"צחי, בני בכורי שהיה אמור להיות כיום בן 42, היה חלום של כל אימא. הוא הביא הרבה מאוד נחת ואושר לכולנו. הוא היה ילד ערכי וציוני שאהב את המולדת באופן שקשה לתאר", מספרת יפית איטח (64), בשבוע שבו מודפסת המהדורה החמישית של ספר הילדים שכתבה, שגיבורו הוא בנה, וימים לפני שהצגה המבוססת על הספר עולה בתיאטרון "סיקרא" באשקלון, בבימויה שלל חני אלימלך ובעיבודה של חני נחמיאס.
קראו עוד:
בן 19 וארבעה חודשים סמל צחי איטח היה במותו. הוא שירת בפלח"הן גבעתי, שאביו, אל"מ (במיל') אריה איטח הקים כשבנו היה בן כחמש, ונפגע מטיל שנורה לעבר העמדה שבה הוא שמר במוצב הבופור. צחי היה אחרון הנופלים במקום.
"מגיל צעיר הוא ניחן בשמיעה אבסולוטית ולימים הפך לקלידן מוכשר", מספרת אימו, "לפני הגיוס שאלתי אותו פעם אחת, גם כשניחשתי מה תהיה תשובתו, אם הוא לא רצה לשרת בתזמורת צה"ל או בלהקה צבאית, הרי היו חוטפים אותו. הוא ענה עם החיוך המקסים שלו - 'אימא, יש לי את כל החיים לנגן. פעם אבא הגן על המולדת, עכשיו תורי'. אני נאלמתי דום, הערצתי אותו במבטי וחיבקתי ונישקתי אותו, הייתי הכי גאה בו בעולם".
ספרי לנו על השירות הצבאי של צחי.
"הוא בחר להיות קרבי, הכי קרבי, הוא הדביק על חלון חדרו את המדבקה 'אחי הכי קרבי', הוא הכין אותנו לימים שיבואו. כאימא, התקשיתי לראות בדמיוני את בני כחייל קרבי בשל עדינותו הרבה, אך עד מהרה הבנתי שהוא נחוש. כשצחי יצא למסע בפולין וביקר במחנות ההשמדה, הוא שלח לנו פקס וכתב - 'אבא ואימא היקרים, חובה על כל בני הנוער לפני גיוס לבקר כאן בפולין כדי שמצדה לא תיפול שנית'. התפעלנו מהבגרות שלו, מהדאגה שלו לקיומנו כאן במדינה. היינו הכי גאים בו ובעומק המחשבה שלו. זה היה צחי.
"צחי בחר להתגייס לפלחה"ן גבעתי, הגדוד שהקים אביו אריה, (אל"מ במיל' אריה איטח, ה.כ.) כשהיה בן חמש בערך. הוא לא סיפר את זה, לא לחבריו ליחידה ולא לקצין שלו. הוא אסר על אביו לבוא לבקר אותו בצבא עם מדים. כזה היה צחי, צנוע. פעם הוזמנו ליום הורים יחידה, כאשר ביום הזה אביו העניק דרגות לחייליו אז הוא נשאר עם מדים, וכך הגענו לבקר את צחי שלנו. החברים והמפקדים שלו היו המומים לראות את זה, הם נדהמו לגלות את הסוד שצחי בחר להסתיר. צחי רצה להיות בזכות עצמו ולא לקבל יחס מועדף בגלל ייחוסו של אביו.
"צחי, אוהב אדם, אהב את חבריו ליחידה אהבה עזה. כשליאור, חברו מימי התיכון, פגש אותו בשבת האחרונה לפני נפילתו, הוא אמר לו, 'צחי שמור על עצמך, אנחנו צריכים אותך', צחי ענה לו - 'ליאור, מה זה משנה אם אני איהרג או אחד החברים שלי, זה אותו דבר'. את הסיפור המדהים סיפר לי ליאור בשבעה. אני הייתי המומה, אך באותה נשימה אמרתי לעצמי - כן, זה צחי. נזכרתי גם ששאלתי אותו על החבילה הטעימה ששלחתי לו ללבנון, אם הוא נהנה ממנה, והוא ענה בכובד ראש - 'אימא, החבילה היא לא רק לי, היא גם לחברים שלי. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'.
