"אמא, אל תגידי שאת שמנה כי את לא". לאחרונה אני נתקלת בהמון פוסטים וטורי דעה על אימהות, על שלמות הגוף, על אהבה והשלמה, על האופן שבו אנחנו מסתכלות על עצמנו - לפעמים דרך מעין מראה שחורה. והפעם אני רוצה להציג את הזווית הבאה: אמא שמתמודדת עם הפרעת אכילה. כן, מתמודדת. בהווה. כי להפרעת האכילה יש נטייה להיכנס בדלת הקדמית - ולא לצאת. היא כאן כדי להישאר. לפעמים במינונים גבוהים יותר, לפעמים על אש קטנה, אבל מי שלא תהיה מודעת לקיומה - עלולה לחטוף כוויה.
קראו עוד:
אבל נתחיל מההתחלה. הפרעות אכילה הן לא עניין נדיר, הן מגיעות בעוצמות שונות, ובמקרים מסוימים מופיעות כבר בגיל ההתבגרות. גם אני הייתי כזאת, "קצת מלאה", שפעם אחת הקיאה בטעות וגילתה את ה"פלא": אפשר לאכול ולהקיא, ועל הדרך לרדת במשקל. נוסחה כאילו מנצחת - ובגיל הטיפש עשרה, אין שום היגיון או מנגנוני הגנה מפניה.
הפרעת האכילה שלי לא הייתה קיצונית. היה קל מאוד להסתיר אותה, ולכן אני לא מטילה על איש את האחריות אלא על עצמי בלבד. הפרעת אכילה, בזמנים מסוימים, היא מקור של כוח. היא שם כשקשה, היא שם כשרע לך, וכשהחיים לוקחים אותך למקומות שלא דמיינת - היא תאפשר לך את השליטה. מנקודת המבט שלי אין לה קשר ל"תקשורת", או לדוגמניות רזות, והיא גם לא קשורה לכמה שאת רזה או מלאה, כי הכול הרי תלוי במה שאת רואה כשאת מסתכלת על עצמך במראה.
"הפרעת אכילה, בזמנים מסוימים, היא מקור של כוח. היא שם כשקשה. כשהחיים לוקחים אותך למקומות שלא דמיינת - היא תאפשר לך את השליטה"
הפרעת אכילה, עבורי, תמיד "יושבת" על הרגש. בתקופות קשות, שאין לי בהן תחושה כללית של שליטה, היא מאפשרת לי להחליט מה כן, ובעיקר מה לא, נכנס לגוף שלי. מאז גיל ההתבגרות ההפרעה שלי הייתה על "השתק" - ידעתי שהיא קצת נוכחת, אבל לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת. ואז, לפני כמה שנים הגיע משבר גדול, והיא השתלטה לי על החיים בלי ששמתי לב. פשוט הפסקתי לאכול. רופא המשפחה זיהה את זה מיד, אבל אני - אני נרדמתי בשמירה.
העניין הוא שהייתי אז כבר אמא לשתיים. רגע, אימהות מתמודדות עם הפרעות אכילה? מסתבר שכן. ואפשר וצריך לדבר על זה. וכן, עברתי תהליך ארוך ומפותל מול הבנות הגדולות שלי, שהיו אז קטנות ולמדו בגנים: אני, שאמורה לשמש דוגמה עבורן, לאכול בריא ולאהוב אותי כמו שאני - הייתי צריכה לשמור על עצמי מפניהן.
"הכי קל להיות האמא הזו שאומרת לבנות שלה כמה שהן מדהימות בזכות עצמן, אבל הכי קשה זאת שקצת פחות מאמינה בעצמה. ואם אני לא אאמין בעצמי, איזה מסר אני משדרת לילדות שלי?"
כשאת אמא מוטלת עליך המון אחריות, ולמעשים שלך יש השלכות. כשאת אמא, אל רגשות האשם המוכרות ממילא מצטרפת השאלה - איך את עושה את זה לעצמך? וכשאת אמא, את מבינה שאת מעבירה מסרים - גם בלי לדבר. ואלו הם מסרים חזקים ביותר.
כשהבת השנייה שלי הייתה בת חמש היא אמרה לי 'אמא, תפסיקי להגיד שאת שמנה. את לא'. ואני קלטתי כמה כוח יש למילים שלי, ואיך הן מעצבות את התפיסה שלה כלפיי, כלפי עצמה, כלפי מודל הנשיות.
אומרים שהפרעת אכילה נעצרת בגיל ההתבגרות, אבל יש גם מקרים שהיא לא. לא מעט נשים, אימהות, מתמודדות איתה. המחשבה שאת צריכה להיות מאוד (מאוד) רזה כדי שישימו לב, אליך ואליה, עלולה להיות מסוכנת. הפרעת אכילה לא חייבת להיות כל כך קיצונית - מספיק שהאוכל הוא מקור לשליטה עבורך, ואת שם על הרצף - בין אם אוכלת המון או מרעיבה את עצמך.
