"החלטתי שהמטרה שלי היא להביא אור לכל מי שסביבי, ואני מממשת אותה", מסבירה נעמי ברנע בת ה-85 כשאני שואל ישירות - מאיפה הרצון והכוח שלה לסדר היום העמוס הזה. אז בעולמה של ברנע, שידעה גם אובדנות כואבים, הסוד הוא בנתינה.
קראו עוד:
"זו בחירה שעשיתי לפני הרבה שנים, וזו דרך החיים שלי. אני בוחרת להיות אוזן קשבת עבור אנשים, אני מרגישה שאני תורמת וזו תחושה נהדרת. לכל אחד יש דבר שמניע אותו, והדרייב שלי מגיע מנתינה. אני מתנדבת למשל בתוכנית ריקוד לחולי פרקינסון, וזה מדהים. אני קרובה לעולם הריקוד, בעיקר לסגנונות הלטיניים, אז התחברתי מיד. זו שיטה מדהימה לדעתי, כשאנשים רוקדים וקורנים אי אפשר לראות שהם חולים. גם לפני שעברתי דירה עשיתי מסיבה גדולה בבית, עם כ-70 חברים".
נשמע מקסים. והנה, את כבר שבוע בבית החדש.
"כן. אחרי שיוסי נפטר בשנה שעברה, החלטתי שאני רוצה שינוי. אני מאוד אוהבת את החיים שלי, את החברים שלי ואת כל מה שאני עושה, ולצד זה גם רציתי פרק חדש. הבן המסור שלי עזר לי בכל מה שצריך, ארזנו, מיינו וסידרנו. מסרנו דברים למשפחה ולחברים, ואת רוב החפצים תרמנו. עברתי לפנטהאוז באחוזת צהלה, לא לפני שהרסנו אותו לחלוטין ובנינו אותו מחדש".
"זו בחירה שעשיתי. אני בוחרת להיות אוזן קשבת עבור אנשים. אני מרגישה שאני תורמת וזו תחושה נהדרת. לכל אחד יש דבר שמניע אותו, והדרייב שלי מגיע מנתינה"
באיזה בית את גדלת?
"נולדתי ב-1937 בחיפה. ההורים שלי הגיעו לכאן מהונגריה, הם השאירו שם הרבה קרובים שנספו בשואה. אבי היה איש משכיל, ציוני נלהב, אני זוכרת שהוא דיבר עברית גבוהה. הוא עבד בעבודות מזדמנות עד שפתח עם שותף מפעל למרצפות. אימא שלי הייתה עקרת בית שדיברה שבע שפות. היא הייתה מתנדבת סדרתית בבית החולים רמב"ם, היו לה כישורים נהדרים עם אנשים. שלחו אותה לטפל באנשים החולים ביותר, להאכיל אותם. ביקשו רק אותה. יש לי אחות צעירה, וכשההורים דיברו ביניהם ולא רצו שנבין, הם דיברו הונגרית. אנחנו דיברנו גם ערבית, זו הייתה תקופה של דו-קיום אמיתי. היינו ביחסים טובים עם השכנים הערבים-נוצרים".
בגיל 15 היא הכירה את יוסי, אז בן 16, ולא נפרדה עד לפטירתו בשנה שעברה. "נפגשנו לראשונה בבריכת בת גלים. הוא שיחק פינג פונג, ובכל פעם זרק עליי את הכדור כאילו במקרה, בטעות. דיברנו, הוא ביקש את הכתובת שלי ושלח לי מכתב עם ברכת שנה טובה, שאותו חתם בשם 'יוסי'. כתבתי לו חזרה - 'יש לי הרבה חברים בשם יוסי, תזדהה'. כך הפכנו לזוג", היא מספרת.
