זה סיפור על חברות טובה בין שני בנים ושתי משפחות, שהתחילה כשהילדים היו בני שלוש, נמשכה בבית הספר ובתיכון, תוך שהיא מפציעה במקומות וברגעים מפתיעים. בגן, עומר ורותם התחפשו לחיילים. היום הם משרתים זה לצד זה - שני מפקדים שמצאו את עצמם באותו גדוד, תפקיד, פלוגה וכיתה, ואפילו באותו חדר.
"אני זוכר אותנו משחקים בגן יחד, הוא היה ה-חבר שלי שם", אומר רב"ט עומר מימון, בן 19 ממזכרת בתיה. "גם אחרי הגן היינו נפגשים ומשחקים, ובגיל חמש נרשמנו לאותו חוג כדורגל. בכיתה א' דווקא לא היינו יחד, עומר התחיל ללמוד בבית ספר אחר. ביום הראשון של כיתה ב', נכנסתי לכיתה וממש הייתי מבואס מזה שלא נלמד יחד, והדבר הראשון שראיתי היה אותו. הוא צץ לי משום מקום. זהו, משם המשכנו עוד הרבה שנים קדימה".
אגב, הזיכרון הראשון של רותם הוא דווקא פנס כחול בעין של רותם, אחרי כדור שעף אליו בטעות במשחק כדורגל בגן.
איך הגעתם לישון באותו חדר בצבא?
"אני התגייסתי לגולני, רציתי בזה מאוד. רותם שובץ בהתחלה למקום אחר, אבל אחרי שבועיים של טרום-טירונות, הוא שוב הופיע מולי. זה היה בדיוק אחרי שפיצלו אותנו לגדודים, וכל החברים שהתחברתי אליהם שובצו למקום אחד, ואני למקום אחר. הלכתי לחדר עצוב, ישבתי על המיטה, הייתי על הפנים. ואז שמעתי מישהו עולה במדרגות, הצצתי כדי לראות מי זה, וראיתי דמות שנכנסת לחדר. את מי ראיתי? את רותם כמובן. התרגשנו בטירוף, היינו מאושרים וקפצנו אחד על השני, כי מה הסיכויים שאנחנו יחד באותו גדוד, באותה מחלקה, באותה כיתה ובאותו חדר? זה הזוי".
ארבעה חודשים לתוך הטירונות, השניים שוב עמדו בפני פיצול. "הגיע שלב החלוקה למחלקות, אחת מהן היא מחלקה פיקודית לחיילים שיוצאים לקורס מ"כים", הוא מספר, "התחילו להקריא את השמות, עברו שם ועוד אחד, ואנחנו רעדנו מלחץ כי לא רצינו להתפצל. כשהקריאו את השמות שלנו הבנו ששנינו באותה מחלקה פיקודית, אמנם לא באותה כיתה, אבל יחד".
ההכשרה נמשכה, ובחודשים שחלפו השניים צעדו זה לצד זה במסעות, בשטח, סחבו ציוד בעליות וזחלו בין הקוצים. "אחרי שיצאנו למועדון בשישי בערב יחד, בראשון בבוקר אנחנו כבר על ציוד, מזיעים בשטח", הם מספרים, "במסע כומתה, שבסופו ההורים והאחים עומדים ברחבת המסדרים, המשפחות הסתכלו עלינו מהצד, בדיוק כמו במסיבות הסיום של הגן, של בית הספר, החטיבה והתיכון".
בשבוע שעבר השניים סיימו קורס מ"כים, ונראה שגם אחריו הם לא ממש ייפרדו. "בסוף הקורס קיבלנו שיבוצים לפלוגות השונות, והבנו שלא נראה אחד את השני במשך הרבה זמן. למחרת, המפקד האישי שלי ניגש אליי ואמר לי שהייתה טעות בשיבוץ שלי ושאני מגיע לפלוגה אחרת - לא אחרת מהפלוגה של רותם", מספר עומר, "רצתי אליו ישר, סיפרתי לו, שוב קפצנו ושוב שמחנו, ועכשיו אנחנו מתכוננים לעוד שמונה חודשים בתפקיד אחד לצד השני".
