אסיפת הורים
לגדל ילדים עם הפרעת קשב: חלק א' | #14
50:40
ינון גל-און בן ה-18 מתמודד עם הפרעת קשב קשה ועם לקויות למידה שאובחנו כשלמד בכיתה א'. לאורך שנותיו בבית הספר היסודי הוא חווה הצקות ועלבונות, וכשאמר לאימו כנרת, יזמית נדל"ן, שלא תדאג כי הוא "שורד", היא הבינה שהיא לא רוצה ילד שורד, אלא ילד שנהנה מהחיים.
כשהיה בן שבע קיבל לידיו במקרה מצלמה תת-מימית, ומאז הכול השתנה. כיום, הוא מציג את עבודות הצילום שלו בתערוכות בינלאומיות - וכנרת משמשת מפיקה שלו. השניים, שגם הוציאו ספר משותף, מספרים על ההתמודדות, על הזיכרונות המורכבים מבית הספר, וגם על הצלחה, הגשמה והקשבה ללב, מעל ומתחת למים.
עבודת הווידאו של ינון, מתוך התערוכה
(צילום: ינון גל-און)
"הפרעות הקשב ולקויות הלמידה של ינון התבטאו בקשיים לימודיים, חברתיים ורגשיים. היה לו קשה עם ההתמודדויות שונות, וזה גרם לתסכול גדול", כנרת משתפת, "לשמחתנו, הוא היה ילד עם מוטיבציה מאוד גבוהה להשקיע ולהוכיח את עצמו. אלה היו שנים של מאמץ אישי מצידו, וגם שנים של מאמץ משפחתי. היה קשה בבית הספר, והיה קשה בבית. כשילד מתוסכל, כל המשפחה מזדהה וחווה את הקשיים. היינו במרוץ של שיעורים פרטיים ואנשי מקצוע, הרגשתי שאנחנו מפספסים את המהות האמיתית של הילד".
קראו עוד:
"כילד, היה לי דימוי עצמי נמוך", מספר ינון. "הרגשתי שונה מהילדים האחרים, והתאכזבתי מעצמי שלא הצלחתי. הרגשתי שאני רגיש מדי, וזה לא היה קל, אבל הנה - בזכות הרגישות הזאת הצלחתי. מאז שאני זוכר את עצמי התחברתי לרגשות שלי הכי טוב מתחת למים, וכשהמצלמה נכנסה לחיי בגיל שבע, הרגשתי שמצאתי את הדרך לבטא את העולם הרגשי שלי. כאן התחיל תהליך היצירה שלי שממנו צמחתי והתפתחתי כאדם".
כיום, כשהוא עומד לקראת גיוסו לצה"ל, כנרת יודעת לספר על התקופה הקשה בבית הספר היסודי. "היה לי קשה מול המערכת, שראתה בעיקר את הקשיים שלו. אני ראיתי בו ילד מבריק עם חשיבה יוצאת דופן, ובעיקר אינטליגנציה רגשית מדהימה ומרגשת. בכל פעם שבדקו את קצב הקריאה שלו, או נושא לימודי אחר, הרגשתי שעושים לו עוול. הרגשתי שאני חייבת לעזור לו להתחבר לחוזקות שלו, ולא רק לטפל בחולשות. אני הרגשתי שיש סביבו יותר מידי רעשים - כולם אמרו לו מה מתאים לו כביכול, מה יעזור לו, למה הוא לא מסוגל. ובנוסף, היו לו את הרעשים שלו - שהיו הרועשים ביותר, כל אותם החששות והפחדים.
"הוא היה אומר לי למשל 'אל תדאגי אימא, אני שורד'. אבל אני לא רציתי לגדל ילד שורד, אלא חלמתי שהוא ייהנה מהילדות שלו, שיהיה שלם עם עצמו ויהיה אהוב בקרב הילדים והמורים", היא ממשיכה, "היה חשוב לנו לחזק אותו, ובעיקר במקומות שהרגשתי שטוב לו בהם - ינון הרגיש טוב עם עצמו מול המחשב, ומתחת למים. הוא בילה שעות רבות מול המחשב, חי במציאות מדומה, הרחק מהקשיים. שם הוא היה מנצח, והוא הפך ל'פרו' בכל משחק ששיחק. המים היו מפלט של שקט עבורו. הוא היה כמו דג מאז שהיה תינוק, שחה וצלל מדהים. היה נראה שהכי טוב לו במים".
