חברת הכנסת ענבר בזק (יש עתיד) לא תכננה להיכנס לפוליטיקה הארצית, עד שמחאה שיזמה כפעילה חברתית התגבשה לחוק תשלום דמי לידה לעצמאיות. נאום לילי ראשון ולא מתוכנן בכנסת, שבו דיברה על קושי של הורים למלא טופס בקשה לנקודות זיכוי ממס עבור ילדים עם לקויות למידה, זיקק עבורה את המשך העשייה.
תוכן הנאום של בזק (48) אולי לא היה מתוכנן, אבל גם לא ממש מפתיע משום שהוא נשען על ניסיון אישי וקרוב: שלושת ילדיהם של בזק ובן זוגה זיו - מור (16), רז (14) וגיל (11), אובחנו עם לקויות למידה. גם זיו, בשנות ה-20 לחייו, אובחן בדיסלקציה.
קראו עוד:
"כשזיו אובחן, עוד לפני שהתחתנו, כבר אמרו לנו שיש סיכוי גבוה שגם הילדים העתידיים שלנו יתמודדו עם לקויות למידה כאלה ואחרות. כשהילדים נולדו הכרתי את הנושא, וכשהם גדלו הייתי ערנית אליו. בלי קשר, לא נבהלתי מזה. לקויות כאלו בבסיסן הן נוירולוגיות וגנטיות, אני לא רואה הבדל ביניהן לבין לקות כמו ראייה למשל. אני מרכיבה משקפיים מגיל 10, זו הלקות שלי. השוני היחיד הוא שאני קיבלתי את משקפיי הראייה שלי כשהייתי צריכה אותם. לעומת זאת, יש כל כך הרבה ילדים עם לקות למידה שלא מקבלים מענה מתאים, ועוד קודם לכן, כלל לא מאובחנים".
הנאום הלילי של ח"כ ענבר בזק שהוביל לשינוי בביטוח לאומי
(צילום: ערוץ הכנסת)
והנתונים תומכים בכך. ממצאי המחקר שנעשה לבקשת בזק, בראשות פרופ' אבי דגני וד"ר רינה דגני מקבוצת גיאוקרטוגרפיה, מצביעים על היקף הלקויות השונות ועל חוסר המענה: אחד מכל חמישה ילדים מתמודד כיום עם דיסלקציה בדרגות קושי שונות. כ-21% מהילדים עם לקויות למידה כלל לא אובחנו. רוב הילדים לומדים בכיתות רגילות, ויותר משני שליש מהם לא מקבלים בכלל סיוע.
"אני מרכיבה משקפיים מגיל 10, זו הלקות שלי. השוני היחיד הוא שאני קיבלתי את משקפיי הראייה שלי כשהייתי צריכה אותם. לעומת זאת, יש כל כך הרבה ילדים עם לקויות למידה שלא מקבלים מענה מתאים, ועוד קודם לכן, כלל לא מאובחנים"
מה הסיבה לדעתך לחוסר המענה? מודעות הורית, תהליכי האבחון?
"כן, מודעות, איתור, וגם סוגי המענים שקיימים במערכת. בחוק החינוך המיוחד, שהוא טוב ונכון בבסיסו, אין הבחנה למשל בין 'צרכים מיוחדים' לבין לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. הפערים בין העולמות האלה יכולים להיות עצומים. אחת המשמעויות היא שילדים עם לקות למידה לומדים בכיתה לצד ילדים עם צרכים אחרים לגמרי, אבל המענה שהם צריכים הוא שונה מאוד. אני חושבת שזה גם בסופו של דבר תורם לסטיגמה שיש לגבי חינוך מיוחד".
הורים נרתעים מההגדרה הזאת.
"נכון, וחבל שכך. יש כל כך הרבה ילדים שמתהלכים בעולם בתחושה שהם כישלון, כשלמעשה הם פשוט צריכים ללמוד אחרת, באופן שמתאים להם. במחקר הבנו שרוב הילדים הללו לומדים בכיתות רגילות, ויותר משני שליש מהם לא מקבלים בכלל סיוע. חבל מאוד שיש מבוכה סביב הנושא הזה".
את לא נבוכה, את אפילו מדברת על הילדים בכנסת.
"בוודאי, אין שום סיבה למבוכה. להיפך, המודעות היא משמעותית מאוד, בכוחה לעזור להמון ילדים, להרבה מאוד משפחות שגם כך מתמודדות עם מסע מורכב. היום אנחנו יודעים שלקויות למידה לא קשורות למוטיבציה, ובטח שלא לאינטליגנציה, כך שהסטיגמה כלל לא משקפת את המציאות".
והמורכבות שהורים חווים גם כך, לתפיסתה של בזק, ממשיכה עוד שלבים קדימה - תהליכי האבחון המאוחרים והיקרים, העובדה שעל ההורים להחליט בעצמם אם להשאיר את הילדים בכיתה רגילה או לעבור לחינוך מיוחד, ההתאמות שלא תמיד מתקבלות בבתי הספר ועוד.
