רב"ט ויקטוריה שפטקובסקי (20) היא הראשונה והיחידה במשפחתה שהתגייסה לצה"ל. כשהיא סיפרה לקרובים אליה שהיא רוצה בזה, הם שאלו "בשביל מה את צריכה את זה", אבל היא התעקשה. לוחמת המעברים בגדוד ארז, המ"כית שמסכלת פיגועים, חוזרת בסופי השבוע לדירת השותפות השכורה, שאותה היא גם מממנת, ומעל כל הקולות והקשיים היא אומרת: "יש לי מקום".
"אבא שלי נפטר ואני לא ממש בקשר עם אימא שלי, כך שהתגייסתי כחיילת בודדת", היא משתפת. "רציתי לפתוח דף חדש, ורציתי לתרום, אבל הייתי הבת הראשונה במשפחה שמתגייסת - וזה בכלל לא מקובל אצלנו. הייתה התנגדות, שאלו אותי בשביל מה אני צריכה את זה. אמרו לי ש'בנות לא מתגייסות', ולמה בכלל בת צריכה להתגייס. אבל אני רציתי, גם לתרום באהבה למדינה, וגם לראות מה אני מסוגלת לעשות ולאן אני יכולה להתקדם".
לשירות הקרבי היא הגיעה בהשראת חברים ששירתו בתפקידים דומים: "הם עודדו אותי להתגייס, ואני פשוט ידעתי שזה מה שאני רוצה, שזה יהיה המקום שלי. המציאות בשטח לא פשוטה, אנחנו נמצאים בקו איו"ש-ירושלים, מתמודדים עם אירועים ביטחוניים, פועלים בתחומי אמל"ח, שוהים בלתי-חוקיים, וגם סיכול פיגועים - מה שקרה גם לאחרונה תחת פיקודי.
"שואלים אותי אם זה מפחיד, ואני אומרת שאם לא נעצור את הטרור, אז חסרי-ישע ייפגעו. אנחנו מגנים על מי שאין לו יכולת להגן על עצמו", היא משתפת במשנתה. "אנחנו עובדים במחסומים גם 12 שעות ברציפות, וצריכים להיות ערניים מאוד. חשוב לומר שיש הרבה בנות איתי, ולדעתי גם שוויון באופן כללי. אני לא מרגישה יחס מסוים שהוא לא שווה בין לוחמים לבין לוחמות. בכלל, כולם מאוד מגובשים אצלנו, הרבה צחוקים והווי".
מחוץ לצבא, היא מתמודדת עם אתגרי החיים: היא גרה לבד, בדירת שותפות, וגם מתפרנסת לבד ולא כל סיוע מהמשפחה. "זה לא פשוט, אבל אסור לי להישבר. בטח לא כמפקדת. כנראה שמשהו השתנה בי בשירות - למדתי לא לקחת ללב, פיתחתי חוסן נפשי. יש המון סטיגמות, וצעירים שמפחדים משירות קרבי, וכאלה שקשה להם המחשבה שהם לא יבקרו הרבה בבית. אבל אני מצאתי את הבית השני שלי. כן, אני מאלה שמחכים לחזור לבסיס".
אחים שלי
באוגוסט 2020 שניאור זלמן (21) מגוש עציון נפרד מחבריו לישיבה בגוש עציון, וגם מזו שבניו יורק, והתגייס לצנחנים. באקלים הדתי-חרדתי שבו גדל כל חייו, גיוס לצה"ל הוא עניין בכלל לא מובן מאליו.
"בגיל 16 עדיין לא חשבתי בכלל על שום דבר שהוא לא ישיבה, בטח שלא על גיוס לצה"ל", משתף סמל זלמן. "החברים מהישיבה שבה למדתי לא רצו שאני אתגייס לצבא. המסלול הקבוע שלנו הוא של חב"ד - מסיימים לימודים בישיבה, וטסים לניו יורק לשנה. הם מאוד רצו שאמשיך איתם ושלא אעזוב. בכלל, גיוס בעולם החרדי הוא עניין מורכב. לא תמכו ברעיון הזה מיד".
