סילבי ז'אן (50) נחשבת בעיני רבים לכדורגלנית הישראלית הטובה בכל הזמנים, פורצת דרך בענף עם שורה ארוכה של הישגים מרשימים: 1,010 שערים בקריירה שלה, הופעות בליגה הנורבגית החזקה, גביעי מדינה ואליפויות. היא נתפסת בצדק כאישה חזקה, עוצמתית ושאפתנית. מה שרבים לא יודעים הוא שמאחורי סיפור ההצלחה המסחרר שלה מסתתרת ילדות קשה, עם אבא אלים שהכה אותה לאורך ילדותה ונעוריה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כעת היא מוכנה לשתף בזיכרונות האיומים מאז, בטראומות הקשות שהיא נושאת עימה עד היום ובדרך הארוכה שעשתה כדי לאפשר לעצמה לסלוח לו. "אומנם יש לי שלושה אחים בנים, אבל אבא שלי רצה עוד בן ולא בת", היא מספרת. "הוא היה קבלן ורצה שהבנים יעבדו איתו, ובכלל, הוא היה שמרן ואפשר לומר שגם פרימיטיבי, עם דעות מיושנות. סיפרו לי שכשהוא הגיע לבית היולדות אחרי שנולדתי והבין שנולדה בת, הוא ברח משם. אבל שלא תחשבי שרק אני חטפתי, הוא הכה את כולנו, גם את האחים שלי וגם את אמא שלי, אפילו שהיא הייתה חולה. זה נמשך 17 שנים, עד הסטירה האחרונה שקיבלתי ממנו".
3 צפייה בגלריה
סילבי ז'אן בילדותה. ''אבא היה מכה אותי, את האחים שלי וגם את אמא שלי שהייתה חולה''
(אלבום פרטי)
מה היה שם, בסטירה האחרונה?
"הייתי בת 17, היינו שנינו בבית. היו מסמכים על השולחן וסידרתי אותם, רציתי לעזור והנחתי איזה חשבון חשמל בין עוד כמה דפים. אבא שלי התפוצץ על זה. הוא התחיל לצעוק עליי ונתן לי סטירה מצלצלת. בפעם הראשונה בחיי צעקתי עליו. צעקתי שיפסיק, שלא ייגע בי יותר. וכך היה".
ז'אן מיד נשאבת לזיכרונות: "לא הרבה שנים קודם כן, כשהייתי בכיתה ח', יצאנו לשחק כדורגל ליד הבית. זה היה יום לפני שנסענו לטיול שנתי בבית הספר. שיחקנו ושיחקנו, והזמן עבר והתעכבתי. חזרתי הביתה מאוחר, אבא שלי כל כך כעס עליי. הוא הרביץ לי עם מטאטא כזה של שטיחים, מקל מעץ. בטיול השנתי, כשכל הבנות התקלחו, אני לא העזתי להוריד את החולצה. התביישתי. לא רציתי שיראו את המכות, את הסימנים ואת הצלקות. הסימן של המקל נשאר עוד הרבה זמן".
במקרה אחר, היא מספרת, היא ואחיה שיחקו עם כדור בסלון, כזה מספוג, שבמהלך המשחק פגע בוויטרינה ושבר פסל שאביה אהב. "בכל יום שהוא לא שם לב לזה נשמתי לרווחה. ביום שישי אחד הוא ראה את הפסל השבור והעמיד אותנו למסדר. לא רציתי שכולם יחטפו, אז הייתי אמיצה והודיתי. חטפתי מכות של החיים. אני לא אשכח לעולם את המבט שלו אז".
"אם בבית של אבא שברתי כוס, הייתי מיד מקבלת מכות. היום בבית שלי, עם בת הזוג שלי, כשכוס נשברת אני מיד נבהלת ומבקשת עשר פעמים סליחה"
המכות, הצעקות והכעס לא מנעו מז'אן לפצוח בקריירת הכדורגל המרשימה ביותר של שחקנית ישראלית נכון להיום. בגיל 22, עוד בטרם הייתה בישראל ליגת כדורגל לנשים, ז'אן הבינה שהיא יכולה לממש את הכישרון שלה בחו"ל וחתמה בקבוצת קולבוטן מהליגה הנורבגית. את עונתה הראשונה היא סיימה כסגנית מלכת השערים של הליגה עם 12 כיבושים. בשתי העונות הבאות היא כבשה 25 שערים נוספים. ז'אן נמנית עם דור המייסדות של נבחרת הנשים הישראלית, וב-1997 היא שיחקה עם הנבחרת את משחקה הראשון אי פעם ומונתה לקפטנית. עד היום היא תופסת את תואר מלכת השערים של הנבחרת בכל הזמנים עם 29 שערים. בנוסף, היא רשמה קריירה מצוינת בליגה הישראלית והובילה שלוש קבוצות שונות לאליפויות ולגביעים. היא פרשה זמנית מכדורגל ב-2007, אך חזרה כעבור פחות משנתיים ופרשה סופית רק בגיל 39. גם כיום היא נשארת מחוברת מאוד לענף, ומשמשת פרשנית כדורגל בערוץ ספורט 5.
