יש רגעים מכריעים בחיים, כאלה שמטים את הכף לטובת מסלול מסוים שממנו אין דרך חזרה. לחלקנו ניתנת הבחירה, ותחושה של שליטה מסוימת בחיינו. אבל לעיתים, כמו במקרה של מיכל הריס, הגורל קובע את מסלול חיינו. במקרה שלה זה קרה בגיל 19 בלבד.
"שירתי כמטאורולוגית בחיל הים, ונהניתי מכל רגע", מספרת מיכל הריס (46) מירושלים, "בכל בוקר הייתי נוסעת לבסיס, וגם בבוקר של 25 בפברואר 1996 עליתי על קו 18 בדרך לתחנה המרכזית בירושלים. לצערי, האוטובוס מעולם לא הגיע ליעד הסופי. זו הייתה נסיעה די ארוכה של יותר מ-40 דקות, ובבקרים פקדו את האוטובוס בעיקר חיילים. מתברר שמחבל מתאבד עלה על האוטובוס במדים כשעל גבו צ'ימידן עם 25 ק"ג של חומר נפץ. אף אחד לא חשד בו כי הוא התלבש כמו חייל. זה היה יום חורפי וכמעט כל החלונות היו סגורים, מה שהחמיר משמעותית את נזקי הפיצוץ. 24 בני אדם נהרגו בזירה ועוד עשרות נפצעו. שניים מהם מתו אחרי כמה ימים. אני איבדתי את ההכרה, והזיכרון על אודות מה שקרה בעצם נמחק לי".
קראו עוד:
כאשר צוות החילוץ הגיע לזירה, הפרמדיקים לא חשבו לחלץ את הריס כי הם שיערו שהיא כבר לא בין החיים. רק בסבב החילוצים השני, אחד מחברי הצוות שם לב לסימן חיים חלש לגופה, והיא הובהלה באמבולנס לטיפול נמרץ. "שם מתי בפעם הראשונה," היא מספרת. "איבדתי את הדופק שוב ושוב, ומכות החשמל כמעט לא עזרו. כשהגעתי לבית החולים שערי צדק, קיבלתי 50 מנות דם ונותחתי במשך 14 שעות וחצי. הרופאים סברו שאין מה להציל ממני, שזה רק עניין של שעות עד שאמות. זה מה שאמרו להורים שלי".
למחרת בבוקר הרופאים נדהמו לגלות שמיכל עדיין בחיים. אמנם חסרת הכרה ומונשמת, אבל היא שרדה את הלילה. היא שוב נכנסה לחדר הניתוח, ושוב הזהירו את הוריה שאין לבתם סיכוי גבוה להינצל מנזקי הפיגוע. מיכל הייתה מוגדרת כצמח, אולם שלושה חודשים לאחר מכן, לפתע היא פקחה את עיניה.
"התעוררתי למציאות חדשה שבה קיבלתי את החיים במתנה", היא אומרת, "אבל אני לא בטוחה אם הבנתי את זה באותו רגע. בבית החולים ניסו לשמח אותי ואמרו לי שאני נס רפואי, אבל אני הייתי מחוברת לצינורות, תלויה באחרים לפעולות אלמנטריות כמו להתלבש, לאכול ולהתקלח. לא יכולתי לנשום בלי מכונת ההנשמה, כמעט כמו זומבית, חצי בחיים וחצי לא".
חודש לאחר מכן, כארבעה חודשים מיום הפיגוע, מיכל סוף סוף נותקה מהמכונות ונשמה בכוחות עצמה. "כשסיפרו לי שאני משתחררת מהמחלקה, הייתי בטוחה שאני חוזרת לחיל הים. הייתי לקראת סיום השירות, והיו לי תוכניות לחתום קבע. אבל לחיים היו תוכניות אחרות. במקום השירות הצבאי, חיכה לי שיקום נרחב. גיליתי שאיבדתי את כל היכולות שלי, ושהן לא יחזרו מעצמן מהר כמו שחשבתי. הייתי צריכה ללמוד לעשות הכול מחדש - לאכול, לשתות, לדבר - פתאום זה הכה בי, כמה דברים איבדתי בפגיעה הזאת. כפות הרגליים שלי היו משותקות, איבדתי את הראייה בעין אחת, היו לי כוויות בדרגה גבוהה ואמרו לי שלא אוכל ללכת לעולם".
נגד כל הסיכויים
מיכל לא ויתרה והתמידה בשיקום, וכיום היא נעזרת בכיסא גלגלים למרחקים ארוכים, אבל גם מסוגלת להתנייד בעזרת קביים ומכשירים אחרים. "ביחס למה שאמרו לי, ניצחתי את הסיכויים", היא מסכמת באופטימיות, "אחרי שנתיים של שיקום, שנמשך כמו שירות צבאי נוסף, יצאתי מבית החולים בהרגשה שאני בלתי-מנוצחת. אני גיבורה שעומדת על שתי רגליים ומוכנה לכבוש את העולם".
הריס נרשמה ללימודי חינוך והגיעה לבית הלוחם להמשך השיקום. שם היא פגשה את אלי, נכה צה"ל שהגיע בעקבות פציעה קלה ולימים הפך למדריך חדר כושר במקום. "עד אז הייתי כל כך שקועה בשיקום, ובמשך שנתיים לא היו לי בכלל תעצומות נפש לחשוב על אהבה או על משפחה. כל דבר וכל פעולה שהייתי צריכה ללמוד מחדש דרשו ממני אנרגיות מטורפות, וסיימתי את היום כמו סמרטוט. בפעם הראשונה שפגשתי את אלי פתאום נזכרתי שיש כזה דבר רומנטיקה, ואז צצו גם חוסר ביטחון ומחשבות, שאני 'סחורה פגומה' ומי ירצה אותי בכלל".