"אני, בבושת פנים, אמרתי לו - 'צחי אתה צודק. אני חשבתי רק עליך'. שאלתי אותו כמה הם שם בקבוצה, הוא ענה שכ-20, ומאז אותו יום נהגתי לשלוח לו כמויות רבות גם לחבריו. צחי לימד אותי להיות טובה יותר ולא לחשוב רק עליו. כך או אחרת, מאז שצחי התגייס ליבי רעד מפחד. הייתי אחוזת אימה שמא סכין מלאך המוות תגיע לפתח ביתי".
"צחי לימד אותי להיות טובה יותר ולא לחשוב רק עליו. כך או אחרת, מאז שצחי התגייס ליבי רעד מפחד. הייתי אחוזת אימה שמא סכין מלאך המוות תגיע לפתח ביתי"
בפברואר הקרוב ימלאו 23 שנים לנפילתו של צחי, ואת היום הנורא אימו זוכרת היטב. "זה היה ביום שישי, 11 בפברואר 2000. אני זוכרת שבאותו יום לא היה לי מצב רוח, הרגשתי רע. ניקיתי את הבית כמו סהרורית אבל לא בישלתי כמו שאני נוהגת לעשות בדרך כלל, הרגשתי מועקה גדולה. בשעה 10:00 בבוקר צחי התקשר אליי, ואמר לי - 'אימא, התקשרתי להגיד לך שבת שלום'. הופתעתי, אמרתי לו שהשעה עדיין מוקדמת, אבל הוא ענה שהוא לא יודע אם הוא יספיק להתקשר שוב. שאלתי אותו אם הוא אכל ושתה, אם קר לו. הוא אמר שהוא לובש חרמונית ושהכול בסדר. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושישמור על עצמו וניתקנו.
"זה לא הספיק לי, ואחרי כמה דקות התקשרתי אליו שוב. הוא לא ענה לי, הגעתי למשיבון והשארתי לו הודעה. אמרתי לו, 'צחי שלי, אני אוהבת אותך מאוד', והתחלתי לבכות בלי שליטה. ברקע התנגן השיר 'לתת' של בועז שרעבי, והשמעתי לו את השיר. כשתפסתי את עצמי, ניתקתי. בשעה 12:00 בערך חברתו מורן באה לבקר אותנו. חיבקתי אותה, אמרתי לה, 'בואי אני אריח את צחי דרכך'. פתאום אתיקה ירדה במדרגות, בוכה, שאלתי אותה למה והיא ענתה - 'אימא, אני מפחדת על צחי'.
קצת לפני השעה 15:00, כשהוריו של צחי קראו בחדרם את עיתוני השבת, נשמעה דפיקה בדלת. "בני עמוס פתח את הדלת, עלה בגרם המדרגות וקרא לאביו - 'אבא, מחפשים אותך מהצבא'. זו הייתה תקופה כאוטית, בכל יום נהרגו חיילים. קפצנו מיד מהמיטה, אריה ירד וזיהה את תגי היחידה של החיילים. הוא שאל - 'באתם בקשר לצחי?', והם הנהנו. הוא שאל אם צחי פצוע, והם הנידו בראשם לשלילה. אריה זעק - 'אל תגידו לי שהוא הרוג'. מאז נפלו עלינו השמיים".
11 צפייה בגלריה
"את רואה אימא? בשביל זה אנחנו נלחמים". דגל ישראל על הבופור, שצחי צילם
(צילום: אלדד עובדיה)
לבחור באור
בימים הכואבים שבאו בהמשך, הוריו של צחי ואחיו (אתיקה בת ה-39, עמוס בן ה-37 וליהי בת ה-33), התמודדו עם האבל הקשה, אך החליטו "לבחור בחיים", כפי שיפית מספרת. "עמדנו סביב הקבר שלו ובחרנו בחיים, בחרנו שהבית של צחי יהיה שמח בדיוק כפי שהוא היה בחייו. אנחנו מנסים בכל דרך להפיץ את אורו. עמוס אחיו המשיך את דרכו המוזיקלית, והבית רועש ושמח כשכל המשפחה מתגבשת. עמוס מנגן והמלאך צחי שלנו ודאי מלווה אותו".
