אסיפת הורים
כמעט עשור בעזה: בכיכר החטופים התנצלו - סליחה שהפקרנו אתכם
34:50
ב-7 באוקטובר בני משפחת ליבשטיין היו בקצוות שונים בעולם. טל (34), הבכור, היה עם המשפחה בכפר יונה, אור (28) היה בראש פינה עם אשתו וציפה ללידת בנם, ר' (26) היה בתאילנד בחופשה לפני תחילת סמסטר נוסף בלימודים, וג' (20) היה, ועדיין, במסלול הכשרה כלוחם בחטיבת הקומנדו. ארבעת האחים גילו על המתרחש בדרום דרך אמצעי התקשורת עם הוריהם, וכך גם התבשרו על ההרוג הראשון ששמו הותר לפרסום - ראש מועצת שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, בן הדוד של אביהם וחברו הקרוב.
"המלחמה שלנו התחילה בעיקר בעיסוק באבל", מספר טל, "כולנו גילינו על אופיר מהתקשורת, וגם על הבן שלו ניצן ז"ל שהוגדר נעדר ימים ארוכים. אבא שלנו התעסק רק בזה, בארגון הלוויות ובשבעות. הוא לא ישן ארבעה חודשים".
"אני זוכר שממש הייתי בסערת רגשות, חזרתי מתאילנד וגיליתי ששני חיילים שלי נהרגו בנובה", מספר ר', "בנסיעה לבסיס הייתי בחרדה גדולה, התקשרתי לאור ואמרתי לו שאולי אנחנו לא צריכים כולנו ללכת למילואים, שהמצב מורכב עכשיו להורים. הוא שכנע אותי שהכול בסדר ושזה הדבר הנכון לעשות. כל הזמן דיברנו על אמא ואמא ועל איך הם עוברים את זה כשהם בעצמם בקושי מטורף. בסוף שאבנו מהם את הכוחות להגיע לבסיס. סיכמנו בינינו האחים שתמיד יהיו אנשים בבית עם ההורים, שהבית יהיה מלא, וגם שנשלח להם כל כמה ימים פרחים מאחד מאיתנו".
וכך גויסו ארבעת בני ליבשטיין למילואים. טל שירת בגדוד של יוצאי יחידת אגוז בחטיבה 11, אור היה עם יוצאי גולני בחטיבת כרמלי, ר' חזר ליחדת יהל"ם כקצין שרק השתחרר לא מזמן וג' המשיך את המסלול.
קראו עוד:
"הדבר שהכי מאפיין את ההורים שלנו בחינוך שלהם הוא הדוגמה האישית שלהם" אומר ר', "הם מאפשרים לנו הכול, תמיד, ובסוף כולנו הולכים באותה הדרך, כי אנחנו יודעים מה הם מצפים מאיתנו. דווקא אנחנו מהצד השני הרגשנו שאולי אנחנו צריכים לנהוג אחרת בשבילם, כשהם גם ככה בחוסר ודאות ובחוסר אמון - אבל מבחינתם זאת לא הייתה שאלה".
טל מסכים איתו ומסביר - "גם במקרה קיצון כמו עכשיו, כשאבא שלי מאבד מישהו קרוב אליו מאוד, הוא עדיין לא אמר לאף אחד מאיתנו, 'אל תלכו לצבא', אין שיח על זה וזה בכלל לא עלה. אנחנו היינו צריכים להעלות את זה בינינו, כי בסוף המצב מורכב מאוד, הבית מתעסק באבל, ואז ר' נכנס לרצועה, ואני נכנסתי, וג' שהוא הילד הקטן שלנו, ואנחנו לא רגילים בכלל שהוא חייל, פתאום גם יורד דרומה.
"זה אומר גם הרבה שיחות בינינו - משתפים איך הולך לכל אחד ובעיקר מחזקים. אני לא חושב שמישהו מאיתנו חשב לעצור או להגיד 'די', ההירתמות שלנו למילואים ולצבא היא מלאה. אני חושב שכל אחד מאיתנו הוא דוגמה אישית בקהילה ובחברה שאליהן הוא משתייך, אנחנו בתפקיד מחייב - בין אם זה אור ואני שעוסקים בחינוך, או ר' שיש לו חיילים שמסתכלים עליו, אני יודע שאין באמת אפשרות שלא אתייצב, גם אם הקול הקטן אומר 'אולי', 'כן', או 'לא'. זה הכול חוזר להורים שחינכו אותנו ככה".
ועדיין, בחירתם של ארבעת האחים להתגייס לא מובנת מאליה, במיוחד לאור האבל המשפחתי הכבד על האובדן של אופיר וניצן, לצד האבל האישי של כל אחד מהם על החברים שאיבדו לאורך הלחימה. ולצד זה המחויבות למשפחה.