עם כל מה שעברת, איזו ילדה היית?
"הייתי ילדה שאפתנית ו'ווינרית', וגם שמחה ועצובה, פעם ככה ופעם ככה. אולי קצת כמו היום. כשאמא שלי נפטרה הייתי בת 19, והרגשתי שאיבדתי את שמחת החיים ובכלל, את הטעם בחיים. התאבלתי וכאבתי, וגם פחדתי להישאר רק עם אבא. ובכל זאת, היה לי את הכדורגל והיו לי את החלומות שלי. רציתי לצאת מהארץ, לנסוע רחוק. אגב, לפני שטסתי לשחק בנורבגיה חלמתי שהיא איתי ועוזרת לי לארוז. שאלתי אותה בחלום אם היא באה איתי, אם היא תהיה איתי, והיא אמרה לי שהיא איתי כל הזמן".
מה אבא חשב על העיסוק בכדורגל?
"הוא לא קיבל את זה, הוא ירד עליי. אני החבאתי את זה ממנו. כשהוא גילה שאני משחקת קיבלתי מכות. הוא אמר לי 'מה יֵצא ממך כבר?', והוא בטח לא תמך או עודד. אבל אני אספר לך משהו, מכר שלו סיפר לי פעם שכשהם ישבו יחד, בשולחן עם חברים, הוא התגאה בי. הוא סיפר עליי ועל הכדורגל בגאווה. הוא פשוט לא היה יכול להגיד לי את זה".
מה היה הכי קשה? את יודעת להצביע על דבר כזה?
"הכי קשה? אחרי כל המכות, הפחד והצעקות כלפינו, הכי קשה היה לראות את אמא שלי מקבלת מכות. הוא היה מאוד קנאי לה, והיא הייתה בכלל אישה חולה. היא ילדה אותי כשהיא כבר הייתה חולה. היא הגנה עלינו וחטפה במקומנו, וזה היה נורא. עד היום זה מלווה אותי, באיזשהו מקום קשה לי להיות מאושרת כי אני יודעת שהיא לא הייתה מאושרת. לאמא שלי לא היו חיים טובים".
"הייתי רוצה לשאול את אבא למה. למה הוא לא תמך בי, לא חיבק אותי ולא הרעיף עליי חום ואהבה, כמו שאבות אמורים לעשות. אני מניחה שהייתי רוצה גם להטיח בו הרבה דברים, אבל הכי הייתי רוצה להגיד לו שאני סולחת"
מה מזה מלווה אותך היום?
"מצד אחד עברתי מסע ארוך. המון טיפולים, עבודה ועזרה עצמית שעזרו לי להבין שאבא שלי בעצמו סבל. אבא שלו נפטר כשהוא היה ילד קטן, וגם הוא בעצמו עבר התעללות מצד אמא שלו. מצד שני יש המון מצבים שמפעילים אצלי פחדים וזיכרונות, גם אחרי שהוא נפטר, עשר שנים אחרי אמא. למשל אם בבית שלו שברתי כוס, הייתי מיד מקבלת מכות. היום בבית שלי, עם בת הזוג שלי, כשכוס נשברת אני נבהלת ומבקשת עשר פעמים סליחה. כלומר, יש דפוסים שנשארים. אם מישהו מדבר אליי באגרסיביות למשל, וזה לא משנה אם זה גבר או אישה, זה מפעיל אותי. אני לא יכולה לשאת אלימות, לא בין אנשים וגם לא בין בעלי חיים. פשוט לא. מה שעברתי בבית הפך אותי לאישה לוחמנית, אבל ממש לא כזאת ש'לא רואה בעיניים'. אני אוהבת אנשים, אני מלאת נתינה. אני מאמינה בטוב, ואני אפילו יכולה לומר - כן, אני אוהבת את אבא שלי.
