לגדל ילדים זה עניין די מורכב, בטח 11 מהם יחד, ובטח בגיל 31 בלבד. אבל עבור ליטל ובן זוגה שלומי מדובר בשגרה יומית מבורכת. הזוג הצעיר ובתם התינוקת גרים עם עוד 10 ילדי אומנה במעון משפחתי, אחד מ-21 המעונות המשפחתיים הפועלים ברחבי הארץ במימון אגף בכיר חוץ ביתי במשרד הרווחה והביטחון החברתי.
קראו עוד:
"בכלל לא קל לגדל הרבה ילדים, בטח כשמדובר בילדים שנושאים מטענים, כל אחד עם מה שהוא בא איתו. גרים איתנו עשרה ילדים, כולם בנים, שניים מהם אחים. יש להם שמונה זוגות הורים, ולכל אחד את בית הספר שלו, את קבוצות הוואטסאפ של ההורים והמורים על כל המשתמע מזה ועוד. כן, זה הרבה", ליטל אומרת.
איך נראית השגרה בבית?
"השגרה שלנו היא כמו בכל בית - קמים בבוקר, פורסים ארבע כיכרות לחם ומכינים לכולם כריכים לבית הספר. כשהילדים חוזרים בצהריים כולנו אוכלים יחד סביב שולחן גדול. תדמיין ארוחת שישי משפחתית, לא קטנה, אז אצלי זה ככה כל יום, בצהריים ובערב".
את אימא צעירה, יש יתרון לגיל שלך בתקשורת עם הילדים?
"דווקא צוחקים עליי פה שאני זקנה. כל הילדים בבית נולדו אחרי שנת 2010, אז מבחינתם אני דינוזאור. הייתי פה בשנות ה-90, זה שוק מבחינתם שאנשים נולדו בשנים האלה. אני מרגישה שאני חלק גדול מהעולם שלהם, אבל לא את כולו אני מכירה. אני מגלה משחקים שלא ידעתי שהם קיימים, כמו רול בלוקס, שמתברר שכולם מכירים אותו חוץ ממני. עם זאת, אני חושבת הם חווים אותי כמישהי שמדברת איתם בגובה העיניים ובשפה שלהם, שמכבדת ושאוהבת אותם. הם הילדים שלי".
יש לכם גם ילדה קטנה.
"כן, חששתי מזה. אבל הבנים אוהבים אותה כמו את אחותם הקטנה. הם משחקים איתה, הם לימדו אותה ללכת ולרקוד. בכל פעם שהם יוצאים לחופש, היא עומדת בדלת ובוכה. היא חלק מהחיים שלהם והם חלק מהחיים שלה".
רק להשפיע
ליטל גדלה בחדרה, במשפחה עם שני הורים ושני אחים. מגיל קטן, היא מספרת, היה לה ברור שהיא רוצה להיות עובדת סוציאלית ולעזור לאנשים. בצבא היא שירתה כתצפיתנית ביהודה ושומרון, וכמה חודשים לאחר השחרור, התפרצה אצלה מחלה אוטואימונית. "זו מחלה שמתבטאת בדלקות בעור, נחשבת למחלת עור כואבת ביותר. הייתי מאושפזת הרבה בבתי חולים ועברתי שישה ניתוחים".
האזינו: למה אנחנו ההורים מרגישים כל הזמן אשמים?
כדי להתמודד עם המחלה, היא נאלצה לקבל תרופה שלא הייתה כלולה בסל התרופות ועלתה כ-12 אלף שקל. "החלטתי להצטרף למאבק כדי שיכניסו את התרופה הזו לסל התרופות. הגעתי לוועדות בכנסת, פגשתי את שר הבריאות דאז ליצמן, הייתי הפנים של המאבק כי לא היו הרבה חולים שרצו להיחשף. בסוף הצלחנו".
כשמאבק מוצלח אחד מאחוריה, היא החליטה לסמן את היעד הבא - להיות עובדת סוציאלית. "בחרתי בעבודה סוציאלית עם התמחות בקהילה ובמדיניות, כי ראיתי עד כמה אפשר להשפיע ולשנות", היא מסבירה. "בשנה הראשונה לתואר קיבלתי הצעה לעבוד כמדריכה במשרה חלקית במעון משפחתי בחולון, בבית שבו אני גרה היום.
