תמר מלכה (19) הייתה בת שבע כשאביה אוריאל נספה באסון הכרמל. דמותו של האב, שהיה רב קהילה וידוע כמנהיג מעורב שהאמין באהבת אדם ובשוויון חברתי, דבקה בדמותה. כיום היא ממשיכה את דרכו ומשתתפת בפרויקטים חברתיים שיעניקו לה אות הצטיינות מידי נשיא המדינה.
"אבא עזר לאנשים בכל קהילה שבה הוא חי", היא אומרת, "כשהוא היה נקרא לשליחות ציבורית אימא והמשפחה כולה היו מתגייסים ולא היה מקום לשאלות, זה היה ברור שזו השליחות שלנו כמשפחה. אבא היה אדם שאהב אנשים, הייתה לו יכולה לחבר ביניהם ולהיכנס להם ללב בלי לשפוט אותם. הוא היה מנהיג שמוביל אחרים, מקשיב, מכיל, מחבר ומטמיע ערכים".
קראו עוד:
על היום הגורלי בחייה היא מספרת: "בשנת 2010, בנר הראשון של חג החנוכה, אבא יצא לעבודה כרב בשירות בתי הסוהר. בצהריים הוא התקשר לאימא וסיפר על שריפה שפרצה בכרמל ועדכן שהוא מצטרף לצוותים שנמצאים בדרכם לחילוץ האסירים הלכודים בבית הכלא. לא הבנו בשלב הזה שהסיפור הזה יהיה הסיפור שלנו. בהמשך היום הכול התנהל כרגיל עד שדודה שלי, אחות של אימא, התקשרה אחר הצהריים ואמרה לה נחרצות - 'כנסי למחשב', כי בבתים של משפחות דתיות לא מקובל שיש טלוויזיה. זה היה סימן שמשהו קורה. בשלב הזה לא הבנתי בדיוק מה, אבל התחילה התרחשות בבית שלימים הבנתי את פשרה".
מה את זוכרת מיום האסון?
"אני זוכרת שסבא וסבתא הגיעו פתאום, ושאימא התקשרה שוב ושוב לאבא והוא כבר לא ענה. כולם התקבצו סביב המחשב לקבל פירורי מידע, ובערב כשהדלקנו נרות חנוכה ראיתי שאימא בוכה. אחרי הדלקת הנרות השכיבו אותנו לישון ולא שמענו כלום. עם השנים סיפרו לי שבחצות נשמעה דפיקה בדלת, הגיעו גברים במדים ובישרו לאימא שאבא נהרג. כשהתעוררתי בבוקר הבית היה הומה אדם, ראינו את סבתא בוכה ואימא אספה אותנו וסיפרה לנו שאבא מת".
הבנת את משמעות הבשורה?
"לא הבנתי מה זה אומר. הייתי ילדה שעולם המציאות שלה התערבב עם הדמיון ולא הבנתי את המשמעות העמוקה של האובדן. במשך חודשים ארוכים דמיינתי שאבא מגיע פתאום, מתייצב בפתח הדלת, נכנס הביתה ואומר לכולם 'חזרתי'. בשנה הראשונה הדמיונות התחלפו בחלומות שלי, חודשים ארוכים חלמתי שהוא חוזר, נכנס אל הבית דרך החלון, ואני רצה אליו, מחבקת אותו ואומרת לעצמי 'ידעתי שהוא יחזור'. כילדה, המוח שלי לא ידע לעכל שהוא איננו".
"לא הבנתי את המשמעות העמוקה של האובדן. במשך חודשים ארוכים דמיינתי שאבא מגיע פתאום, מתייצב בפתח הדלת, נכנס הביתה ואומר לכולם 'חזרתי'"
את זוכרת את יום ההלוויה?
