כמעט 20 שנה עברו מאז שיאיר היה חייל בגדוד 51 של גולני, שירת בג'נין ונפצע במבצע "חומת מגן". אבל רק לפני כמה שנים, כשהיה כבר אב לחמישה ילדים, עם השישית בדרך, הדיכאון והסבל הציפו אותו, ואת משפחתו, באופן שכבר לא השתמע לשתי פנים: הוא לקה בפוסט טראומה. בריאיון מיוחד ליום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מספרות אשתו אלזה, ובתו רוני, על ההתמודדות, הכאב והאהבה אינסופיים, ועל ההתעקשות לבחור בחיים.
"אנחנו חיים בבית פוסט-טראומתי לכל דבר", אומרת אלזה, "תמיד ידענו שיאיר הוא 'מורעל', הוא חי את הצבא. הוא יצא למילואים והיה מאוד פעיל. הוא היה מסתגר בתקופות של אזכרות, ימי זיכרון ועוד, אבל זה הרגיש לגיטימי. עם השנים, זה הלך והידרדר עד לכדי דיכאון קליני".
אלזה מספרת על נקודת המפנה: "הקריסה הטוטלית שלו קרתה כשהייתי בהיריון עם הבת השישית. בדיעבד אנחנו יודעים להגיד שהיו טריגרים, אבל המצב שלו החריף בעיקר כשהילדים התחילו להתבגר, כשההתמודדות מולם כבר לא הייתה רק קשורה להחלפת חיתולים. הוא הלך וקרס לתוך עצמו. הוא לא היה מסוגל לשמוע רעשים, להגיע לאירועים, לעמוד מול קהל למשל ולברך. הוא גם חווה המון התקפות זעם. באיזשהו שלב כבר אי אפשר היה להגיד, 'טוב, היה לו יום קשה בעבודה'. פעם אחת, באמצע נסיעה ברכב, הוא התחיל לדבר על הפציעה בג'נין. הוא הפסיק לנשום, קיבל התקף חרדה. בערב הוא נכנס למיטה, ושעות ארוכות לא יצא ממנה. בבוקר כבר חיפשנו עזרה מקצועית, טיפולית. הפעלנו את כל המשפחה".
קראו עוד:
מה ידעת על הפציעה ועל השירות הצבאי?
"ידענו שהוא נלחם, ידעתי גם על חברים שנהרגו ונפצעו קשות, אבל בעיקר פרטים יבשים וטכניים. רק אחרי שיאיר קרס אני חיברתי את כל הסיפורים והתמונות. היום אני יודעת יותר, אבל לא ממנו אלא מהצלבות מידע שעשיתי בעצמי. גם לו יש חורים ברצף האירועים, והוא מנסה ללא הרף להשלים אותם. למשל, קרה שלא הייתי משיגה אותו בעבודה, ואז התברר שהוא ראה סרטים על ג'נין. צופה בהם שעות על גבי שעות, כדי לחבר לעצמו את הסיפור. הוא הרגיש משוגע, הוא הרגיש אשם בגלל חברים שנהרגו ושנפצעו בשדה הקרב. הוא הוביל את הכוח, והוא פחד שאולי פעל לא נכון. עד היום, 20 שנים אחרי, הוא עסוק בסרטים, בתמונות, במפות של האזור.
"בוקר אחד יאיר יצא ליום גיבוש במסגרת העבודה, כולם נסעו באוטובוס אבל הוא נסע ברכב הפרטי. בערב התקשרו לשאול אותי איפה הוא, ולמה הוא לא הגיע", ממשיכה אלזה, "אפשר לדמיין כמה דאגנו. רק באמצע הלילה הוא הגיע למקום, הסתבר שהוא עצר בג'נין. הוא ישב מול שלט הכניסה למקום במשך שעות. זה רודף אותו, לא נותן לו לישון, לחיות. הוא מתהלך עם הריחות, וכשאני מתרוצצת בבית בין המקלחות והילדים והחדרים, הוא מדמיין אותי רצה עם כאפייה, כמו המחבלים שרצו חמושים על הגגות".
"לא השגתי אותו בעבודה, ואז התברר שהוא ראה סרטים על ג'נין. צפה בהם שעות על גבי שעות כדי לחבר לעצמו את הסיפור. הוא הרגיש משוגע, הרגיש אשם בגלל חברים שנהרגו ושנפצעו בשדה הקרב. הוא הוביל את הכוח, פחד שאולי פעל לא נכון"
בכאב, ובעוצמה אדירה, אלזה מספרת על אהבת הנעורים שחלקה עם יאיר - שהלך והשתנה. "אני מרגישה שאיבדתי את בעלי. גדלתי עם מישהו אחר, והיום אני מכירה אותו מחדש. אני מנסה למצוא את הדרך אליו, כל דרך. אנחנו חברי ילדות ואני מתגעגעת אליו. אני לומדת להכיר אותו מחדש. השנים הראשונות היו קשות, לא ידעתי תמיד איך להתמודד. היום אני מבינה הרבה יותר, את התסמינים, את הטריגרים, את ההימנעות שלו. אני יודעת להתנהל טוב יותר במבוך הזה. היה קשה מבחינה רגשית ואינטימית. אחרי לידות למשל, הוא לא תמיד היה מסוגל לתמוך ולהיות שם.
