כמו עשרות אלפי ילדים בישראל, גם הילדים שלי גרים בשני בתים. לא כי הם בחרו בזה אלא כי ההורים שלהם התגרשו. פעם בשבועיים הם באים לסוף שבוע. הבית מקבל תכונה מיוחדת לפני בואם, ממלאים את המקרר ואת מגירת הממתקים, מסדרים את הבית ומחכים לשמוע את קולות הצחוק והשמחה.
הציפייה לפגוש את הילדים ולהעביר איתם סוף שבוע ביחד, ההתרגשות הגדולה בשער של בית הספר והחיבוק המוחץ, ההבנה כי הזמן אינו מובן מאליו וגם לא האבהות הן מתנה גדולה שקיבלתי בחיי.
לא צריך ריגושים כל הזמן
כשהילדים שלי היו קטנים יותר חשבתי שאני צריך למלא את הזמן, שאסור לי להשאיר מרווח קטן של שעמום וחוסר מעש כי הם אצלי רק פעם בשבועיים וחשוב שיהיה להם כיף. את סופי השבוע הראשונים במציאות חיי החדשה הפעילו רגשות האשם והצורך לפצות אותם. לפצות על התפרקות המשפחה ועל הטרטור בשני בתים, לפצות על הכאב שהיה ועל הכאב שעוד עתיד להיות.
הרצון לפצות והצורך שיהיה כיף כל הזמן ידוע ומוכר בקרב אבות גרושים טריים. חבר שהתגרש סיפר לי שלפני שהילדים שלו מגיעים לסוף שבוע הוא מתכנן תוכנית פעולה, כותב עוד תוכנית למגירה למקרה שיהיו הפתעות, מטעין אייפדים למקרה שגם תוכנית המגירה לא תעבוד ומכין תפריט אישי שכולל את המאכלים שכל אחד מהילדים הכי אוהב.
"את סופי השבוע הראשונים במציאות חיי החדשה הפעילו רגשות האשם והצורך לפצות את הילדים"
בתוך תוכנו אנחנו רוצים שיהיה אצלנו כיף יותר מאשר בסופי השבוע בבית השני, ועוד יותר עמוק מתחבא פחד שהילדים לא ירצו לבוא אלינו. הצורך להיות כל הזמן ב-Doing מייצר מציאות לא מאוזנת ולא נכונה עבור הילדים.
הם מסתגלים לשינויים הרבה יותר מאיתנו המבוגרים והם לא זקוקים לריגושים כל הזמן, לחוויות והפעלות. הם צריכים את ההורים שלהם – אבא ואמא, אמא ואמא, אבא ואבא, בבית אחד או בשני בתים, נוכחים, נמצאים איתם ברגע ומאפשרים להם לחוות תסכולים, אכזבות ושעמום.
קראו עוד:
הם צריכים את ההורים שלהם מחוברים ולא מתחרים, מתעניינים בהם ולא בעצמם. היום אני יודע לומר כי רגשות האשם שמפעילים אותנו והצורך לפצות עושים נזק יותר מהגירושים עצמם. אני מאושר מחוויות שהילדים שלי חווים בבית השני, ואמא של הילדים שלי ואני משתדלים להעביר תמונות ולספר על חוויות כדי שנוכל להתרגש איתם, גם שאנחנו לא איתם.
להיפרד מהרצון להיות מושלם
אני כבר לא מרגיש צורך למלא כל דקה פנויה בהפעלות. בשישי שבת שלי עם הילדים אני מאפשר לעצמי לישון שנ"צ וללכת לשחק כדורסל עם חברים. הם לא צריכים אותי נוכח פיזית בכל דקה ודקה בחייהם. הם צריכים אותי נוכח רגשית.
הייתי אבא נוכח גם לפני הגירושים אך הפרידה אילצה אותי להיפרד גם מהצורך והרצון להיות מושלם ולא לעשות טעויות. וכמה טעויות עשיתי ועוד אעשה - טיפול כינים שלא צלח, חולצה שהרסתי בכביסה, ציפורניים שלא הצלחתי לקצוץ ועוד משימות רבות שלא היו מנת חלקי לפני והן מנת חלקי היום – לא כי אני רוצה, כי אין לי ברירה.
"המשאב הכי חשוב בחיי הילדים הוא ההורים, לא אטרקציה או מתנה ולא טיול או חוויה"
בנימה אישית, אני משתדל להסתכל על הצדדים החיוביים בכל תחנה אליה אני מגיע בחיי ולמדתי שיש משהו חזק שנוצר מהתנועה של הפרידה והחיבור מהילדים בכל פעם מחדש.
יש משהו חזק ביכולת להתבונן מרחוק על ההורות ולנתח את הטעויות, לקחת אוויר כשצריך במקום לקחת כמובן מאליו את האבהות, להתפתח מבחינה אישית ומקצועית מצד אחד, לנסוע ולטייל בסופי שבוע שאני לבד ולהיות נוכח באבהות כשאני איתם, להבין שהמשאב הכי חשוב בחיי הילדים שלי הוא אנחנו ההורים, לא אטרקציה או מתנה ולא טיול או חוויה.
הכותב הוא אבא ליונתן ואליה (תאומים בני 10.5), נשוי לאלונה, ד"ר לחינוך ומומחה לעבודה עם נוער בגיל ההתבגרות ובמצבי סיכון.