ומה הכי מתסכל? יש עוד מחשבה, אידיאלית שכזאת, שלפיה אנחנו אמורות לאהוב את עצמנו ואת הגוף שלנו למן ההתחלה. מודל אוטופי כזה: להכיל ולקבל את עצמך, למרות ההריונות, למרות הגזרה שמשתנה - והרי זה הכי "קל" לשמור, לעשות קצת ספורט, לאכול מאוזן ובריא, או מקסימום לאפשר לעצמנו להגניב איזו מנה של גלידה פעם בשבוע. הלוואי שזה היה ככה, אבל זה לא!
"כשאת אמא מוטלת עליך המון אחריות, ולמעשים שלך יש השלכות. אל האשמה מצטרפת השאלה - איך את עושה את זה לעצמך?"
בואו נודה על האמת - זה קשה, וזה מאבק יומיומי. מלחמה שכזאת שגם אני חווה אותה היום, אף שאני מודעת לבחירה ולהשלכות. בעולם האמיתי, הדיאלוג הזה, הקונפליקט, הוא קשוח יותר - הוא מתנהל בין הרצון הפנימי להיות רזה, חטובה ויפה, ולא להתבאס כשאני עומדת מול המראה כשהגוף שלי משתנה, לבין האמא שאני, שרוצה לשדר לילדות שלה שהן יפות בכל מצב.
הדיסוננס הוא בין אהבה עצמית לבין התסכול וההבנה שיש לנו אחריות מאוד גדולה כאימהות. זה לא מספיק הרי שנגיד לילדות שלנו כמה שהן מהממות ושהן צריכות לאכול בריא ושהמשקל הוא לא אישיו בכלל, ושהעיקר הוא לשמור על תזונה נכונה ובריאה, ובטח לעשות ספורט. אנחנו חייבות לקחת פיקוד ולשמש דוגמה - ולדוגמה הזאת יש פנים רבות: בדרך שאנחנו מסתכלות במראה, במה שקורה לנו על הצלחת, ולא פחות חשוב במה שעולה בשיח שלנו כלפי עצמנו - גם המילים שנאמרות בסודי סודות, כי בסופו של דבר הרי הכול מוקרן החוצה.
"המחשבה שאת צריכה להיות מאוד רזה כדי שישימו לב עלולה להיות מסוכנת. הפרעת אכילה לא חייבת להיות כל כך קיצונית, מספיק שהאוכל הוא מקור לשליטה עבורך - ואת שם על הרצף"
אז מה זה להיות אמא עם הפרעות אכילה? זה בא לידי ביטוי למשל בכך שאת כל הזמן מביטה סביב, את רואה את הילדות שלך ובוחנת את החברות שלהן, יש לך עיניי רנטגן שלא משקרות. את בלחץ תמידי שהן לא יעברו את מה שאת עברת ועודך עוברת, ותחושות האשמה הללו לא נגמרות, כשעל כולן מנצחת התחושה שאכזבת בעיקר את עצמך. הילדה הבכורה שלי כבר בגיל שבו אני הייתי כשחוויתי את הפרעת האכילה הראשונה שלי, ואני מתה מפחד שהיא תהיה שם גם, עוקבת אחרי כל צעד שלה.
היום אני בת 40, אמא לארבע בנות. הקטנות של אז הן הגדולות של היום - הן מתבגרות וצומחות, יודעות מה זה דימוי גוף, ומבינות הכול קצת יותר. ואני - זה הולך איתי לכל מקום. לפעמים כואב לי להיות כזאת, ולפעמים זה לא בשליטה, ולפעמים בא לי להיות האמא הזאת, המודל שמסתכל על הגוף שלה בהערצה.
דימוי גוף הוא חלק מהשגרה. הוא מתחיל בבגדים שאנחנו לובשות, במבט מול המראה, במה שקורה (או לא קורה) על הצלחת, בהרגלים, בסתם להגיד לעצמך שאת יפה ולהשלים עם השינויים. הכי קל להיות האמא הזו שאומרת לבנות שלה כמה שהן מדהימות בזכות עצמן, אבל הכי קשה להיות האמא הזו שקצת פחות מאמינה בעצמה - והרי אם אני לא אאמין בעצמי, איזה מסר אני משדרת לילדות שלי? אילו ערכים אני מעבירה ומנחילה בעוד שאני בעצמי נאבקת כדי לכבד אותי, להתמסר לשינויים שהגוף שלי עובר, לאהוב אותי כמו שאני.
המשימה שלי, להיות אמא וגם להיות שלמה עם הגוף שלי, היא עניין מורכב. ועד אז, הפרעת האכילה תחזור בקרוב שוב למצב "השתק" - לפחות עד המשבר הבא. לעומת זאת, המסרים, המבטים והמילים, יישארו פה תמיד ביננו.
