גולן סבג משדרות, אב לחמישה ילדים בגילי שלוש עד שמונה, שוהה יחד עם משפחתו כבר שלושה חודשים במלון לגונה באילת. בדומה למרבית תושבי המדינה, גם הוא ובני משפחתו התעוררו בשבת השחורה לקולות האזעקה והמטחים הכבדים.
"הילדים עדיין ישנו. ניסינו להעיר אותם ולקחת אותם במהירות לממ"ד. בהתחלה לא הצלחנו כי הם מאד נבהלו. שמענו אזעקות בלתי פוסקות, ובין לבין גם יריות", הוא מספר, "זה היה נשמע כאילו יורים לנו ממש בתוך הבית. באיזשהו שלב השארתי את המשפחה בממ"ד, ויצאתי לסלון כדי להציץ מהחלונות ולנסות מה קורה בחוץ. הבית שלי ממוקם ממש קרוב לתחנת המשטרה. אני מסתכל בחלון וקולט מולי שישה טנדרים עמוסים במחבלים יורים לכל עבר. שמעתי צעקות בערבית וראיתי נרצחים מפוזרים על הכביש. ראיתי אנשים בורחים מהרחוב לתחנת המשטרה, ובמקביל קרב יריות בין השוטרים למחבלים. הייתי בהלם.
"מתישהו המחבלים קלטו אותי מציץ מהחלון, וחטפתי צרור יריות. כל החלון נפל עליי והייתי כולי מכוסה בדם. צעקתי לאשתי שיישארו בממ"ד ויסגרו אותו. רצתי לדלת הראשית, נעלתי אותה, גררתי את השולחן מהסלון והשענתי אותו על הדלת במטרה לחסום אותה. אספתי מרחבי הבית חפצים שחשבתי שיכולים להגן עליי כמו מקלות וסכינים וזרקתי מזרנים מהחלון לחצר. חשבתי שאם הם יכנסו לבית אז אני אזרוק את הילדים על המזרנים, וככה אוכל להציל אותם. הרגשתי פחד נוראי, אני לא חושב שאי פעם בחיים פחדתי ככה".
סבג ומשפחתו נשארו בממ"ד למשך יותר מיממה: "25 שעות שבהן לא היו לנו מים, אוכל וחשמל", משחזר האב. "בבית היה ריח נוראי. כשהצבא הגיע ירדנו למטה במהירות. לא הספקנו לקחת איתנו דברים. נכנסנו לאוטו, שהיה שבור כולו, בלי חלונות, וככה נסענו במהירות, במעין אמוק, לאילת".
מאז הם נמצאים במלון, כשמיום ליום השהייה שם הופכת לקשה יותר: "אותנו עדיין לא מפנים, ואין לנו תשובות. אני חייב לציין שאני יליד שדרות, כך שבעצם גדלתי לתוך קסאמים, אזעקות ומלחמות. למרות זאת נהגנו לטייל על הגבול ולהסתכל על עזה מרחוק. מעולם לא שיערתי לעצמי תופת כזאת. כבר שלושה חודשים אני ישן שעתיים מקסימום בלילה. אני לא מפסיק לשחזר בראש את מה שעברתי וראיתי ב-7 באוקטובר, וגם חושב על קובי, חבר שלי שבאותו בוקר יצא לריצה, ונרצח. זה כואב לי. במקביל אני כל הזמן חושב על מה יהיה הלאה. אני צלם במקצועי, והיו לי כבר קמפיינים סגורים ואירועים והכל נעצר ברגע. איך נסתדר? מה עושים בלי עבודה? אי הוודאות הורגת אותי".
מה קורה כיום עם הילדים?
"נעשה פה ניסיון לבנות מסגרת עבורם, ואני מודה להם על כך, אבל זה לא באמת בית ספר. הילדים לומדים מ-09:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים. שתי הבנות הקטנות נמצאות בגן עירייה מ-10:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים ולבן הקטן אין מסגרת בכלל. למען האמת, אין פה הרבה מה לעשות עם הילדים. כולם מנסים לחזור לשגרה אבל עבורנו זו לא שגרה. כשהם חוזרים מבית הספר או מהגן אנחנו משחקים משחקי קופסה או שולחים אותם להפעלות במועדון הילדים. אני לא מאפשר להם מסכים כי אני לא רוצה שהם ייכנסו לרשתות החברתיות. יש דברים נוראיים".