"הצלחנו להפוך את התסכול למוטיבציה, והמסע שלנו חיזק אותנו מאוד. הנושא 'הפרעת קשב' כבר מזמן לא מדובר אצלנו בבית, כבר שנים שאנחנו עסוקים ברעיונות, ביצירה ובצילום שלו"
איך הרגשת לראות את הצילומים הראשונים?
"כשראיתי את הצילום הראשון כל כך התרגשתי, היה שם משהו מדויק ונוגע. ינון התחיל לצלם מתחת למים את המשפחה, את החברים והשכנים, ובעיקר את עצמו. הוא אמר לי - 'אימא, אני מרגיש הכי טוב עם עצמי במים מול המצלמה', ואני הייתי מתרגשת למראה הצילומים הכנים שהביעו את שמה התרחש בתוכו. היינו עוברים על הצילומים והייתי שואלת אותו, 'מה צילמת'? והוא היה עונה - 'את מה שהרגשתי'.
"יש לו צילום נפלא מגיל תשע, שרואים בו המון בועות ודמות של ילד מאחור", היא ממשיכה, "כששאלתי אותו מה הוא צילם, הוא ענה - 'את מה שאני מרגיש, שלא רואים אותי'. זה כאב מאוד. הבנתי שינון מצא את הדרך לבטא את עצמו, דרך הצילום, במקום הכי נכון לו - במים. כשהוא היה בן 11 שאלו אותו את מי הוא אוהב לצלם, והוא השיב שזה לא משנה לו את מי. הוא אמר - 'אני מצלם את הרגשות והחלומות של המצולמים, את האנרגיה שלהם'. אני עפתי. בעיניי, זה גאוני שילד רוצה לתעד בצילום דברים שהם לא ויזואליים, אלא דברים שהם מעבר למילים".
ינון, ואיך אתה מרגיש כשאתה מצלם?
"אני הכי מאושר כשאני מצלם במים. המפגש עם המצולמים שלי כולל רגעים חד-פעמיים ושיתוף אינטימי. המים אף פעם לא משקרים, הם תמיד משקפים את האמת שבאדם. אני שואף להציף אצל המצולם רגשות ומחשבות, ולתעד אותם עבורו. זה אושר גדול עבורי".
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? כתבו לנו
"בסט הזה הבנתי שלילד שלי יש מתנה גדולה"
כנרת מספרת כיצד הם, בני המשפחה והחברים, התגייסו והצטלמו מתחת למים. "זה לא דבר פשוט לשכנע מבוגרים להצטלם, ועוד עם צלם שהוא בן 11, אבל אני הייתי חייבת לחזק את הרעיונות שלו ואת הכישרון שלו", היא אומרת, "בכל מקום שהייתי מגיעה אליו הייתי מזמינה הורים וילדים לבוא. בשכונה שלנו כמעט כולם הצטלמו. הייתי נחושה להוכיח לו שהוא חייב להקשיב לעצמו, שהוא חייב להיות נאמן לתחושות שלו ולא לתת לסביבה להגדיר אותו".
