שבוע בדיוק מאז שחרורו של הילד האחרון ממחלקת השבים במרכז הרפואי שניידר לילדים, שקלט אליו 19 ילדים, שבע אימהות וסבתא, ולדגנית בן ניסן, מנהלת השרות הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד בבית החולים - אין קול. "הגוף מגיב כנראה", היא אומרת, "השבועיים של השחרורים והשהות של הילדים היו אינטנסיביים מאוד. יום אחרי כבר לא נשאר לי קול, לא הצלחתי לדבר".
בן ניסן היא חלק מצוות מצומצם של שלוש פסיכולוגיות שקיבלו את הילדים הרכים ששבו מהשבי וטיפלו בהם, וכן חלק מצוות ייעודי לטיפול במפוני כפר עזה ששוהים בימים אלה בשפיים. אבל עבודתה לא התחילה אז. שבועות קודם לכן היא וכל המעורבים במשימה קראו, למדו, חקרו, תכננו וניסו לעצב כל פרט קטן - מהשאלות שהן ישאלו את השבים ועד לסוג הצעצוע שיונח בחדר. וגם מי שעוסקת עשרות שנים בילדים ובטראומה, נותרה לעיתים פעורת פה מול המצב יוצא הדופן הזה שאף אחד מאיתנו לא חווה מעולם.
"אי-אפשר לדבר על רגש אחד באירוע הזה, אלא על מנעד שלם של רגשות, ושל עוצמות רגשיות. זו חוויה, בעצם רצף של חוויות שיוצרות עוצמות מאוד חזקות, אינטנסיביות. יש תחושה של זכות, ברמה האישית והמקצועית. זכיתי להיות במקום הזה. היו רגעים מרגשים, היו רגעים כואבים, אבל להיות בכל אלה זה מעצים מאוד", היא אומרת.
"אם אני צריכה בכל זאת להצביע על רגש אחד, אני בוחרת בהתפעמות לנוכח התנהגות האימהות בשבי עם ילדיהן, ולאחר חזרתם. גם ברגעים הכל כך קשים, תשומת הלב של האימהות הייתה נתונה לילדים הרכים שלהן, גם בממ"דים וגם בשבי. אימהות פעלו מתוך הבנה אינטואיטיבית שהן צריכות להגן על הנפש של הילדים, לא רק על הגוף, והן עשו את זה בצורה מדהימה, כל אחת בדרך שלה. הן היו עסוקות באיזו משמעות לתת כדי שלא יפחדו, להקטין את האימה. לא הייתה אמא שלא דיברה על הרצון לשמר את התמימות של הילדים. הפחד הגדול שלהן היה שהתמימות הילדית לא תיפגע. כל החוויה הזאת היא מפגש של רוע מפלצתי שאנחנו לא יכולים בכלל לתפוס אותו. כשמדובר בילדים כל כך קטנים אנחנו לא רוצים שהם ייחשפו לזה. כל האימהות עשו את זה, שמרו על הילדים כדי שהתמימות והאמון שבהם לא ייפגעו. בחלק גדול מאוד מהמקרים - הן הצליחו".
"גם ברגעים הכל כך קשים, תשומת הלב של האימהות הייתה נתונה לילדים הרכים, גם בממ"דים וגם בשבי. אימהות פעלו מתוך הבנה אינטואיטיבית והן עשו את זה בצורה מדהימה, כל אחת בדרך שלה"
איך הן עשו את זה?
״אי-אפשר להסתיר את המציאות, כמובן, גם לא מילדים כל כך רכים, אבל הן היו מאוד מכוונות לזה. חשוב לזכור, ההורה הוא דמות ההתקשרות הבסיסית, והאמון של הילדים נבנה מהקשר הזה. הן עשו את זה ברגישות וביצירתיות. כל הורה בנה לעצמו את הנרטיב שלו. זה הגן מאוד על הילדים בזמן אמת, בממ"ד ובשבי, וגם כשהיה צריך להסביר להם איפה הם. כל הזמן הייתה חשיבה איך לגרום לילדים להרגיש מוגנים, איך להגן על הביטחון שלהם, על הבריאות, כמו לחסוך מעצמן אוכל כדי לתת לילדים. להעסיק אותם. תחשבי, רק להיות בחדר סגור עם ילד, ורוב ההורים היו עם יותר מילד אחד, בלי משחקים, בלי צעצועים, בלי כלום. זה בלתי נתפס.
"החוסן העיקרי של הילדים הצעירים שם היה ההורים והמבוגרים שהיו איתם, החוסן והביטחון שנתנו להם. גם אלה שלא היו עם הורים, היו עם מבוגר שתפקד כמו הורה עבורם. הם הקפידו להגיד להם למשל שפה הם בטוחים, שבחוץ מסוכן ושבפנים הם בטוחים. הם הקפידו להגיד להם שזה יסתיים, שהם יחזרו הביתה, הם שמרו על התקווה והאופטימיות. וזה נתן גם להורים משמעות – הם היו צריכים להתגייס, לתת את החוסן, לגייס כוחות, לתפקד.
