגשות, גם של המון רגשות קיצוניים. בשנה הראשונה הייתי ממש בהלם מהעובדה שאני מותש אחרי יום עבודה, כאילו שנסעתי לאילת וחזרתי. העיסוק הזה דורש רמות גבוהות מאוד של ריכוז וערנות, של הכלה וסבלנות. אגב, גם להתמודד עם רעש גדול כזה זה אישיו. לוקח לי איזה שעה, שעה וחצי להתאושש מזה, אלא אם אני נופל לשנ"צ ואז נהרס לי כל היום".
שכחת לומר שאתה גם איש חינוך.
"אהה, יפה. אבל העניין הוא שלא מצופה ממני בשום אופן להיות איש חינוך בתפקיד הזה. מבחינתי לשחק עם הילדים כל הזמן וליהנות ולצחוק, אבל אני לא יכול כי הם שואלים אותי שאלות שאני בעצמי סקרן לדעת. למשל, התחלנו פרויקט של מגלי עולם יחד ודיברנו על שבעה פלאי עולם, והילדים ממש רצו לדעת איך נראות מדינות אחרות, איך נראים אנשים אחרים באפריקה ובסין, איך נראה הפער התרבותי הזה".
אז יובל לקח את הסקרנות צעד אחד קדימה, תלה על קיר הגן את מפת העולם, ובכל שבוע ילד אחר מתבקש לבחור עולם חדש ולחקור אותו. "למדנו יחד על תימן, והבנתי שאני לא יודע עליה כלום. למדנו על אנגולה, ולא ידעתי כלום על אנגולה. הייתי בטוח שבאפריקה רוב המדינות דוברות ערבית, והנה גיליתי שבאנגולה מדברים פורטוגזית בגלל הכיבוש. הילדים שאלו 'למה מדברים שם פורטוגזית ושם ספרדית? ולמה שם אנגלית? מה הקשר?'. התפקיד שלי הוא להנגיש להם את הנושא. לתת להם מידע אובייקטיבי כמה שיותר, אבל גם לשמור על הסקרנות התמימה שלהם. אני חושב שאני מצליח לעשות את זה, אולי כי אני ילד בעצמי".
איך בכלל הגעת לעולם הילדים?
"למדתי משחק ב'ניסן נתיב' ואחרי שסיימתי התחלתי לשחק בהצגות ילדים, והילדים ממש אהבו אותי. כשעברתי לתל אביב, חברה מאוד טובה שלי אמרה לי - 'נראה לי שאתה טוב עם ילדים, רוצה לבוא לעבוד איתי בגן?'. זה בעצם הגן שאני עובד בו, אשכול גנים בבלי. באותה תקופה ראיתי את התוכנית 'החיים הסודיים של בני ארבע' בגרסה הבריטית, והיה שם משהו שקרץ לי, אבל נשאר בבק אוף מיי מינד, ואז הגעתי יום אחד סתם לראות את המקום והתאהבתי.
"אני סוגר את השנה השישית שלי פה, שזה מטורף בעיניי כי מעולם לא הצלחתי להחזיק עבודה יותר מחצי שנה, ופה זה בא לי בקלות. התחלתי בתור סייע בגן ילדים רגיל, ואחרי שנתיים אמרתי למנהלת שלי - 'תקשיבי אני רוצה להוביל גן בעצמי'. אז היא אמרה לי 'קיבלת'. בסוף השנה נפרדתי מהילדים שעלו לכיתה א', זה המחזור השלישי שאני נפרד ממנו, וזה שובר את הלב כל פעם.
"אתה מכניס כל כך הרבה נפשות פנימה, ואז ביום אחד הכול פשוט נפלט החוצה. אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה, ועוד מצפים ממך עכשיו להכניס 34 ילדים חדשים. אני זוכר ששאלתי את אחת הילדות בגן אם היא חושבת שהיא תזכור אותי, והיא אמרה - 'ברור שאני אזכור אותך'. אז אמרתי לה 'לא, לא, לא. תקשיבי רגע, אני לא זוכר את הגננת שלי. את חושבת שתזכרי אותי שתהיי גדולה?'. ואז היא תפסה את היד שלי ואמרה - 'גם אם אני לא אזכור אותך יובל, אני בטוחה שהכול יהיה בסדר".
"שאלתי ילדה - 'את חושבת שתזכרי אותי שתהיי גדולה?', היא תפסה את היד שלי ואמרה - 'גם אם אני לא אזכור אותך יובל, אני בטוחה שהכול יהיה בסדר'"
ספר על העיסוק השני שלך כסטנדאפיסט.
