"הכל היה עניין של שניות", מספרת שרה מזיג מחדרה, אמא לשניים (שש ושנה וחצי). "הנחתי כוס קפה במרכז השולחן, הסתובבתי לרגע לקחת משהו מהמקרר, וריי שהיה בן שנה, הצליח לעמוד על קצות האצבעות ולמשוך את הכוס מהשולחן ונכווה בזרוע ובחזה".
מה הייתה התגובה הראשונית שלכם?
"היינו שנינו בבית. בן הזוג שלי הוריד לו את החולצה, לקח אותו מיד למקלחת ונכנס איתו למים קפואים. בדיעבד, הרופאים אמרו לנו שזה היה אינסטינקט ובחירה נכונה, אחרת החולצה הייתה נדבקת לגוף ועלול היה להיות נזק גדול יותר. עטפנו את ריי, השארנו את הבת הגדולה אצל חברים טובים שגרים קרוב ונסענו לבית החולים".
לדבריה, "בבית החולים קיבלו אותנו ממש מהר. נתנו לו משככי כאבים, שטפו את הכוויה, עטפו אותו והעלו אותו למחלקה להשגחה. החלק הכי קשה היה החלפת התחבושת. ריי אושפז לכמה ימים, בגלל החלפת התחבושות. הרופאים רצו לעקוב, לראות שהוא לא מתייבש ושלא מעלה חום. קשה לראות את הילד שלך במצב כזה. זו גם הייתה תקופת קורונה וחששתי שיידבק.
קראו עוד:
איך הצלחתם להתמודד עם השיקום?
"בן הזוג שלי לא עבד באותה תקופה והיה בבית. אני קיבלתי חופש שבוע. הצוות שלי בעבודה היה מדהים, הם שלחו פינוקים, דאגו לנו מאוד, משום שאסור היה לנו לצאת מהבית שבועיים וחצי.
"למזלנו לא הייתה השפעה נוספת, מלבד הכוויה, אבל ליתר בטחון, לקחנו אותו לריפוי בעיסוק ולפיזיותרפיה, לוודא שאין השלכת נוספות. אנחנו כמעט חודש אחרי ואין כמעט זכר למה שקרה. תודה לאל שככה זה נגמר ויצאנו בנס. היום אנחנו מקפידים כל ערב למרוח קרם לחות ואסור בינתיים להיחשף לשמש".
"אנחנו הורים אחראיים, תמיד חושבים עשרה צעדים קדימה, וזה המסר הכי חשוב, גם אם מאוד נזהרים, זה יכול לקרות לכל אחד"
המקרה שינה משהו בהתנהלות שלכם בבית?
"תמיד יש רגשות אשם, איך נתתי לדבר כזה לקרות. המון דברים עוברים לי בראש. אנחנו הורים אחראיים, תמיד חושבים עשרה צעדים קדימה, וזה המסר הכי חשוב, גם אם מאוד נזהרים, זה יכול לקרות לכל אחד.
"היום אנחנו לא משאירים אפילו קפה קר על השולחן אבל חשוב להגיד שריי לא חווה טראומה נוספת. אין לו טראומה מרופאים, הוא לא זוכר מה קרה, אבל הוא ילד וגם היום, אם תהיה כוס קפה על השולחן, הוא מסוגל לנסות ולקחת, ולכן תמיד חשוב להיות בהשגחה".
בכל חפץ תמים יש פוטנציאל סכנה
"כשבני היה תינוק כבן חמישה חודשים הוא קיבל במתנה צעצוע, מעין כדור חלול עשוי צינורות פלסטיק. הצעצוע הגיע באריזתו המקורית, ועל התווית שלו נכתב כי הוא תואם לגיל התינוק", משתפת שירה מייזנברג מחולון, אמא לאלון, כיום בן שש וחצי.
מתי שמת לב שמשהו לא תקין בצעצוע?
"באחד הימים הוצאתי את הצעצוע מאריזתו, והגשתי לאלון ששכב בלול. ניצלתי את זה שהוא היה בלול כדי ללכת לשירותים. כשחזרתי אליו הוא שכב בלול ואחז בצעצוע. לצידו, באזור הראש שלו, ראיתי חתיכת פלסטיק קטנטנה וצבעונית. הצבע שלה בלט על רקע הסדין של הלול, וכך הבחנתי בה.
"לקחתי אותה והבנתי שהיא נפלה מהצעצוע. היא הייתה קרובה מאוד לתינוק, והוא כבר היה בגיל שידע להתהפך ולהושיט יד לחפצים. הוא יכול היה להיחנק".
איך הגבת?
"נבהלתי מאוד. הייתי לבד בבית והמחשבה על מה שיכול היה לקרות הדאיגה אותי. לקחתי מידיו את הצעצוע וניערתי אותו כדי לוודא שחתיכות פלסטיק נוספות לא נופלות ממנו. לא החזרתי לו את הצעצוע. דאגתי שהוא עדין מסוכן.