"היה גם מי שניסה להניא אותי מכך, אבל אחרי שהבינו שזו ההחלטה שלי - קיבלו אותה", הוא ממשיך, "זה לא הפריע לאף אחד, ואף אחד לא ניתק אותי קשר בגלל זה. להיפך, הקשר אפילו התחזק. העריכו אותי יותר, השיחות שלנו התעמקו והתחזקו. זה כאילו שהם למדו להכיר אותי מחדש. הראיתי שאפשר אחרת - להיות בצבא ולהישאר דתי, חרדי, חב"דניק".
המסלול של זלמן אולי ייחודי, אך לא בלעדי, ועזר לו גם גיוסו הקודם של אחיו הגדול לגבעתי, כמו גם גיסו שהתגייס לפלוגה החרדית בצנחנים. ואפילו הוריו תמכו: "הם העדיפו שאבחר ביחידה כמו 8200, אבל אני החלטתי שירות קרבי. רציתי להתגייס גם בגלל אידיאולוגיה וציוניות, רציתי להגן על המשפחה, לדעת איך להגן. להתמודד עם קשיים ולחוות את הגיוס.
"ובכל זאת הייתה התלבטות, רק בגלל הפן הדתי", הוא אומר. "ידעתי שאני בריא פיזית, וגם שאני חזק מנטלית כדי לעבור את הטירונות ואת ההכשרה. ועדיין, צבא הוא לא ישיבה. חשוב להבין, כל יציאה מישיבה היא שינוי של סטטוס, שינוי של תודעה ושל תפיסת עולם. אז קל וחומר כשאתה הולך למסגרת שהיא ההיפך מכל מה שהכרת".
ועמוק בשירות, הוא מספר על התמורות ועל המתנות: "זה מתחיל בפרטים הקטנים וממשיך הלאה - לסדר את המיטה ולא כי אימא מבקשת. למדתי להיות אחראי, ובכלל מהי אחריות אישית, למדתי על דבקות במטרה וגם איך לקחת דברים בפרופורציה. גם כל יום כשאני מתיישב ללמוד, אני הרבה יותר מרוכז. אני יודע שכשאני אצא לחיים, ואני מתכנן ללמוד לתואר, אתמודד עם הכול בצורה טובה. חשוב לי לומר - השירות לא מתאים לכל אחד לדעתי, וזה בלי קשר לדת. אבל אם מישהו רוצה ללכת על זה, וזה בנפשו, אז שיידע שהוא יכול".
והוא מספר גם על הקשרים החדשים, רחוק מהחברים לישיבה. "היה לי רגע חזק ביותר, כשהיינו בישיבת צוות. ישבנו יחד עם הקצין שלי, עוד מפקדים, כל הצוות. הסתכלתי על החברים שלי, על האחים שלי לנשק. חשבתי על זה שאם יש מלחמה - החיים שלי בידיים שלהם, ושלהם בשלי".
"חברים בכפר לא האמינו"
גם הגיוס של רס"ל מוחמד גומעה (23) מכפר מוקייבלה שבצפון הארץ, לא היה מובן מאליו. הוא התגייס במרץ 2017 ליחס"ר (יחידת הסיור המדברי) הבדואי כלוחם, ובהמשך חתם קבע והפך לחפ"ק הסמג"ד. לאחרונה החל את תפקידו כמ"כ.
"החברים והאנשים בכפר לא האמינו שאני מתגייס לצבא, הם הופתעו מאוד", הוא מספר, "אבל ההורים שלי גיבו אותי ותמכו בי, הם גאים בי מאוד על זה. זה לא קל, לא השירות ולא הפיקוד, אבל אני אוהב את מה שאני עושה, ואני גאה בזה.
"רציתי להתגייס עוד מימי בית הספר", הוא ממשיך, "אני שמח מאוד על הדרך. הצבא לימד אותי להתמיד, אף פעם לא שמרתי על קביעות כזאת קודם לכן", הוא מודה, "השירות לימד אותי על רצינות, עשה לי סדר בראש, וגם שיפר מאוד את העברית שלי. ביחידה שלנו יש אפשרות ללמוד ולעבוד, מה שעוזר מאוד. ביחידה, אנחנו הלוחמים מבינים אחד את השני, את הקשיים שיש בבית ובחוץ".