"אנחנו ראינו את הילדים במשך כמה ימים, היו ילדים שיצאו אחרי יומיים, אחרים אחרי עשרה ימים. מיום ליום ראינו את התאוששות. הבוקר הראשון לא דמה לבוקר השני. זה היה מדהים. לילדים צעירים יש יכולת מדהימה להתאושש, גם פיזית וגם נפשית. שוב, להורה או למבוגר שהיה איתם וליווה יש תפקיד מרכזי, וגם המעטפת של הקהילה והמשפחה, זה מאוד חשוב. כשהם חזרו, היו כאלה שדימו את זה לחוויה של לידה. היה היריון של התכווננות, כל כך הרבה המתנה, ציפייה והכנות, ובסוף זה קרה".
הבטחות שאי-אפשר להבטיח
לצד זה, בן ניסן מתארת גם רגעים אחרים. "לא היה לנו יום ולא לילה, היו ימים מוצלחים יותר ופחות. ניסינו בכל רגע לזהות את המצוקה, ופשוט להיות שם כל הזמן. היו הורים שאמרו לנו שמספיק שראו אותנו עומדות ליד הדלת. היה לנו חשוב לתת את הבחירה, את היכולת לבחור – מה ואיך שהם רוצים. כמובן שהיו תסמינים, בהחלט היו ילדים שהראו יותר היצמדות להורים, לא אפשרו להתרחק מהם, ילדים שהתעוררו בלילה וחלמו חלומות רעים, ילדים שפחדו לצאת מהחדר ביום או ביומיים הראשונים. הרמנו אותם על הידיים והראינו להם שהכול בסדר, שפה מותר לצאת, שאנחנו בישראל. לאט-לאט ראינו אותם מתרחקים, אפילו משחקים".
ומה צפוי להם לדעתך בהמשך?
"כמובן שצפויה להם דרך, אבל אני מאמינה בהם. הורים שאלו אם הילדים יזכרו את זה. התשובה היא לא אם, אלא איך. אנחנו יודעים שגם תינוקות זוכרים חוויות, הן נרשמות ברמה הגופנית, הזיכרון הגופני או החושי עובד. למשל, רעש שיבהיל, גם אם לא ידוע למה. חוויות גופניות נרשמות יותר מהרמה המילולית. אם אנחנו יכולים לדבר את האירוע, זה עוזר להתגבר על החוויה הטראומתית. אחת המשימות שלנו בטיפול היא לדבר את הדברים, לדבר את הלא מדובר.
"לגבי ההורים, בחלק גדול מהמקרים היה צריך להתאים את הנרטיב לשינוי. כשאנשים היו בממ"דים הם עדיין לא ידעו בדיוק מה קורה, והיו צריכים לתת המון הסברים לילדים. כל החיים שלהם השתנו. הם מתגעגעים לחדר, לצעצוע, לכל מה שהיה להם. ההורים נדרשים לתת הסברים והבטחות שהם לא יכולים להבטיח. היה צריך למסור בשורות קשות לילדים שחזרו על אנשים קרובים שנפגעו. הטראומה עדיין לא הסתיימה, אנחנו עדיין בתוכה. הנרטיב נכתב כל הזמן.
"גם ההורים יצטרכו לעשות עבודה עם עצמם. עם הילדים הצעירים הטיפול הוא דיאדי, של הורה וילד יחד. כי באמת עבור הילדים הקטנים ההורה הוא חלק מהטיפול, דרכו הם חווים וגם מעבדים את הטראומה".
״הורים שאלו אם הילדים יזכרו את זה. התשובה היא לא אם, אלא איך. אנחנו יודעים שגם תינוקות זוכרים חוויות, נרשמות ברמה הגופנית, הזיכרון הגופני או החושי עובד. רעש שיבהיל, גם אם לא ידוע למה. חוויות גופניות נרשמות יותר מהרמה המילולית״
לשקם את האמון בבני אדם
בן ניסן מכירה היטב את התפקוד ההורי במצבי משבר. בימי שגרה בבית החולים היא חשופה לטראומות שונות, רפואיות ואחרות. "הפסיכולוגיות שלנו במכון להתפתחות הילד עוסקות באבחון התפתחותי - בעיות, עיכובים, אוטיזם, מצבים רגשיים ועוד. אנחנו מלוות משפחות של פגים, שגם זו טראומה בראשית החיים, בעיות רפואיות כמו ניתוחי לב ועוד". בן ניסן גם חברה בוועדה לילד בסיכון של בית החולים, שעוסקת בין היתר בפגיעות במשפחה, מלמדת ברייכמן ובתל אביב, מכשירה סטודנטים ומתמחים ופסיכולוגים, ומטפלת בקליניקה שלה.
