"זהו, לא מסוגלת יותר", הודעתי לבן זוגי במהלך הסגר השני. בדיוק התחילה שנת הלימודים, שלושת הגורים חזרו למסגרות, העסק שהקמתי החל להתרומם, חזרתי לנשום אוויר והופס, נכנסנו לסגר נוסף. שלא כמו בסגר הראשון, שבו הייתה לי תחושת מטרה ומגויסות, פה יצאה לי הרוח מהמפרשים.
הגורים שלי מזמן הבהירו שאין לי שליטה על המתרחש, אבל הפעם הרגשתי שאני נסחפת לתהום. לראשונה, מרבית היום אני סביב הילדים, תוהה מי זו האישה הזו בפיג'מה וללא חזייה שמסתובבת פה, מנקה, מבשלת, מטפלת בתקלות בזום, מחליפה חיתולים ומנסה (ולפעמים מצליחה) למנוע משני הגדולים לחנוק זו את זה.
"הבנתי שעליי למצוא 'עולם' שבו אוכל להמשיך לטפח קריירה מבלי לעבוד כמו מטורפת"
איפה ההיא, עם העקבים והתספורת, זו שהלכה בגב זקוף במסדרונות חברת ההייטק והרגישה שהיא משפיעה, מניעה ואפקטיבית. זו שייעצה לאחרים מה נכון ואיך כדאי, ועכשיו המקסימום שלה זה לגרום לאמצעי "להיפתח לעולם" ולטעום אפונה.
כן, אני יודעת, אני נשמעת כמו אמא ממורמרת. אז שלא תבינו לא נכון - אני באמת אמא ממורמרת. נמאס לי לעשות משא ומתן על ממתקים, לא בא לי "מחבואים" ובכל פעם שהם אומרים "אבל אמא...", אני תולשת שתי שערות (כרגע רק חצי התקרחתי, אז יש עוד דרך).
אבל איכשהו מתוך האינטנסיביות המשפחתית הזאת, גיליתי כמה כיף פשוט להיות. לא לרוץ, לא למהר, לא לחשוש שנאחר, אלא פשוט להיות איתם. ללא פקקים בדרך למשרד וכשאני לא לחוצה שהם יירדמו כדי להמשיך לעבוד, פתאום הרבה יותר כיף לנו לבלות יחד.
לצאת מהמטריקס
אני עדיין לעיתים צורחת את נשמתי, אבל באופן מפתיע לא יותר מבדרך כלל. התבהר לי כי יותר זמן עם הילדים אינו מביא אותי ליותר תסכול מולם. התסכול שלי הוא מול עצמי, מול האישה הזו במראה שאני לא כל כך מזהה כרגע.
אשת הקריירה נעלמה, השאירה מכתב שהיא לא מוכנה לעבוד בתנאים הללו. "משבר זהות" יש שיאמרו, אבל זה יותר "חידוד זהות". אחרי כמה ימים של רחמים עצמיים ובינג' בנטפליקס, ולאחר ששברתי שנים של תזונה בריאה וטחנתי פחמימות ריקות, פתאום הבנתי. ההיא, זו שהשאירה מכתב, תסכים לחזור אם ישתנו התנאים.
קראו עוד:
עד כה אשת הקריירה ואשת הפיג'מה לא חיו בשלום, אבל מה אם אצליח לגרום להן להתקיים במקביל? האם קיים עולם שיאפשר לי לממש את כישוריי המקצועיים וגם ליהנות יותר מהמשפחה? עם זאת, אציין כי שתי הנשים הללו שונאות לנקות, אז לפחות שהחלק הזה יישאר מחוץ לתחום.
הבנתי כי עליי למצוא "עולם" שבו אוכל להמשיך לטפח קריירה מבלי לעבוד כמו מטורפת, כך שאוכל ליהנות מהאימהות אבל עם פחות עומסי עבודה ומתח נפשי. עולם שבו אוכל לעבוד פחות אך עדיין לזכות באיכות חיים. עכשיו, נשאלת השאלה - היכן נמצא ההוא שמציע גלולה אדומה בכדי לצאת מהמטריקס? בהיעדרו, לא נותר אלא לרקוח לעצמי גלולה שכזו.