כשינון היה בן 12 התפרסמה עליו כתבה ראשונה בעיתון לילדים ונוער, שתיארה את הילד עם התחביב המיוחד. בעקבותיה, עורכת המגזין פנתה לכנרת, סיפרה שהיא בהיריון שאלה אם ינון ירצה לצלם אותה. "כשהיא הגיעה לצילומים הופתענו מאוד שהיא סיפרה לנו שיש לה פוביה ממים, ב-40 שנות חייה היא מעולם לא נכנסה לים או לבריכה. הייתי המומה", מספרת כנרת, "מה ילד בן 12 אמור לעשות עם הדבר הזה? ואז קרה דבר מדהים. ינון שחח איתה ובשקט שלו הוביל אותה צעד אחר צעד, מדרגה אחרי מדרגה עד שהיא הרגישה בטוחה להיכנס למים. רוני התרגשה מאוד מהחוויה וכתבה פוסט בפייסבוק שבזכות הצלם הצעיר הזה היא מתגברת על הפחדים שלה ונכנסת למים. בסט הזה הבנתי שלילד שלי יש מתנה גדולה. הבנו שינון במקום הנכון לו, זה הרבה מעבר לצילום. מכאן העשייה התגברה משמעותית, והפכה להיות עמוקה יותר".
"הצלחנו להפוך את התסכול למוטיבציה"
"ינון ואני מחוברים באופן יוצא דופן", כנרת מתארת את מערכת היחסים עם בנה, "הצלחנו להפוך את התסכול למוטיבציה, והמסע שלנו חיזק אותנו מאוד. הנושא 'הפרעת קשב' כבר מזמן לא מדובר אצלנו בבית, כבר שנים שאנחנו עסוקים ברעיונות, ביצירה ובצילום שלו. ואני מאחלת את זה להורים כולם, זו העבודה הכי מתגמלת ומרוממת נפש שהייתה לי בחיים".
ואותה עבודה משותפת כרוכה בשעות רבות של הפקה, תכנון, ימי צילום, כתיבת טקסטים, הגשה לתחרויות צילום בינלאומיות, עבודה על תערוכות בארץ ובחו"ל, כאשר בימים אלה ינון מציג את עבודותיו בגלריות לאמנות עכשווית בדובאי ובפורטה דה מרמי באיטליה. התערוכה הקבוצתית 'אהבה נזילה' באוצרותה של דריה קאפמן, מרגשת אותנו במיוחד", כנרת מספרת, "לעבוד עם אוצרת כזו זה כבוד גדול וחוויה נפלאה. לצד שלוש עבודות צילום של ינון, הוא מציג לראשונה עבודת וידאו שתוקרן על מבנה מרכז התרבות תאו, בהרצליה פיתוח. אנחנו מחוברים גם ברעיונות ובמסרים.
"היתרון הגדול הוא שאנחנו סומכים האחד על השני באופן מוחלט", היא ממשיכה, "העזתי ללוות אותו בפרויקטים מגיל צעיר כי ידעתי שהוא מסוגל. אף פעם לא שאלתי אותו 'מה תרצה לעשות שתהיה גדול'? תמיד שאלתי - 'מה אתה רוצה לעשות עכשיו?' הוא השיג כל כך הרבה".
"אני מציעה להורים לא להקשיב לכל אחד ולכל עצה - הקשיבו לעצמכם, אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב. שנים ששמעתי שינון 'רגיש מדי', ולבסוף מהי נקודת החוזקה שלו? אותה הרגישות. הוא בונה קריירה מהרגישות המופלאה הזו"
"התפטרתי כבר הרבה פעמים ואחרי שעה חזרתי"
"יש אתגרים, ואנחנו מחויבים לצלוח אותם יחד. לפעמים הוא משגע אותי ולפעמים אני אותו. וכמו שאנחנו אומרים בצחוק - אני התפטרתי כבר הרבה פעמים ואחרי שעה חזרתי. לנהל כזאת עשייה מול הבן שלך בגיל כה צעיר, זה דבר מאתגר. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא להתרכז ולהשקיע לא רק בחיזוק החולשות - אלא דווקא בחיזוק החוזקות", כנרת משתפת בתובנות ההוריות שלה, "חברו את הילדים שלכם לניצוץ שבהם. איך מזהים אותו? היו קשובים לילדים, תראו איפה הכי טוב להם, למה הם מתחברים. שם טמון הכישרון והמהות האמיתיים. זה משנה חיים. למדתי שהדור הצעיר מחפש משמעות היום כבר בגיל צעיר. ואגב, אני ממליצה להתאים את המסגרת החינוכית לילד ולא את הילד למסגרת. ינון למד בחטיבה ובתיכון 'סטודיו אנקורי', שעוסק בפיתוח חשיבה יצירתית דרך לימודי אומנויות. הוא פרח שם בכל היבט - לימודי, חברתי ורגשי. הוא סיים בגרות מלאה ומלא סקרנות ורצון להמשיך ללמוד".