אז יש סוד לחברות טובה?
"אנחנו קבוצה מצומצמת של חברים טובים, ואנחנו מבלים המון זמן יחד. גם בסופי שבוע כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו יחד, מהשנייה שיוצאים מהבסיס עד שחוזרים אליו. אני שמח לומר שאף פעם לא היה לנו ריב משמעותי. והסוד הוא אולי להיות שם אחד בשביל השני. פשוט ככה. כמו שאומרים, החברות מתגלה ברגעים הקשים".
"חבר אמיתי יהיה שם איתך מתי שתצטרך אותו, והוא יהיה שם לעזור לך גם כשאתה לא שם. בטוב וגם בקושי", רותם מוסיף. ובמקרה של השניים, גם רגעי הקושי טבולים בקורטוב של טוב. "השבוע הראשון שבו היינו בשטח, בטירונות, היה הגשום ביותר בשנה", הם מספרים, "מצאנו את עצמנו ישנים בשלולית, בבוץ, מצטופפים כדי להתחמם, וגם צוחקים - כי איך בעצם הגענו למצב הזה שאנחנו שם יחד? זה לא ייאמן".
אני מנחשת שיש לכם גם תוכניות משותפות לעתיד.
"ברור, אין שום ספק. אנחנו נצא יחד לטיול הגדול, נטוס ונטייל בעולם. אנחנו מחכים כבר למסיבות, לחופים ולטבע. ויש לנו עוד חלומות משותפים". ורותם מחדד עוד יותר: "עברנו יחד את כל הילדות, אחרי הצבא אנחנו נכבוש את העולם".
מירה מימון, אימא של עומר, מספרת על אותו סוד אפשרי לחברות הטובה בין הילדים. "אני זוכרת את הקשר החזק שלהם מאז ומתמיד, בעצם. גם אחרי בית הספר והצהרון המשותפים הם נפגשו אחרי הצהריים. הם בילו שעות ארוכות בבית של רותם, צוחקים מול השדות, והם גם נרשמו לאותה קבוצת כדורגל שבה שיחקו במשך שנים. החברות שלהם מופלאה. יש בה מסרים של נתינה ונאמנות, ובכלל של המון ערכים טובים".
באופן טבעי כנראה, גם המשפחות של השניים מכירות היטב ושומרות על קשר רציף. "מאז שהם קטנים אנחנו חולקים בהסעות שלכם", מספרת אוסנת פנחס, אימא של רותם. "גם לאורך שנות הלימודים, ובטח עכשיו כשהם בצבא, אנחנו ההורים מדברים, מתעדכנים ומתכננים. לאורך השנים יש בינינו שיתוף פעולה, ובכלל קשר מעולה. אם אחד הבנים נשאר בצבא אנחנו תמיד מדברים, שואלים אם צריך להביא או לקחת. אנחנו האימהות מעדכנות אחת השנייה, ויש בינינו דאגה, חלוקה ועזרה".
ומימון מוסיפה: "כשהבנים חוזרים הביתה בסופי שבוע, ואני רואה את רותם, אני מחבקת אותו חיבוק חזק ואוהב כמו שאני מחבקת את עומר, ואני יודעת שזה כך גם ההיפך. אנחנו כל כך שמחים שהם חווים את הצבא יחד, ושהם אחד עם השני כדי לחזק ולתמוך. היינו המומים לגלות שהם שובצו לתפקידים דומים, באותם מקומות, זה דבר מדהים. הם כל הזמן נפגשים בצמתים משמעותיים בחיים שלהם, והתמיכה המוחלטת שלהם אחד בשני, בבית הספר ובעיקר בצבא, היא חוויה אמיתית של חברות. שרק ישמרו על עצמם ועלינו, ושיהיו מאושרים".