כבר שלושה חודשים אני ישן שעתיים בלילה. אני לא מפסיק לשחזר בראש את מה שעברתי וראיתי ב-7 באוקטובר. במקביל אני כל הזמן חושב על מה יהיה הלאה. אני צלם במקצועי והכל נעצר ברגע. איך נסתדר? מה עושים בלי עבודה? אי הוודאות הורגת אותי"
הילדים מדברים על מה שהם חוו?
"אני יודע שהם ראו תמונות. הבת שלי מספרת לכולם על חבר שלי נרצח. עד היום הילדים שלי היו בטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, אבל עכשיו זה מסתיים, ולא ברור לי איך אנחנו אמורים להתנהל".
והילדים משלמים מחירים נפשיים לא פשוטים. "הם לא עוזבים אותי, גם בלילה", אומר סבג, "הם ילדים גדולים, שהיו כבר עצמאיים, ועכשיו הם לא מוכנים אפילו להתקלח לבד. הם לא יכולים לשמוע טיפת רעש, אפילו לא פיצוץ של בלון. נשרף לי הלב כשאני רואה אותם יושבים עם ידיים על האוזניים. זה נורא לראות את הילדים שלך מתפרקים. אני מנסה לתת להם ביטחון, חום ואהבה, אבל זה קשה.
"כולם פה עוטפים אותנו והכרתי פה אנשים מדהימים שמנסים לספק לנו תמיכה אבל לאף אחד אין תשובות ודאיות לתת לנו. אנחנו לא יודעים מה קורה. אנחנו פה כבר שלושה חודשים, ואני פליט במדינה שלי. גם אם מחזירים אותי היום לשדרות - אין לי לאן לחזור. כל הבית שלי הרוס, אין לי מקרר או ריהוט. אפילו חלונות אין, לי כי הכול שבור ומלא זכוכיות. ואיך בכלל אפשר להיות בבית כשעדיין יש אזעקות וטילים? אני מנסה להגיד לילדים שיהיה בסדר, אבל גם הם מאבדים את זה".
"הם ילדים גדולים, שהיו כבר עצמאים, ועכשיו הם לא מוכנים אפילו להתקלח לבד. הם לא יכולים לשמוע טיפת רעש, אפילו לא פיצוץ של בלון. נשרף לי הלב כשאני רואה אותם יושבים עם ידיים על האוזניים. זה נורא לראות את הילדים שלך מתפרקים"
"חוסר הוודאות מחרפן"
"יש פה משפחות שפונו משדרות, שיש להן בעיקר ילדים בגילי שלוש עד 12, ומעט בני נוער", מספרת נועה סטרק, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטה העברית, המנהלת את מועדון הילדים במלון רויאל בים המלח. "בעיקרון אנחנו מנסים לייצר עבורם פעילות מדי יום באמצעות חוגים חיצוניים כמו שחייה, אמנות, קפוארה, כדורגל או גי'מבורי, אבל זה מאוד מאתגר. כולם סגורים פה יחד במלון כבר חודשים. אין כאן מרחב לילדים שבו הם יכולים להוציא מרץ כמו מגרשים או אולמות ספורט. בעצם, אין שום מקום שבו אפשר פשוט לאפשר להם להשתולל, וילדים, כידוע, הם מאוד אנרגטיים. ואם זה לא מספיק, חלקם נאלצים להתמודד עם חרדה ודאגה לאבא שנמצא במילואים או בקבע.
"הקושי המרכזי הוא ללא ספק חוסר הוודאות לגבי העתיד. זה מכביד על כולם. יש פה הרבה אנשים, שלא היו אמורים להיות יחד, ומוצאים את עצמם גרים באותו בניין כבר שלושה חודשים. אין להם מושג עד מתי ישהו כאן, ומסביב יש הרבה שמועות. יום אחד אומרים שהם חוזרים בפברואר, ולמחרת הם מקבלים הודעה שחזרה בפברואר בכלל לא רלוונטית. בין לבין הם שואלים את עצמם שאלות: האם בכלל אפשרי לחזור במצב הקיים? הרי עדיין יש מלחמה, ואם אנחנו חוזרים במצב מלחמה, אז למה בעצם היינו פה במשך שלושה חודשים? יכולנו לחזור כבר מזמן. מה עשינו פה כל הזמן הזה? ועם השאלות הפתוחה האלה הם ניצבים מדי יום מול הילדים שלהם".