"ביומיום, אחת החוויות המשמעותיות היא עבודה עם הורים, יש הרבה מאוד רגעים שבהם אנחנו נאלצים לתת בשורה קשה, לספר להורים שהילד סובל מבעיה. זה שבר גדול עבורם, וזה קשה מחדש בכל פעם. רוכשים ניסיון ומיומנות אבל זה תמיד קשה מאוד". היא אומרת.
והאירוע הזה עדיין שונה מאוד מכל טראומה אחרת. איך את נערכת אליו?
״בהחלט. שונה בתוכן, במהות, בעוצמות. ברמה האישית, האירועים לוו בתחושות של כאב גדול. לשמוע ממקור ראשון על דברים קשים מאוד, אירועים טרגיים. זו לא טראומה אחת, אלא טראומה מתגלגלת, אוסף של טראומות – שעות בממ"ד עם יריות פיצוצים ושריפות, אנשים נחטפים, ואז לראות את ביטויי המלחמה - אנשים נפגעים, נרצחים, מוחזקים בשבי. חלק חזרו וגילו שאיבדו אנשים יקרים, והכול בפרק זמן כל כך קצר".
איך מתחילים לתווך את כל זה לילדים? איך משקמים את האמון?
״קודם כל, חשוב לתווך. זה כאילו מובן מאליו, אבל זה לא. חשוב לדבר עם הילדים, מה שלא תמיד מובן מאליו. תמיד להיות נאמנים לאמת, לא לייפות את האמת ולא לומר דברים לא נכונים, אבל בצורה מותאמת לגיל. בשפה, ביכולת להכיל. ילדים צעירים לא צריכים הסברים ארוכים. אלא בצורה עניינית וקצרה. חשוב שנהיה פתוחים לשאלות שעולות ולהיות ערוכים לתשובות. אם אין לנו תשובה, אפשר לומר - אתה שואל שאלה חשובה, אני רוצה לחשוב ואז אני אענה לך. אפשר לקחת את הזמן, לחשוב, אפילו להתייעץ, זה בסדר. חשוב תמיד לשדר מסר של ביטחון ואופטימיות - אנחנו איתך, כולנו יחד.
"אפילו אימהות שחזרו מהתופת ביקשו מייד להבין את זה, איך מתווכים לילדים, מה חשוב לומר ומה לא. האירוע הזה פגע בכולנו, באמון שלנו בטוב שבעולם, ברשויות ובמערכות, ובטח במי שעבר את זה על בשרו. חלק גדול מהמפגש שלנו איתם היה התחלה של ביסוס אמון בבני אדם מחדש, ממש אמרו לנו את זה. לילדים יותר קל ברגע שיש הורה ומבוגר שהם יכולים לתת בו אמון. לכן גם חשוב כל כך לתווך, לתמלל, להיות איתם.
"ויש חשיבות רבה לתשומת הלב הייחודית לגיל הרך - זה גיל שקצת יורד מתחת לרדאר. אנחנו מאוד רוצים לגונן עליהם מפני הרוע והכאב, אנחנו חושבים שהם לא מבינים או שהם לא יזכרו, כי הם עדיין לא מדברים. חשוב להדגיש את תשומת הלב הייחודית לאוכלוסייה הזו, גם מבחינת השבים וגם בבית, מבחינת כולם".
את נעזרת בתמיכה כלשהי? מי עוזר לך?
"יש לנו קבוצה מאוד תומכת של אנשי מקצוע, אנחנו מקיימים מפגשים ייעודיים עבורנו שבהם אנחנו חולקים את הרגשות ואת מה שעובר עלינו. אלה מפגשי תמיכה של עמיתים וזה מאוד חשוב, אנחנו מקפידים לקיים אותם. זה קורה גם בשוטף, ובטח עכשיו. אי-אפשר לעבור את זה לבד".
מתי באמת בכית בפעם האחרונה? ואיך את ישנה בלילה?
"אני כל הזמן עם גרון חנוק, והרבה דברים יכולים להביא אותי לבכי. השיר של שי לי עטרי, למשל, ובכלל, החשיפה למקרים הטרגיים. הכאב עצום, אבל לפעמים באות גם דמעות של התרגשות. למשל, הרגע שבו נחת המסוק בערב הראשון ועמדנו בחלון וראינו אותו. אבל בעיקר - לשמוע את סיפורי הגבורה של השבים. כמו סצנות מסרט. לגבי הלילה, אני מגיעה כל כך מותשת, אז אני ישנה בסדר. הלילות קצרים יותר, ואני פחות חולמת, פשוט נופלת לשינה מתוך תשישות וגם עייפות רגשית".
ומה את עושה כדי להירגע? מה עושה לך טוב?
"מרגיע אותי מאוד ועושה לי טוב לשבת מול הכחול של הים עם חברותיי הטובות בכל שבת בבוקר. אני ממש מרגישה שזה ממלא אותי, ואני לא מוותרת על זה, לא משנה מה מזג האוויר".