"אני מרגישה שאיבדתי את בעלי. גדלתי עם מישהו אחר, והיום אני מכירה אותו מחדש. אני מנסה למצוא את הדרך אליו, כל דרך. אנחנו חברי ילדות ואני מתגעגעת אליו"
"היו תקופות שהרגשתי בודדה ופגועה, היום אני יודעת את הסיבות לכך", אומרת אלזה, "יש ימים קשים, ויש ימים שאנחנו ביחד. הוא מטופל כבר כמה שנים, ולומד לאזן. אנחנו לומדים לרווח את התקופות הקשות, ולחבק את הטובות. זה מסע, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה. כשהוא איתי, אני מרגישה שהוא 'קפץ לביקור' ואני מפילה עליו את כל העדכונים. בכלל, היום אני יותר להתכונן, אני למודת ניסיון. בבר המצווה של הבן הוא לא יצא מהחדר - האירועים מלחיצים אותו. אני כבר יודעת לבנות את הכול אחרת, אני מכינה את הילדים ואומרת להם 'גם אם אבא לא נמצא, אנחנו חוגגים'. פעם הייתי מתרסקת מהדברים האלה".
איך הילדים מתמודדים עם המצב?
"הם גדלו למציאות הזאת ולא מכירים משהו אחר, אבל ההשלכות לא פשוטות - הכול ממוקד בו. אנחנו מאוד זהירים, כולנו. הם גדלו עם המון שאלות, למשל - למה עצוב בבית? נהייתה לנו שפה טיפולית, הם קוראים לזה 'אבא במצב'. כלומר, כשהוא עובר רגע קשה, התקף זעם או התקף חרדה. הילדה הגדולה קמה לפעמים בלילה והולכת אליו כדי לבדוק שהוא בסדר, שהוא נושם. במקרה אחר, היא סירבה לצאת לטיול שנתי בן יומיים. התברר שהיא לא הייתה מסוגלת לעזוב את הבית, כי היא פחדה ממה שאולי היא תמצא כשהיא תחזור. בתקופות של אובדנות, הם התרגלו שהם לא נכנסים הביתה לפניי, רק אני עוברת ראשונה את הדלת.
"הבן הגדול, שלומד בתיכון, ספג לא מעט מזה. הוא לקח על עצמו המון אחריות על דברים, גם על האחים בבית", היא ממשיכה, "אני זוכרת שהיה מתוכנן ערב של אבות ובנים בנושא ספורט אתגרי, מה שהוא מאוד אוהב, והוא לא רוצה ללכת. שאלתי אם זה בגלל אבא, והוא התחמק. אמרתי לו, 'אלה החיים שלנו, כל אחד סוחב את החבילה שלו. אתה יכול לבחור להישאר בבית ולכאוב, או לבחור ללכת, אולי עם סבא, אבל ללכת וליהנות. אני אומרת לכולם, גם לעצמי - מותר לבכות, מותר להתייאש, אבל אנחנו תמיד נקום. אנחנו דבקים בחיים".
מאיפה הכוחות, להתמודד ולא לוותר?
"זה מגיע מהילדים שלי, ואולי גם קשור למנגנון הישרדות. בסוף אתה רואה מישהו, כמו ילד, סובל, לא ישן ובוכה במיטה. אי אפשר לתת לזה לקרות, אי אפשר להתעלם מזה. אחרי שיאיר ב'מצב', אני תמיד מתעקשת שנדבר על זה, שהוא יבין מה הוא אמר ועשה, שיבקש סליחה מהילדים אם צריך. אני שואבת כוח מהפעילות הכללית שלי בנושא נשות הלומי קרב. הציבור חייב להבין שזאת מחלה חברתית - ועוד מחלה שקופה, שלא רואים. הוא לא חזר לעצמו, אין דבר כזה. אנשים שרואים אותו חצי שעה נהנה בפארק, לא יודעים שכשהוא חוזר הוא יכול להיות גם שבוע במיטה.
"הבנתי שאבא יכול ברגע לוותר על החיים שלו"
בתם של אלזה ויאיר, רוני, כיום בת 17. כשאני שואלת אותה מה המילה 'אבא' אומרת לה, היא עונה "זאת נקודה רגישה". רק אחרי רגעים ארוכים של שתיקה, היא ממשיכה. "אני לא אוהבת שפוגעים בו, ולא אוהבת שקורים לו דברים רעים. כשהוא ב'מצב', אני לוקחת על זה סוג של אחריות. הוא אומר שאני כמו כלב שמירה שלו. זה לא היה ככה תמיד, פעם הייתי מתרחקת ממנו מאוד. התביישתי בו, השתדלתי שלא להיות הרבה בבית. בהמשך, כשהבנתי מה הוא, ואיזה גיבור הוא, זה השתנה".
חוויה מורכבת במיוחד עברה על רוני כשהיא התעוררה בבוקר וראתה את אביה לוקח כמה כדורים ברצף. "הבנתי פתאום שהוא יכול לוותר על החיים שלו ברגע. הבנתי שהוא קם בכל בוקר לסיוט הכי גדול שלו, ושהוא מתמודד עם מחלה קשה. אחרי שידעתי יותר, גם הקשר בינינו התחזק מאוד. הוא מתאמץ בשבילי, ואני בשבילו. מערכת היחסים שלנו שונה מקשר רגיל בין אבא לבין ילדה, כי אני מעריכה את הדברים הקטנים. אפילו כשהוא שואל אותי איך היה לי בלימודים, אני יודעת שזה בכלל לא מובן מאליו. המצב הזה גם ביגר אותנו, וגיבש אותנו כמשפחה. אני מדברת הרבה עם האחים שלי, אנחנו משתפים אחד את השנייה והם הכי מבינים אותי. אנחנו לא מתביישים יותר, אנחנו גאים במי שאנחנו ובמשפחה הזאת שיש לנו".
לפי אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, בישראל יש כיום 58,154 פצועות ופצועים בהם 1,716 שהוכרו בשנה האחרונה. עדי שטראוס, יו"ר האגודה: "חובתנו המוסרית כאזרחי המדינה היא להכיר ולהוקיר את הפצועים, ולאפשר להם שילוב מיטבי בחברה הישראלית".