"כשנכנסתי לבית הזה מיד התאהבתי בילדים. הם נכנסו ללב שלי באופן הכי עמוק שיש. המשמרות שלי היו החלק הכי טוב בשבוע, חיפשתי להגיע בכל הזדמנות. הייתי כמו אחות גדולה. מכינה איתם ארוחת ערב, משחקת איתם. הם הפכו להיות חלק מהחיים שלי", היא מספרת.
סוף התואר סימן גם את סיום התקופה של ליטל כמדריכה במעון המשפחתי: "פגשתי את שלומי והחלטנו להתחתן. הילדים תכננו לי מסיבת אירוסין וכולם באו לחתונה שלנו. אבל אחר כך היה צריך להיפרד וזה היה קשה מנשוא. למרות זאת הקפדתי להישאר בקשר, לבוא בשבתות בבוקר, בכל מיני אירועים. עברנו לגור בדירה ברמת גן והתחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית במרכז למשפחות עם צרכים מיוחדים. מאוד אהבתי את העבודה הזו".
אני? 11 ילדים? מה פתאום
באחד הביקורים שלה בבית, בהיותה בהיריון מתקדם, מנהלת הבית סיפרה לליטל שהיא מתכוונת לעזוב, והציעה לה להחליף אותה ."ממש לא ציפיתי לזה, מה פתאום? אני בכלל בהיריון. לא ידעתי מה אעשה כשתהיה לי ילדה אחת, אז איך עכשיו 11? סיפרתי לשלומי וגם הוא אמר - 'מה פתאום'".
ליטל החליטה שאין סיכוי שהיא תיקח על עצמה משימה כזו, ועוד בגיל כל כך צעיר, אבל הרעיון לא עזב אותה. "התחלנו לחשוב על זה ולא הצלחתי לשחרר. לא יכולתי לחשוב שתהיה שם מישהי שהם לא מכירים. היה לי ברור שזה דבר מטורף לעשות אבל לא יכולתי להגיד לא מוחלט".
מה ההורים אמרו שלכם? הם תמכו?
"שיתפנו אותם כי רצינו לקבל את ברכתם. ההורים שלי אמרו שהם תמיד ידעו שאני אעשה משהו כזה, הם לא היו מופתעים. ההורים שלו היו בשוק מוחלט, אבל בסוף הם גם הבינו כמה זה חשוב לנו".
ואז עברתם לגור יחד כולכם בבית?
"כן. זה היה זעזוע משוגע. הייתי צריכה לעזוב עבודה שממש אהבתי, להיפרד מהדירה שלנו ולעבור עם תינוקת קטנה לבית עם 10 נערים מתבגרים. בהתחלה היה קצת מתח, בחנו אותנו ובדקו גבולות. אפילו ברמה של זמן מחשב, ניסו קצת לעבוד עלינו או להתחמק משיעורי הבית, כמו שילדים יודעים. אבל כולם קיבלו אותי מיד. עם אחד מהילדים היה לי קשר מיוחד ועמוק עוד מתקופתי כמדריכה. הוא רצה לעזוב וכשהוא שמע שזאת אני שמחליפה, הוא הצליח להירגע, להישאר ולא לברוח".
את מרגישה כמו אימא שלהם?
"אני דמות אם אבל אני לא אימא שלהם. יש להם אימהות, חלקן נמצאות בתמונה. כשאחד מהילדים היה צריך להתאשפז, השארתי את התינוקת אצל אימא שלי ובמשך שלושה ימים הייתי איתו ועם אימא שלו. בבית הם קוראים לי ליטל, או ליטלי כשהם רוצים משהו. זו העבודה הכי קשה בעולם, והכי טובה שיש. הרגעים הטובים שווים את הכול".
בסוף הם עוזבים בגיל 18.
"בסוף השנה שעברה נפרדנו מילד וזה היה קשה ועצוב, אבל הבוגרים נמצאים איתנו בקשר ובאים לבקר. אחד מהם הוא ספר, והוא גם מגיע מדי פעם לספר את כולם. בסוף השנה הזו אני אמורה להיפרד משני בנים, אין לי מושג איך לעשות את זה".
זו משימה לכל החיים?
"אנחנו נישאר פה לפחות עד שהקטנה שלי תהיה נערה ותצטרך את העצמאות ואת הפרטיות שלה. אולי אחר כך אוכל להגשים חלום נוסף שלי, לקדם מדיניות ולשנות דברים".
רוצים להיות הורי מעון משפחתי? לחצו כאן לפרטים