"יש לי בעצם שתי עבודות. בעבודה אחת אני גנן ובעבודה השנייה אני מדבר על העבודה הראשונה. אני עושה סטנדאפ על גן הילדים. זה התגלגל אחרי תקופה ארוכה שהייתי חוזר הביתה ומספר לשותפים שלי חוויות מהגן. שמתי לב שבכל פעם שאני מדבר על זה, כל תשומת הלב בחדר מופנית אליי. אנשים במרפסות אחרות בבניינים מקבילים היו מקשיבים, ומצאתי את עצמי, בלי שרציתי, עושה סוג של סטנדאפ וכולם נקרעים מצחוק. אז החלטתי יום אחד לצלם סרטון לפייסבוק, סתם בשביל החברים". כשהסרטון הגיע לחצי מיליון צפיות כמעט, יובל הבין את הפוטנציאל.
"המשכתי עם זה, צילמתי עוד סרטונים וסיפרתי עוד סיפורים ברשתות החברתיות. רוב העוקבים שלי הם בפייסבוק, כמעט 20 אלף. לשם אני מעלה את הסרטונים שלי, וכל סרטון בעצם מגלם בתוכו איזו תמה גדולה על החיים דרך פריזמה של ילדים בגן".
כבר יותר מחצי שנה שיובל מופיע בכל הארץ עם חומרי הסטנדאפ שהוא כתב. "למופע קוראים 'מדברים על הפיל בחדר', וכל כולו עוסק בנושאי טאבו בחברה הישראלית. בין אם זה גבריות, כשאומרים לילד להפסיק לבכות, או יחס לזקנים בחברה ולניצולי שואה. כל הפילים שאנחנו פשוט מטאטאים מתחת לשטיח ואומרים שיהיה בסדר. אני מדבר על כל הפילים האלה שאני רואה מדי יום ומתעלם מהם בנימוס. המון סיפורים מהגן שזורים במופע, באופן הומוריסטי כמובן".
להורים אין בעיה שאתה "צוחק" על הילדים שלהם?
"השמות של הילדים תמיד בדויים. לרוב אני כותב את הסיפורים ומפרסם אותם רק אחרי כמה שנים טובות, אז אין דרך לקשר בין הסרטון לבין הילד. כן קורה שאחרי המופע הורים שואלים אם זה הילד שלהם, כי 'גם לילד שלי יש קטע שהוא מדבר ככה'. הם פשוט מתעניינים, הם גם יודעים שאני אף פעם לא צוחק על הילדים עצמם. רוב הזמן אני בכלל צוחק על עצמי".
אגב גבריות, איך זה להיות גבר גנן לדעתך לעומת אישה גננת?
"בכל יום אני מרגיש את ההבדל בין גבר לבין אישה בתפקיד הזה. כשהתחלתי לעבוד כסייע, היו הורים שהיה להם קצת קשה עם זה שגבר נכנס לגן לעבוד עם הילדים שלהם. היו הורים שהתעניינו אם אני גיי או לא, וממש נכנסו איתי לפרטים אינטימיים. אני חושב שזה מרגיע אנשים לדעת שהגבר הזה שמטפל בילדים שלהם הוא לא סטרייט, כי אולי זה אומר שהוא יהיה יותר נשי ובהכרח יותר טוב עם ילדים. אולי זו תפיסה רווחת בחברה. בכל שנה יש חשש איך ההורים יאכלו אותי. במחזור הזה התברכתי בהורים שנתנו לי גב עצום, גם אמון שלם, כולם. הם ממש תומכים בכל דבר שאני עושה. הם באו גם לראות את הסטנדאפ, ורובם נהנו מאוד".
להיות גבר בגן ילדים מעלה שאלות לא רק בקרב ההורים, אלא גם בקרב בנות זוג פוטנציאליות. "גם זה שאני רווק אומר שלרוב אני נמדד במה שאני עושה ומה גובה המשכורת שלי. האקסית שלי אמרה לי - 'אני לא רוצה להיות המפרנסת העיקרית'. אלה באמת חששות שעולים אצל בנות זוג, מי הוא, מה הוא עושה, זה גברי, זה לא גברי. בהתחלה חשבתי שהעבודה בגן תיתן לי נקודות זכות אצל המין הנשי כי אני אבא טוב בפוטנציאל, אבל בפועל כולן חושבות שאני גיי או תפרן, או שאני גיי תפרן".