השניים נישאו כנעמי הייתה חיילת, ויוסי, לימים אלוף משנה יוסי ברנע, נשאר בצבא. כעבור שנים הוא השתחרר, אחרי שכיהן בתפקיד סגן מפקד חיל הקשר. הוא למד תואר ראשון ושני בהנדסת אלקטרוניקה, בטכניון חיפה, ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ובנה קריירה אזרחית שכללה תפקידים כמו יו"ר איגוד הכימיה, מנכ"ל מפעלי חמצן, דירקטור מכון התקנים ועוד. ב-2005 הוא אף זכה בפרס התעשייה בישראל. הוא היה חבר במועצה המייעצת לשר הביטחון להנצחת החייל, ופעיל בולט בארגון גמלאי צה"ל.
ואיך היה השירות הצבאי שלך?
"התגייסתי בשנת 1955 ושובצתי בצנחנים לתפקיד של ניסויי אספקה. למדנו למשל איך מורידים ג'יפים ממסוק לאדמה. היה לי דימוי עצמי גבוה והרגשתי שחבל לבזבז את הכישרון שלי, אז נכנסתי לחדר של המפקד והצעתי לו לתת לי תפקיד ארגוני, כי אני טובה בארגון. נתנו לי צ'אנס והעבירו אותי ל'תפקיד של גברים', שהוא לנהל בתי קירור. בסופו של דבר, אחרי תקופה הפכתי להיות פקידת סעד. טיפלתי בחיילים שגדלו ממשפחות מתרבויות שלא הכרתי, זאת הייתה חוויה חזקה ומלמדת".
בשנת 1960 נולד בנם הבכור, והם עברו לגור בשכונת הכרמל הצרפתי. בשנת 1965 נולדה בתם השנייה, שולי. השנים חלפו, והתהפכו בפתאומיות כששולי נהרגה בתאונת דרכים. "זה קרה בשירות הצבאי שלה. היא הייתה חיילת ושירתה כמדריכה בחיל המודיעין. האובדן קשה מנשוא. אף אחד לא יכול להבין את זה, אי אפשר להסביר את זה. לא הבנתי איך העולם ממשיך מתפקד בזמן שאסון כזה קורה לך. לא הבנתי אפילו איך השמיים עדיין כחולים", מספרת ברנע.
"הבן שלי אמר לחשוב יותר על אחרים ופחות על עצמי, וזה השפיע עליי. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות עם הכאב הזה בי. וגם, אני חזקה ואופטימית מטבעי, וידענו שיש לנו אחריות על המשפחה. המשכנו להיות כמו שהיינו, עשינו את אותן פעילויות. אני אדם תאב דעת ואני כל הזמן לומדת, אפילו למדתי באותה תקופה ספרות באוניברסיטה הפתוחה".
"האובדן קשה מנשוא. אף אחד לא יכול להבין את זה, אי אפשר להסביר את זה. לא הבנתי איך העולם ממשיך מתפקד בזמן שאסון כזה קורה לך. לא הבנתי אפילו איך השמיים עדיין כחולים"
וגם הכאב הזה הפך לנתינה.
"כן. יצרתי קשר עם משפחות שכולות ורציתי לתמוך בהן. הרגשתי שזה נכון, משום שחוויתי את הכאב הזה בעצמי. זה עזר לי מאוד, ואני מאמינה שגם להן. ידעתי איך לעזור להם להתמודד, ודיברתי תמיד בכנות. אמרתי להם שנכון שהתחושה היא כאילו שקטעו לכם איבר מהגוף, אבל יש לכם את שאר האיברים. שהם מחויבים גם לאלה שאוהבים אותם, ולא רק לעצמם".
אז, צפויות עוד מסיבות?
"בוודאי! רציתי שינוי, אבל אני נשארת עם כל מה שאני אוהבת ושחשוב לי, עם האנשים שמלווים אותי, ועם האנשים שאני מלווה. כמובן שגם אמשיך להתנדב. להסתכל על עצמנו זה חשוב, אבל אולי אם נסתכל יותר על אחרים, נוכל להרגיש הרבה יותר טוב".