הזמן מרפא?
"מי שאומר את זה, לא מבין מהם כאב ושכול. הזמן מלמד את האדם שחווה שכול כיצד להתמודד איתו, אך הוא בטח לא מרפא. נהפוך הוא, ככל שהזמן עובר, הכאב גדל. עוצמת תחושת ההחמצה גדלה לעין שיעור. הזמן לא מעמעמם את השכול. הוא רק מחדד אותו".
איך מתמודדים? מהם העוגנים?
"יש נפילות, החיים שלנו הם כמו מטוטלת, השמחה והעצב מתערבבים להם, אך ההנצחה של צחי נותנת לנו כוח להמשיך הלאה. תרמנו חדר מוזיקה לזכרו, בבית הספר גינסבורג ביבנה שבו הוא למד, הוא נקרא 'ניגונו של צחי'. ערכתי עד כה שש תערוכות יחיד של ציורים בשם 'לגעת בחיים', השביעית תיערך בפברואר בתאריך נפילתו, אני כותבת שירים".
כשצחי היה חייל, ויפית גננת, היא החליטה לבנות תוכנית שנתית בנושא אהבת המולדת. "לא הרגיש לי נכון שאנחנו מלמדים את הילדים על ארץ ישראל רק לפני יום העצמאות, כלומר יומיים בשנה. אז יצרתי תוכנית בשם לה 'תבנית נוף מולדתי', שאותה אני מעבירה עד היום בגנים ובמוסדות חינוך, והמצאתי סיפור דמיוני על ילד שהמדינה נגלית בפניו, והיא עצובה, והוא מחליט לשמח אותה ולהכין לה עוגה מחול. כל ילדי הגן הצטרפו והכינו מתנות ודברים משמחים למדינה. מכל זה יצרנו תערוכה. אחרי שצחי נהרג, בשבעה, הסיפור הזה קפץ לי לראש. זה הרי הוא, פשוט הוא - האהבה למדינה, הנתינה, ראיית האחר. לא רציתי לשכוח את הסיפור, אז שחזרתי אותו על פתקים קטנים ושמתי אותם במגרה. רק כעבור עשר שנים חיברתי את הפתקים לספר. השבוע מודפסת המהדורה החמישית שלו, וזה פשוט מרגש ומדהים".
ועכשיו הספר מומחז להצגה.
"כן. הסיוט הכי גדול שלנו התממש, אבל נראה שגם חלומות מתגשמים. כשהספר יצא לאור זרקתי בקשה, ככה לאוויר העולם, שהלוואי שאצליח להפוך אותו להצגה. גיבור הסיפור הוא צחי אך הוא ללא ספק מייצג בתכונותיו, כילד רגיש ואוהב, את כל אותם גיבורים שנפלו למען המולדת שהם כה אהבו בדיוק כמו צחי. לשמחתי הספר הופך להצגה שתעלה ב-24 בנובמבר בתיאטרון 'סיקרא' שבאשקלון ולהם התודה. במיוחד לחני אלימלך הבמאית שהגשימה את חלומי, לאיתי חמו המפיק, לעילי בוטנר שכתב את השירים הנפלאים, לחני נחמיאס שחיברה את המחזה להצגה מעוררת השראה, שבאמת מזמינה שיח בין הורה לילד בנוגע למה שעלינו לעשות כאזרחים למען המדינה שלנו כדי שלכולנו יהיה בה טוב".
מה צחי היה חושב על זה?
"מהיכרותי עם הילד שלי, הוא בטח היה צוחק במבוכה, אבל היה גם אומר לי - 'אימא, שיחקת אותה'. הוא היה אומר לכולנו, 'אימא, אבא, אתיקה, עמוס וליהי, אני אוהב אתכם וגאה בכם בדרך שבה בחרתם. הוא היה מתיישב ליד הקלידים ומנגן את 'לתת'".