ויש לכנרת מה לומר להורים אחרים: "הייתי מציעה להורים לא להקשיב לכל אחד ולכל עצה - הקשיבו לעצמכם, אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב. שנים ששמעתי שינון 'רגיש מדי', ולבסוף מהי נקודת החוזקה שלו? אותה הרגישות. הוא בונה קריירה מהרגישות המופלאה הזו. תתעקשו על הדרך שלכם עם הילד. הורים מרגישים ויודעים. ולינון אני רוצה לומר - אני גאה בך. אני מאחלת לך שתמיד תהיה מחובר לניצוץ שבך, תמשיך לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ולהאיר את כולם באור שלך".
"אימא אמרה לי שאם באמת ארצה ואשקיע, אז אצליח"
גם ינון מצידו מספר על קשר קרוב ותומך עם הוריו, שליוו אותו במסע שלו רצוף הקשיים, וגם החלומות. "הם תמכו בי תמיד, גם בקשיים וגם ביצירה שלי. זה דורש המון עבודה והשקעה מכולם סביבי. אני יושב עם אבא שלי על רעיונות, הוא עוזר לי למשל עם עצים וצמחיים לפרויקט החדש שלי, ואימא שלי כבר עובדת איתי ממש יום-יום. האחים והאחיות שלי מאוד מפרגנים, ולפעמים עוזרים לי בסט. יש לי גם שתי סבתות אמניות מדהימות שמלוות אותי. תמיכה של משפחה זה הדבר הכי בסיסי וחשוב עבורי.
"אני מאמין שאימא שלי ואני מחוברים במיוחד בגלל הדרך שעברנו", הוא ממשיך, "היא הייתה נחושה להוכיח לי שאני מיוחד ומוכשר, והמוטיבציה שלה נדבקה בי. מילד עם דימוי נמוך הפכתי לבחור עם חלומות גדולים. זאת הייתה דרך ארוכה מאוד, אבל שנינו זכינו בה והתפתחנו".
הגשמת כל כך הרבה. על מה אתה עדיין חולם?
"החלום שלי הוא לעבוד על פרויקטים גדולים, שדרכם אוכל להשפיע על הקהל בנושאים שבוערים בי. בגיל 16 זכיתי לצלם את הקמפיין החברתי 'לשון הרע לא מדבר אליי', זה היה הישג משמעותי עבורי להיות חלק ממסר כה חשוב לדור שלי. בימים אלה אני עובד על תערוכה חדשה, והמטרה שלי היא להעלות מודעות לנושא שמאוד בולט לי בדור שלי ושלא מדובר בו מספיק. אני חולם להשפיע לטובה בזכות היצירה שלי".
מה היית אומר לילדים שמתמודדים עם הפרעות קשב?
"חשוב לי לומר להם דברים שאימא שלי אמרה לי שנים ואז לא הבנתי: למרות הקשיים, אפשר להצליח. ולהפרעת הקשב יש גם מתנות. בילדות למשל התקשיתי מאוד בקריאה, והיום אני קורא המון - כל הקשיים מסתדרים עם השנים ברגע שילד מחובר לעצמו וליכולות שלו. אני מאוד מאמין בזה. ולאימא שלי אני אומר שאני מקווה שנעבוד עוד המון שנים יחד. אני מאחל לה להרגיש נחת מהילדים שלה ומהחיים, זה מגיע לה. אני מברך אותה בכל יום כי זכיתי. זכיתי בכל המשפחה שלי".
התערוכה הקבוצתית "אהבה נזילה" במרכז תרבות תאו תיפתח ביום חמישי, 30 בספטמבר בשעה 19:30, ותוצג עד 26 בנובמבר.