כולם סגורים פה יחד במלון כבר חודשים. אין מרחב לילדים שבו הם יכולים להוציא מרץ כמו מגרשים או אולמות ספורט. חלקם נאלצים להתמודד עם חרדה ודאגה לאבא שנמצא במילואים או בקבע. הקושי המרכזי הוא ללא ספק חוסר הוודאות לגבי העתיד"
גם סטרק בעצמה לא יודעת עד מתי תישאר במלון: "הגעתי לפה עם חברה בתחילת המלחמה כדי להתנדב ולעזור. מנהלת המלון הציעה לנו להקים מועדון לילדים, וזה מה שעשינו. בשלב כלשהו החברה עזבה ואני נשארתי. עברתי לגור פה, ויתרתי על הדירה ששכרתי בתל אביב. אני לא יודעת עוד כמה זמן אישאר פה. אולי חודש, אולי חצי שנה. אף אחד לא יודע להגיד לנו. אנחנו חיים מיום ליום, וחוסר הוודאות הזה מחרפן לפעמים".
ויש בעיה נוספת: "לאחרונה נראה כאילו נשכח קצת עניין המפונים. בהתחלה הגיעו המון אנשים שרק רצו לתרום. היה היצע מטורף ורוח חיובית. עכשיו אנשים מתחילים לדאוג לפרנסה שלהם ורוח ההתנדבות ירדה. מאז החזרה ללימודים ממש קשה למצוא אנשים שיבואו לעבוד פה, הן בהתנדבות והן בשכר. בנוסף לכך, יש את עניין התקציבים. כל הזמן צריך להילחם על התקציב, ולהזכיר לכולם שיש פה עדיין הורים וילדים שצריך לדאוג להם".
קראו עוד:
"חייבים למצוא פתרון"
שרית שרם יבין, פסיכולוגית חינוכית, ומנהלת מרפאת הילדים של מטיב, המרכז הישראלי לפסיכוטראומה, אינה מופתעת מהקולות שמגיעים מהשטח. לטענתה, מעבר לאתגרי היומיום, הרי שעיקר הבעיה במצב הנוכחי הוא ההתמודדות עם חוסר הוודאות: "כשההורים לא יודעים היכן הם יהיו בשבוע הבא, מי יפגוש את הילדים במסגרת חינוכית בעוד יומיים, או מה אפשר לאכול לארוחת ערב, הרי שהיכולת שלהם לתכנן קדימה, לקחת יוזמה ולהיות פעילים - נפגעת. כך נוצרת עלייה בתחושות של חוסר אונים שמפחיתה את הניסיונות להשיב שליטה באופן אקטיבי, ומעלה את הסיכון לשלל תופעות: מדיכאון, חרדה והחמרה של דחק פוסט טראומתי, ועד עלייה באלימות במשפחה".
"במצב כזה היכולת של הילדים להישען על הוריהם נפגעת. בנוסף לכך, יש פגיעה ביכולת הצמיחה של הילדים, זה עלול לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות שונות, כגון היצמדות להורים, קשיי שינה, אלימות, ואפילו אובדנות".
האם אפשרי, במצב הקיים, לשקם את הביטחון והסמכות ההורית?
"אפשר להתמודד עם מגורים זמניים כל עוד יש איזושהי ודאות להיאחז בה: לאן חוזרים ומתי? כמה זמן יימשך האירוע? ולצערי, כרגע אף אחד לא מעניק את הוודאות הזו למפונים. בכל יום שעובר - הנזקים מעמיקים. רבבות התושבים שעזבו את בתיהם הופכים פחות 'מפונים' ויותר 'עקורים'. הם כואבים ומתנוונים, ועלינו - יתר האזרחים - מוטלת המשימה לא להעלים עין ולמצוא להם פתרון".