"היקף התמיכה שילד עם לקות למידה צריך הוא עצום", היא אומרת. "היום יש לכך יותר מודעות, וקצת יותר כלים, אבל זה בהחלט לא מספיק. יש המון מה לשפר בתהליכים, בקבלת ההחלטות שמוטלות על כתפי ההורים, באבחונים שלרוב נעשים בשלבים מאוחרים. לעבור אבחון דידקטי בכיתה ט', זה מאוחר מדי. תחשבי מה עובר על ילד לאורך השנים האלה, שמרגיש נכשל, שהסביבה לא מבינה אותו, שאומרים לו 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. המפתח הוא להתאים עבורם את עולם הלמידה, את השיטות והדרכים.
"הבת שלי, שמכיתה ב' לומדת בכיתה קטנה, כלומר בחינוך מיוחד, לא יכלה לשאת לימודי מתמטיקה. היא פחדה ממספרים, כל העניין הכמותי הבהיל אותה. אחרי תקופה שהיא למדה בכיתה קטנה, נסענו באוטו ופתאום היא ביקשה ממני בהתלהבות לתת לה תרגילים בחשבון. היא הצליחה בזה, ממש עד לציון 100, ויותר מזה - היא למדה איך לאהוב ללמוד את זה. אתן עוד דוגמה: בתקופת הקורונה, בימי הלמידה בזום, קלטתי פתאום שהבן שלי לא יודע לקרוא ולכתוב. הוא היה כבר בכיתה ה', כן? בשנת הלימודים הבאה הוא חזר לכיתה קטנה, וכמובן למד גם את זה. זה משנה הכול".
"יש המון מה לשפר בתהליכים, בקבלת ההחלטות שמוטלות על כתפי ההורים, באבחונים המאוחרים. אבחון דידקטי בכיתה ט' - זה מאוחר מדי. תחשבי מה עובר על ילד שבמשך שנים מרגיש נכשל, הסביבה לא מבינה אותו, אומרים לו 'אין לא יכול, יש לא רוצה'"
בזק בעצמה הייתה תלמידה מצוינת, וסיימה שני תארים אקדמאיים. היא גם הייתה אלופת ישראל ואלופת המכביה לנוער בריצות למרחקים בינוניים, ומי שהקימה את התנועה החברתית "עצמאים עושים שינוי" ב-2015. היום היא עומדת בראש השדולה ללקויות למידה ולהפרעות קשב וריכוז, לצד ח"כ שירלי פינטו.
"יש לנו צוותי עבודה מקיפים, אנחנו משתפים פעולה עם גופים כמו אגודת ניצן, שהוא ארגון להורים שהוקם בידי הורים שפועל כבר 60 שנים בנושא יש לו המון ידע וניסיון. אנחנו מנסים לפעול לשינוי שיטות האבחונים, למשל. המצב המיטבי הוא שהאבחונים יבוצעו בבתי הספר עצמם. האבחונים חייבים להיות הרבה יותר נגישים לכולם, לכל הילדים וההורים, גם תהליכית וגם כלכלית, והרבה יותר מוקדם. לא רק לפני הבגרויות, שגם שם, יש לו מעט בעיות עם מתן ההתאמות לתלמידים עם לקויות.
"המצב הוא שגם אחרי האבחון הרשמי, ההתאמות לתלמידים לא ניתנות אוטומטית. בתי הספר מגבשים המלצות לגבי כל אחד ואחת, ועדה מיוחדת של משרד החינוך בוחנת אותן, ומחליטה אם לאשר אותן - בלי שהם פגשו בילדים. בבגרות בלשון למשל אין בכלל התאמות כמו הקראה והקלדה, שנדרשות לילדים עם דיסלקציה או דיסגרפיה".
בואי נדבר עליך. איך נראים החיים כחברת כנסת?
"וואו. קודם כל, אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, ואני עושה את זה כי ראיתי בעצמי, אחרי חוק דמי הלידה לעצמאיות, שבאמת אפשר להשפיע לטובה ולשנות. זה לא פשוט, אין ספק. במשך חצי שבוע אני בירושלים, ובחצי השני בבית, ביישוב יובלים שבמועצה האזורית משגב. כמובן שיש רגשות אשם, אני חושבת שבדומה לכל ההורים. אני זוכרת שכשהתמודדתי בבחירות לרשויות המקומיות, ב-2018, ויצאתי בכל ערב למשימות ולאירועים, הילדים שאלו בעצב אם לא אקריא להם יותר סיפורים לפני השינה. לא הרבה זמן אחר כך, הילדה שלי חזרה הביתה וסיפרה שהיא מתמודדת למועצת התלמידים, ואחריה גם הבן שלי. חייכתי לעצמי, ואמרתי 'אוקיי, זה שווה את זה. בכל זאת הם מקבלים דוגמה וערכים'".
ומה קשה? על מה מוותרים?
"בכנות? אני מקנאה לפעמים באימהות אחרות. למשל באימהות שהורידו הילוך אחרי שילדו ילדים, או באימהות שמחכות לילדים בצהריים בבית עם סיר של עוף ותפוחי אדמה. יש בי משהו שלא נותן לעשייה להיעצר, שממשיך קדימה, שמציב את העבודה בעדיפות גבוהה מאוד. נלחמתי את המלחמה של הילדים שלי, עכשיו אני נלחמת בשביל כל הילדים האחרים".