"וגם, בכל פעם שאני שומעת על מקרה של אלימות בתוך המשפחה אני נקרעת. אני מרגישה שוב את כל המכות. כואב לי כי אני יודעת כמה כואב להם. ואני כועסת כי עוד ילד או ילדה סובלים, עוד אמא סובלת, ואין מי שיעצור את זה. כאילו הכול היה לחינם, העולם ממשיך להסתובב והמכות ממשיכות להכות. כשהזמינו אותי למרוץ 'לייף ראן' אמרו לי שזה יהיה תחת הכותרת 'אלימות במשפחה'. בשנייה אמרתי כן. שמחתי שהנה, אני יכולה לתרום אפילו קצת ולקחת חלק בפרויקט כזה. נפגשתי עם רחלי מישורי שמובילה את המיזם, והיא סיפרה לי שהמטרה היא לעודד ידע ולעודד לקיחת אחריות ופעולה.
3 צפייה בגלריה
עם בת הזוג יפעת. ''אם היינו נפגשות לפני, אולי היינו מביאות ילדים לעולם''
(צילום: אור גפן)
"זה בדיוק מה שצריך - שהמורה תדע לזהות, שהשכנה תדע להקשיב ושהאמא תדע איך לפנות לעזרה. זה כל כך מרגש אותי לדעת שעושים היום דברים כאלה. בכנות, אני גם יכולה להגיד שזה צובט, כי עליי אף אחד לא שמר, לא המורה ולא השכנה, ואולי אם פעם הייתה יותר מודעות, היו רואים או שואלים והיה לי למי לפנות. שנים שסבלתי ולא העזתי לדבר, וכמה רציתי לדבר. התפללתי שיהיה לי עם מי להתייעץ, מישהו לספר לו, אבל הכול היה נעול בפנים. אין לי ספק שזאת הסיבה של המחלה האוטואימונית שלי. אדם לא יכול לשמור כל כך הרבה בפנים בלי להתפוצץ בסוף, והנה, הגוף שלי חטף את כל ההדף".
את חושבת שהילדות שחווית קשורה לבחירה שלא להביא ילדים לעולם?
"אני חושבת שהייתי יכולה להיות אמא מדהימה. דאגנית וחרדתית, כזו שמציבה גבולות ומלמדת כבוד וערכים, אבל מדהימה. כשאמא שלי הייתה בחיים חלמתי להעניק לה נכד. רציתי לתת לה את זה. היא נפטרה כשהייתי בת 19, ופשוט לא ידעתי איך אני אתמודד עם זה לבד. וכך עברה לה שנה ועוד שנה. חשבתי על אימוץ אבל לא הייתי בזוגיות מתאימה. את יפעת, בת הזוג שלי, פגשתי בגיל 44. אם היינו נפגשות לפני אולי זה היה קורה והיינו מביאות ילדים לעולם, כי איתה הרגשתי את הביטחון לעשות את זה".
מה היית אומרת לאבא אם היית יכולה?
"אני חושבת על זה הרבה, מה הייתי אומרת לו אם הייתה לי ההזדמנות. המוות שלו היה כל כך מהיר, לא הספקתי להגיד כלום, וזה יושב לי חזק בלב. הייתי רוצה לשאול אותו למה. למה הוא לא תמך בי, לא חיבק אותי ולא הרעיף עליי חום ואהבה כמו שאבות אמורים לעשות. אני מניחה שהייתי רוצה גם להטיח בו הרבה דברים, אבל הכי הייתי רוצה להגיד לו שאני סולחת. הכי הייתי רוצה לסלוח לו.
"לסילבי הילדה הייתי נותנת חיבוק ארוך. הייתי נותנת לה לפרוק קצת מכל הסערה שיש לה בבטן. ואז הייתי מבטיחה לה שהיא חזקה, וגם כשנראה לה שהיא לא יכולה יותר – היא יכולה. היא תצליח והיא תגיע לפסגות".
סילבי, למה בחרת לשתף בכל זה עכשיו?
"אני מאמינה שהכעסים שלי, כל מה ששמרתי בלב, הזיקו לי, ממש עשו אותי חולה. זה התחיל לפני כמה שנים עם דלקת מפרקים, והיום אני מתמודדת עם מחלה אוטואימונית. כל החיים פחדתי לדבר ולשתף, אבל לא עוד. אני חייבת לדבר ולהוציא את הזיכרונות ואת הכאבים החוצה, פשוט כדי להיות אישה בריאה".