"אני זוכרת שהרגשתי מנותקת. קברו אותו בארון עטוף בדגל ישראל, המוני עיניים סקרניות של אנשים שאת רובם לא הכרתי היו מכוונות אליי ואל האחיות שלי, והרגשתי שאני לא מצליחה לבכות. עמדתי שם עם דמעות חנוקות בגרון שלא מצליחות למצוא פורקן ודמיינתי איך עוד רגע הוא מגיע. בשבעה היינו מוקפים בהמון אנשים ואחר כך הבית התרוקן והתחלנו לחיות עם היעדרו. עם הזמן שחלף, התחלתי להבין שמוות הוא סופי. הוא לא יחזור יותר. החיים היו כה חזקים, שלמרות הכאב והצער הבית חזר לשגרה חדשה. כואבת ושונה, אבל שגרה. לימים נודע לי שאימא הייתה בתחילתו של היריון כשאבא נהרג. באורח פלא, ביום שבו הכול היה מוכן ועברנו לבית חדש, תקפו את אימא צירים והיא ילדה בלילה את אחותי הקטנה, שלא הכירה את אביה, וזכתה להיקרא על שמו - אוריה".
מה הכי קשה בחיים בלי אבא?
"כשהייתי ילדה הכי קשה היה לשמוע ילדות אחרות מספרות על אבא שלהן לידי. היה לי קשה מאוד להתמודד עם היעדר רגישות חברתית של חברות שהיו שוכחות שאין לי אבא, וכשהן היו מדברות על אבא שלהן הייתי מתכווצת ומתמלאת כעס ועלבון. שאלתי את עצמי איך ייתכן שהן לא רגישות לכאב שלי".
בדרך של אבא
אחד הסיפורים שנצרבו בזיכרונה מבוסס על זיכרון של שלושת ניצולי האוטובוס שהספיקו לקפוץ מהחלון אל רכבו של צלם עיתונות ולהימלט, שסיפרו שראו בזווית עינם את אביה שהתכונן גם הוא לקפוץ מהחלון, אבל משהו מנע ממנו. גופתו נמצאה בסוף האוטובוס, ולדבריהם היה ברור שהוא בחר לסייע לאחרים עד שהיה מאוחר מדי.
למרות הכאב והקושי של מות אביה, תמר בחרה להתנדב לשירות לאומי אזרחי מטעם עמותת בת עמי. בבקרים, היא מתנדבת בבית ספר תיכון בעיר כרכזת נוער המלווה את הכיתות בתמיכה בלימודים, בפיתוח מיומנויות חברתיות ובמענה רגשי וחברתי לתלמידים. בשעות אחר הצהריים, היא פעילה כרכזת חברתית בתנועת הנוער בני עקיבא, מעניקה להם פעילויות העשרה ושיח שונות. תמר הייתה אחראית על מיזמים נוספים בעיר כשפתחה מרכז תגבור לימודי לילדים, ניהלה פרויקט של זיהוי כישרונות והובילה פרויקט שכלל מעגלי שיח של נוער מתנועות הנוער השונות - "להעמקת הדיאלוג בין מגזרים שונים ולקבלת האחר".
בשנה האחרונה היא זכתה לשבחים על מעורבותה בזיהוי מקרה של נער שנקלע למעגל ההתמכרות ודרש מעורבות של גורם מטפל. בזכות הערנות שלה, הנער זוכה לליווי ולטיפול. צמיחתה ומעורבותה בפעילות העמותה אפשרו לתמר לזכות באות ההצטיינות שיוענק לה בעוד שבועות ספורים מנשיא המדינה על תרומתה לחברה. היא לא תהיה שם לבד, כי ברור לה שדמותו מעוררת ההשראה של אביה תהיה שם איתה.
כשהיא נשאלת מה הייתה רוצה לומר לאביה ממרום השנים, היא אומרת מיד: "חסרים בעולם אנשים כמוך אבא. העולם הפסיד אותך ואת הנתינה שלך, אבל אנחנו למדנו ללכת בדרך שלך ואני מאמינה שהיית גאה בנו מאוד".
פורסם לראשונה: 09:59, 26.05.23
