"משוגע", "חולה נפש", "לא נורמלי", "דפוק בראש", "פסיכי", "מטורף". המילים האלה נזרקות לאוויר מסביבי מדי יום. הן מהדהדות בתוכי בכל רגע שאני חושבת עליו - על הבן שלי.
הבן הבכור שלי, הילד היפה, תכול העיניים, עם החיוך המקסים, החתיך, מסמר החבר’ה, הספורטאי, שכולם רצו בקרבתו וחזו לו עתיד מוצלח. זה שכל הבנות בבית הספר רצו להיות חברות שלו, שהיה לוחם בצבא. הבן שלי מתמודד נפש. גם היום, כשעברו מעל 20 שנה מאז שאובחן, אני מתקשה לומר זאת בקול רם.
עד שהיה בן 25, הכל היה די רגיל. היו לו המון חברים, בבית הספר העדיף לעסוק בספורט ולבלות עם חברים. לא כל כך אהב ללמוד. קצת עצבני, אבל איזה מתבגר לא? על פניו, נראה שהכל בסדר.
בדיעבד אני יכולה להגיד שהיו סימנים, אבל מי חשב על זה בכלל? פתאום הוא לא רוצה לקום מהמיטה. חשבתי לעצמי שזה יכול לקרות, ואז עוד יום כזה ועוד יום. לא הולך לעבודה שכל כך אהב. לא יוצא מהחדר, לא אוכל, לא מתקלח, מתנתק מהחברים ומסתגר בחדר ובתוך עצמו.
כשהוא כבר יוצא לרגע, שמתי לב שההתנהגות שלו קצת מוזרה. מה הוא אמר עכשיו? הוא מדבר לא לעניין. הדחקתי. האמנתי שזה משבר ושזה יעבור. לקח לי זמן להבין, או יותר נכון להרגיש.
קראו עוד:
ואז החלו התפרצויות הזעם. המבט הזה בעיניים שלו. מבט מפחיד, מאיים, שמעולם לא ראיתי קודם. אני פוחדת. אני פוחדת מהבן שלי! ושוב מנסה להרגיע את עצמי, להכניס היגיון במה שאני רואה. הוא עובר משהו, זה משבר, זה יעבור והכל יחזור להיות כמו שהיה, יהיה בסדר! מנסה בכל כוחי להשתכנע.
יום אחד הוא התחיל לדבר על כך שהוא נביא ושיש לו כוחות. התפללתי שאני לא שומעת טוב, שהוא צוחק, שמישהו יגיד לי שזו מתיחה. זו לא הייתה מתיחה. התרסקתי. הרגשתי שאיבדתי את הילד שהיה לי. ביום אחר הוא נעלם. יצא מהבית ולא ענה לטלפונים. התקשרנו לכל החברים ואף אחד לא ידע איפה הוא.
מה אני אגיד להם? שאני לא יודעת מה קורה לבן שלי? שהוא מדבר שטויות? שאני לא מזהה אותו? שהוא מפחיד אותי? שהוא חושב שהוא אלוהים? מחשבות מפחידות רצות לי בראש. אולי הוא זרוק ברחוב וזקוק לעזרה?
"הרגשתי שאיבדתי את הילד שהיה לי. ביום אחר הוא נעלם. יצא מהבית ולא ענה לטלפונים"
באמצע הלילה הוא חזר. מטונף, עייף, מדבר שטויות. העיקר שחזר, חשבתי. ההיעלמויות חזרו שוב ושוב. טלפונים למשטרה באמצע הלילה. "תעזרו לי למצוא אותו. אני מפחדת ממה שעלול לקרות".
אני רואה אותו הולך ומסתחרר. הוא סובל ולא מבין מה קורה לו. לא מצליח להכיל את התוהו ובוהו שמתחולל בתוכו. לא מאמין לאף אחד וגם לא לעצמו. כולם נראים לו כאויבים שרוצים ברעתו. הכי מכולם – המשפחה.
אחרי שכנועים רבים מתחיל מסע. אני הולכת מפסיכיאטר לפסיכיאטר ומתחילה להבין שאנחנו מתמודדים עם מגבלה נפשית. זה לא משבר חולף, זה בוודאי לא מצבי רוח. צריך טיפול.
כל אנשי המקצוע אומרים לי שהוא חייב להסכים לטיפול, אחרת אי אפשר לעזור. בכל פעם שאני שומעת את המילים האלה, חוסר האונים הולך ומעמיק, הייאוש משתלט עליי.
איך? איך משכנעים את מי שחושב שאת האויב, לבוא לטיפול? הוא מתנגד, צורח, משתולל ויוצא מהבית. אני רודפת אחריו, צועק ברחובות, אני חסרת אונים, רוצה לצרוח בעצמי, למה? למה?
"איך משכנעים את מי שחושב שאת האויב, לבוא לטיפול? הוא מתנגד, צורח, משתולל ויוצא מהבית"
השכנים יוצאים למרפסות, אני רוצה למות. מבושה, מאימה. כך במשך עשר שנים. אני חוששת לשתף את המשפחה והחברים הקרובים ביותר. מחפשת את דרכי ופוחדת מהיום הבא.
למדתי לא להאשים את עצמי
יום אחד, לגמרי במקרה, שמעתי על מילם - מרכז ייעוץ למשפחות של עמותת אנוש, והתחלתי תהליך בצעדים קטנים ומדודים. בשיחות פרטניות עם עובדת מקצועית שהקשיבה לי, לראשונה הרגשתי שיש לי עם מי לדבר והבנתי שגם אני זקוקה לעזרה ולתמיכה.
בהמשך הצטרפתי לקבוצת תמיכה, עדיין עם חששות שמישהו יזהה אותי, שידברו עליי. שם אני מגלה שאני ממש לא לבד. יש עוד הרבה הורים כמוני. זה קורה במשפחות הכי טובות. לאט לאט צברתי ביטחון לחשוף גם את הסיפור של הבן שלי. למדתי מניסיונם של אחרים, והרגשתי שאני יכולה להתחיל לנשום.
עם הזמן למדתי לא להאשים את עצמי במה שקרה, להמשיך לחיות את חיי לצד המגבלה של בני, לשמור על עצמי, ולראות את הטוב בכל סיטואציה. זה לא קרה ביום אחד. לאט לאט, בקצב שלי וביכולת שלי להיות קשובה לעצמי, ובה בעת, גם לבן שלי.
כיום אני מלווה משפחות במסגרת מילם ומייעצת להן מניסיוני. הבן שלי עובד בהוסטל למתמודדי נפש ומשתמש בידע ובניסיון שלו כמשאב, בדיוק כמוני. אם היו אומרים לי לפני שנים, שבני, שהתנגד לטיפול בעבר, יתמוך במתמודדים, הייתי מסרבת להאמין שזה יקרה.
שמה המלא של ש' שמור במערכת.
מרכז מילם מציע ללא תשלום תמיכה, ייעוץ והכוונה למשפחות המתמודדות עם מחלה נפשית של אחד מבני המשפחה. ב-9 במרץ יתקיים כנס המשפחות השנתי של המרכז.