"בעקבות המקרה החלטתי לא להשאיר צעצועים עם התינוק, כאשר אני נאלצת לזוז ממנו לכמה דקות, גם במחיר שהוא יכעס וגם אם הם נראים לי מאוד בטיחותיים. בשביל גיחה קצרה לשירותים או לקחת לעצמי משהו לאכול, יכולתי לספוג את המרמור שלו. עם הזמן וככל שהוא גדל השתנו אמצעי הזהירות שנקטתי".
"ככל שהבן שלי גדל, אני משתפת ברציונל שמאחורי אמצעי הזהירות, בתקווה שיפנים ויוכל לשמור על עצמו בעתיד"
תסבירי
"ככל שהבן שלי גדל, אני משתפת ברציונל שמאחורי אמצעי הזהירות, בתקווה שיפנים ויוכל לשמור על עצמו בעתיד. כשהיה תינוק הסתפקתי ב'אסור', והיום אני מנמקת: 'לא מתרוצצים במטבח כשיש סירים על הכיריים, כי עלולים להכוות'.
"זהירות בדרכים זה משהו שמוסבר כל יום, אני לא מסתפקת בלאחוז בידו. הוא צריך לומר לי מתי בטוח לחצות כביש ולמה. הסכנות אורבות בכל פינה והרציונל שלא ינהלו אותנו, ומצד שני, כדי שילמד וכדי שלא כל האחריות תהיה עליי, אני מזכירה לו מי האחראיים הנוספים להיעזר בהם, כמו סבתא, מורה בבית הספר כדי להכין אותו בצורה שקולה ולא חרדתית".
להורים אחרים היא מייעצת: "גם ההורים הזהירים והמודעים ביותר עלולים לגלות שבכל חפץ תמים יש פוטנציאל סכנה. מה עושים? ממשיכים לשמור על ערנות, לחשוב כמה צעדים קדימה, וככל שהילד גדל להסביר לו מה השימוש הנכון בצעצועים ובחפצים שלו. ממש כפי שאנחנו עוברים על הוראות השימוש והבטיחות של המכשירים שבהם אנחנו משתמשים".
העגלה התהפכה בבית
גם רעות גוויסר ממודיעין משתפת את סיפורה כדי להעלות את המודעות בקרב הורים: "זה קרה לפני כחצי שנה. נגה הייתה אז בת ארבע וקורן בן שנה, הוא עוד לא הלך אז. היינו בסלון, הם שיחקו ביחד. העגלה הייתה פתוחה ועמדה לידנו. אפילו הפעלתי את המעצור, כי קורן ניסה לעמוד עליה כמה פעמים והיא זזה. בשלב מסוים, נגה עלתה על העגלה וקורן שיחק מתחת.
"פתאום שמענו בום. העגלה התהפכה כשנגה עליה וקורן מתחת. בנס, הוא נכנס איכשהוא בתוך כוך שנוצר כשהעגלה נפלה. נגה קיבלה מכה בבטן ונבהלה. למזלי לא קרה מעבר".
איך הגבתם?
"קצת נבהלנו, תסכל אותנו שלא היינו מספיק ערים לסיטואציה אבל זה יכול לקרות וכמובן שהמקרה לא חזר על עצמו. הסברתי לנגה שהיה לנו מזל, חיבקתי והרגעתי אותה. היה לי חשוב להגיד לה שזו לא אשמתה, שאף אחד לא אשם".
עוד היא מוסיפה, כי "מאז, אנחנו מקפידים לסגור את העגלה או לפחות לכל הפחות להצמיד אותה לקיר. המסר מבחינתי הוא באותו רגע לא לחפש אשמים, להרגיע, לנחם, להעניק תשומת לב ולומר שלא קרה כלום. חשוב להישאר בפוקוס, כי הילדים נבהלים וזה המקום שלנו, כהורים להרגיע, להראות שליטה ושיזכרו שאנחנו כאן בשבילם".
"את מרבית התאונות ניתן למנוע באמצעות תכנון והתאמת הבית לילדים, לצד אימוץ הרגלי התנהגות בטוחה"
למנוע אסון
"בשנה האחרונה כולנו היינו יותר בבית. אנחנו נוטים לראות את הבית בתור המקום הבטוח ביותר לילדים, אבל העובדות מראות שמרבית תאונות הילדים מתרחשות דווקא בבית", מסבירה אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון בטרם לבטיחות ילדים.
"תאונות כמו כוויות, הרעלות, חנק, נפילות ואפילו טביעות שכיחות יותר בבית ובחצר. ילדים אינם מבוגרים קטנים. הם סקרנים ומנסים לגלות את העולם סביבם. מבחינה פיזית, קוגנטיבית והתפתחותית אין ביכולתם לראות את הסכנה.
"הבשורה הטובה היא שאת מרבית התאונות ניתן למנוע באמצעות תכנון והתאמת הבית לילדים, לצד אימוץ הרגלי התנהגות בטוחה. אנחנו קוראים להורים, אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. לעיתים שינוי קטן בארגון הבית ובהרגלי היומיום יכול למנוע את האסון הבא".