"לאשתי התחילו ביום שישי האחרון צירים, וזאת הייתה ארוחת השישי הראשונה אצל ההורים עם כל האחים מאז שהתחלנו את המילואים. התלבטנו מה לעשות ובחרנו לבוא לארוחה. לשמוע את אבא שלי מברך 'החיינו' היה שווה את זה. הוא סיפר שזו הפעם הראשונה בארבעה חודשים שהוא הצליח לישון. גם כשיצאנו כל אחד להתרעננות הגענו בצורה כזו או אחרת כמה שיותר מהר להורים, כדי לתת להם מרווח נשימה, כשהם מקריבים המון. זה חיזק אותנו ואותם כמשפחה".
ג', האח הקטן במשפחה, ידע שזה תורו להיות החייל בבית: "היה לי מוזר שפתאום היינו כל האחים על מדים, בטח בידיעה שאני היחיד שאמור להיות על מדים, והם היו בפנים בעזה. זה היה לא קל, חשבתי המון עד כמה הם נמצאים בסיכון, או מה קורה איתם ברגע זה. זה רץ הרבה בראש אבל זה נותן לי דרייב חזק למסלול. זה העלה לי את הרצון להמשיך ובאיזשהו מקום אני חושב, זה גורם לך לרצות יותר להוכיח, להראות את עצמך. כל מטווח, כל תרגיל יבש, כל פעם שיוצאים לתרגול הכי מינימלי, הכול מקבל משמעות אדירה כי אני מבין מה קורה בקצה. וכן, זה עוזר שיש אחים עם ניסיון כזה, אני מנסה לשמוע כמה שיותר טיפים, יש לי המון מה ללמוד מהם".
"הבטן שלי לא מפסיקה להתהפך מאז שרון אפרימי ז"ל נהרג", מספר ר', "הוא חבר שלי מהצוות, היינו יחד כל השירות, מההכשרה ואחר כך כקצינים - בכל תפקיד הוא היה מקביל אליי. יש בינינו חיבור מאוד חזק, היינו יושבים שעות על גבי שעות לתוך הלילה. זה אדם שהייתי מתייעץ איתו על כל דבר, הוא היה עוד אח שלי. ברשימת המועדפים שלי בטלפון מופיעים האחים שלי ואפרימי, הוא היה פשוט עמוד שדרה. הוא הכיר את המשפחה שלנו ברמה הכי אינטימית שיש, את הכינויים שלהם, את ההורים שלי, הוא היה הכי מעורב שיש בחיים שלי.
"עכשיו אני סיימתי את המילואים, בינתיים, וחזרתי לאוניברסיטה, ואני קולט שהחיים ממשיכים - לא מחכים לך, אתה צריך להדביק את הקצב. זה אחד הדברים שהכי מקשים עליי, שאני יודע שיש אנשים בפנים, שאפרימי נהרג, שקורה פה משהו ושהחיים לא ממשיכים רגיל. מצד אחד חשוב לעמוד על הרגליים, כי במותם הם ציוו לנו את החיים, אבל אי-אפשר שהכול יהיה כרגיל. החלק שלנו במלחמה הוא לא רק להיכנס לאתרי חדשות ולראות מה קורה, אלא להבין גם איך אנחנו מקדישים נתח בזמן שלנו לאירוע הזה.
"אני מאוד מתחבר לתחושה הזאת שעכשיו אנחנו צריכים 'לשמור על הבית' - הבית הלאומי שלנו שבוער וגם הבית עצמו, שאנחנו צריכים לתחזק ולחזק אחד את השני ואת ההורים שלנו. גם בחיים האישיים וגם בבתים שלנו. לשמור על הבית זו אמירה שמקבלת אצלנו משמעות מאוד עוצמתית ואנחנו משתדלים ללכת לפיה".
"אחד הדברים שאנחנו כרביעייה לוקחים מהסיפור הזה הוא שנלחמו בשבילנו", מסכם טל, "סבא שלנו שעלה ארצה והקים את כפר נטר, ההורים שלנו שגידלו אותנו על הערכים האלה, פתאום אנחנו במציאות שאין אף אחד שיעשה את זה. ואמנם אנחנו אפילו לא אותו דור ארבעתנו, ואנחנו עדיין רואים את עצמנו כאנשים שיובילו את החברה, ואין מישהו אחר שיעשה את זה. אני חושב שבאיזשהו מקום המשפט הזה הלך איתנו כשכל אחד יצא מהבית ואמר, 'אני פה'. החיוביות של ארבעתנו, האנרגיות, הצחוקים שלנו, הם חלק בלתי נפרד מהמצב. אנחנו מנסים לא רק להשתתף, אלא גם להוביל בקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן".