מהר הזעקתי את בן זוגי ועדכנתי אותו - "הגיע הזמן! אנחנו עושים רילוקיישן". הוא כמובן חייך, שכן שנים שהוא מעלה את האפשרות לרילוקיישן כי הוא עובד מרחוק בכל מקרה, כך שפיזית הוא יכול לעבוד מכל מקום בעולם, אך עד כה זה תמיד היה "זמן לא מתאים" (שזה אצלינו שם קוד ל"רעיון מדהים אך מפחיד לאללה"). החלום לצאת להרפתקה משפחתית תמיד קסם לנו ושנים שאנחנו מקשקשים על רילוקיישן.
מזמינים כרטיסי טיסה
במשך תקופה פינטזנו כמו ישראלים ממוצעים על ארה"ב וגם אוסטרליה נראתה לנו מושלמת, אך דמיינו את הורינו נסחבים יומיים בטיסות וזה ירד מהפרק. שקלנו גם את סקנדינביה אך ידעתי שאסבול מקור (אילתית בנשמה, בכל זאת).
"אני כבר הייתי מוכנה להזמין כרטיסי טיסה בכיוון אחד אבל למזלי נישאתי לאדם יותר שפוי ממני"
בשנה האחרונה פינטזנו על תאילנד - לחיות בבית על חוף הים, לצפות בשקיעה עם שייק ביד ולראות את הילדים משחקים יחד בחול. אבל אז דמיינתי את הגדולה דוחפת לאמצעי חול לנחיר, בתגובה הוא קופץ עליה, מעיף את השייק שלי שנשפך ישירות על הקטנה וכולם ממררים בבכי. לבסוף הבנו כי נכון לנו יותר מדינה מערבית, כזו שנשאף להיות בה מקומיים של ממש. אז, איך מתקדמים מכאן
בן זוגי ואני החלטנו להכין את רשימת החלומות - אם הייתה מדינה מושלמת בעולם, מה יאפיין אותה? באופן מפתיע הרשימה לא הייתה ארוכה - אקלים חמים, במרחק טיסה קצרה מישראל, נדל"ן בר השגה, יוקר מחייה נמוך, אפשרויות לחינוך אלטרנטיבי, אנטישמיות נמוכה, הרבה טבע ירוק וים, ותרבות של אדיבות ושלווה.
ברגע שהתפקסנו, זה היה ברור - פורטוגל! אני כבר הייתי מוכנה להזמין כרטיסי טיסה בכיוון אחד אבל למזלי נישאתי לאדם יותר שפוי ממני. אחרי שעה שהוא מנסה להסביר לי למה זה חסר אחריות לעבור כך למדינה שמעולם לא ביקרנו בה, הוא עלה על אמירה גאונית - "תארי לך שנגיע, ותגלי שכל המדינה בריח של רגליים. מה אז?" החלטנו שניסע לביקור ונוודא שהמקום אינו מסריח.
החלטנו לשתף את הגורים בכמעט כל שלב בתהליך, בכדי שההחלטה לעזוב לא "תיפול" עליהם בפתאומיות. בארוחת הערב, לאחר שהזמנו כרטיסי טיסה, סיפרנו להם שכולנו נוסעים למסע של מספר שבועות שבו נגלה מדינה חדשה ונחליט אם נרצה לעבור לגור בה בהמשך.
נרשמו תגובות די טיפוסיות, כשהגדולה (8.5) שמחה על הפטור הזמני מהלימודים, האמצעי (6) שאל אם נקנה לו שם צעצוע והקטנה (שנתיים) צהלה כבשגרה. עכשיו, כשהגורים מגוייסים, המשימה הבאה היא לבחון את "ניחוח" המקום ולסלול לנו דרך חדשה.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים (8.5, 6 ושנתיים), יועצת ופסיכולוגית ארגונית, יזמית בתחום משאבי-אנוש ובעלת בלוג "רילוקיישן לפורטוגל"