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. עד מהרה השניים הפכו לזוג הרשמי של בית הלוחם, וכעבור שנתיים הם התחתנו. בדיוק שבע שנים מיום הפיגוע נולדה בתם הבכורה של הזוג, טליה. "ביום שרצו לקחת ממני את החיים, הבאתי חיים חדשים לעולם", היא מציינת בפשטות.
הרופאים לא היו בטוחים שמיכל תוכל להחזיק היריון עד סופו ולעמוד בלידה, כך שעצם לידתה של טליה היה בגדר נס קטן. אולם הרגע המרגש באמת מבחינת מיכל התרחש כמה שעות אחרי שבתה נולדה. "הייתי אחרי ניתוח קיסרי בלי יכולת לקום מהמיטה ללא כיסא גלגלים. כמה שעות אחרי הלידה, האחות הביאה לי מהתינוקייה תינוקת בוכה בעגלה ואמרה לי להניק אותה. לא הספקתי לספר לאחות שאני משותקת והיא כבר יצאה מהחדר.
"טליה בכתה ובכתה, ופתאום נוצר כאן מצב חדש שלא הכרתי", היא מספרת, "עד עכשיו אני הייתי זו שמטופלת, זו שעושים בשבילה, ופתאום היוצרות התהפכו. התינוקת שלי בוכה ואני חסרת אונים ולא מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה. אפילו לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה כדי לדאוג לה. אחרי כמה רגעים התעשתי על עצמי והחלטתי שאני מיניקה אותה. הצלחתי בקושי רב, בעזרת פלג הגוף העליון, להזיז את העגלה אליי ובאותו רגע המבטים שלנו הצטלבו. ביקשתי ממנה בקול רם, תוך כדי בכי שלי, שתפסיק לבכות. התינוקת שלי הסתכלה לי בעיניים ופשוט שתקה, ובכך אפשרה לי להניק אותה. מאז אותו רגע נרקם בינינו קשר מיוחד".
בדרך של אימא
טליה, הבכורה מבין שלושת ילדיה של מיכל, משרתת כיום בחיל הים בדיוק כמו אימה. "תמיד היה דיבור בבית ש'הרעיל' על חיל הים, ושמעתי כמה אימא נהנתה בשירות הצבאי שלה", מספרת רב"ט טליה הריס. "אני מודה שהייתה לי התלבטות בין תפקיד מסוים בחיל האוויר לבין המשך המסורת המשפחתית בחיל הים. פתחתי את העניין מול אימא ושיתפתי אותה. היא הייתה מדהימה ואמרה לי לעשות מה שהלב שלי אומר. סימנתי את שני התפקידים בדירוגים הכי גבוהים, גם בחיל האוויר וגם בחיל הים, ונתתי לגורל להכריע. אני ממש זוכרת שכשסיפרתי לאימא שהתקבלתי להיות בק"שית בחיל הים היא התחילה לבכות מהתרגשות וגם אני".
תפקידה של בק"שית, היא מסבירה, הוא לשמור על הגבולות הימיים של מדינת ישראל ולמעשה לראות את התמונה הכוללת עבור החיילים שבשטח. "אנחנו בעצם העיניים של הלוחמים, ואנחנו נמצאים בעמדה שבה אנחנו יכולים לעזור", מספרת טליה. היא משרתת בבסיס סגור באילת, מה שאינו מובן מאליו בהתחשב שקיבלה מצה"ל הקלות ת"ש לשרת בתנאי יומיות כדי להישאר בבית עם אימה.
"הייתה לי התלבטות קשה מאוד, איך אוכל לעזוב את אימא? מצד שני, רציתי בסיס סגור כדי לחוות את חוויית הצבא במלואה ולהיות בשירות משמעותי. אימא שלי הייתה הראשונה לתמוך בי. היא אמרה לי לעשות מה שטוב לי, לא לוותר על עצמי בגלל המצב בבית".
ועדיין, מיכל עדיין חוששת בכל פעם שבתה החיילת עולה על האוטובוס בדרכה לבסיס. "קשה לשחרר מזה" היא מודה, "בגיל 46 אני חיה יותר זמן את הפוסט-טראומה. ככל שעוברות השנים, אני שוכחת יותר ויותר את החיים שקדמו לפיגוע ומי הייתי לפני כן. ובכל זאת, חשוב לי לא להקרין לילדים שלי פחד. המוטיבציה להתגייס תמיד הייתה נוכחת בבית, וסיפרתי לילדים שלי כמה נהניתי בשירות, ועל האנשים המדהימים שהיו איתי בצבא, שלא עזבו אותי גם אחרי מה שקרה, על המפקדים שהתייצבו בבית החולים כשנפצעתי וליוו את הוריי ברגעים הקשים".
גם טליה מספרת על תחושת המשמעות והשליחות האישית שלה בשירותה הצבאי: "היום אני מרגישה שאני ממשיכה את הדרך של אימא שלי בחיל הים, ואין מאושרת ממני. אחרי כל מה שהיא עברה בפיגוע, למדה לעשות את כל הפעולות מחדש והצליחה – אני רואה אותה מתגברת על הכול ואני לומדת ממנה כל יום מחדש".
