תהילה סימנטוב בת ה-27, אם לדניאל בן השנה וחצי המתגוררת בדרום אפריקה מגיל 17, נהגה להגיע לביקור בישראל לפחות פעמיים בשנה. בימים אלה, כשנגיף הקורונה משתולל במקום, היא סופרת כשנתיים שבהם לא ראתה את בני משפחתה בישראל - והם לא הכירו מקרוב את בנה הקטן. בריאיון ל-ynet הורים היא מספרת על השינוי, האתגר, התחביבים החדשים שהסגר הוליד, ועל התקווה קדימה: "אין ספק שאנחנו חיים בתקופה מוזרה ומפחידה - אבל גם מיוחדת ומרגשת".
5 צפייה בגלריה
"אנחנו פה בעיצומו של גל שלישי, זה מזעזע". סימנטוב, בן הזוג ודניאל הקטן
(צילום: אלבום משפחתי)
"הגעתי לבד לדרום אפריקה בשנת 2014, למטרת לימודים", מספרת סימנטוב, "שתי האחיות שלי גרו פה בעבר, אבל בינתיים הן כבר חזרו לישראל. החלום שלי היה ללמוד אופנה בחו"ל, וההורים שלי תמכו בי וברעיון. אז הגעתי, ובעצם מעולם לא עזבתי. בשלוש השנים האחרונות אני חיה כאן יחד עם בן זוגי, דרום-אפריקני שהכרתי פה, שעובד כעורך דין".
- לא חששת להגיע לדרום אפריקה לבד?
"לא, זה היה החלום שלי. הגעתי הנה בפעם הראשונה כדי לבקר את אחותי שגרה פה, הייתי בת 14 ואני זוכרת שממש התרגשתי. הרגשתי שאני נמצאת בסרט שבו יש מרחבים, אזורים ירוקים ובעלי חיים. ראיתי גם שבניגוד למה שלפעמים רואים בסרטים, המדינה הזאת מפותחת - יש בה בניינים וקניונים ענקיים, זה מקום יפה וגדול והאנשים חברותיים. לצערי יש גם הרבה עוני, ואפשר לראות לא מעט אנשים שמסתובבים ברחובות ומקבצים נדבות. בכל רמזור יש מישהו רעב. באופן טבעי אתה רוצה לתת לכולם אבל זה לא אפשרי, וזה ממש עצוב".
קראו עוד:
- מה מצב המדינה כיום מבחינת הקורונה?
"אנחנו נמצאים בעיצומו של הגל השלישי, וזה קשה ומזעזע. דרום אפריקה מונה יותר מ-2 מיליון מאומתים מפרוץ המגפה, ומדי יום המספרים הולכים ועולים במהירות גבוהה יותר מאשר בגלים הקודמים. מדי יום מאובחנים נדבקים חדשים רבים, ומספר המתים הכולל הוא יותר מ-60 אלף (יש הטוענים כי יותר מ-170 אלף, נ.צ). ניתן לומר שהעיר יוהנסבורג ספגה את המכה הכי חזקה. לכן ברחנו משם. נתוני התחלואה והתמותה מזנקים, אין מקום בבתי החולים. התחושה היא של בלגן וכאוס".
סימנטוב סיפרה כי על שגרת החיים בשבועיים האחרונים, מאז שהמדינה הכריזה על סגר ברמה 4 - הנחשב לגבוה ביותר. "אין התקהלויות, יש איסור יציאה וכניסה לעיר אלא אם יש אישורי עבודה מתאימים, ויש גם עוצר - אסור לצאת מהבית אחרי השעה 21:00 בערב. אפשר לצאת ולעבוד, אבל ההמלצה היא לעבוד מהבית. מי שיכול כמובן", היא משתפת.
ואולם, בימים האחרונים ניתנו לציבור גם הקלות. החליטו לפתוח מסעדות וכן חדרי כושר, אם כי תחת הגבלות תפוסה של עד 50% ולא יותר מ-50 אנשים בחדר. עטיית מסכה היא חובה גם כן, בפנים ובחוץ.
"אף אחד מהמשפחה שלי לא פגש את דניאל. הם מכירים אותו והוא אותם רק מתמונות או בשיחות וידיאו"
"המעניין הוא שבמרץ אשתקד, כשהמגפה פרצה והיינו בסדר, נתוני ההחלמה היו גבוהים, התקדמנו מאוד. אולי בהמשך היינו שאננים", מספרת סימנטוב, "הבעיה כאן היום היא הצפיפות - חיים באזור הרבה אנשים, גם תחת עוני, וקשה להפריד, לשמור על מרחק, על בידוד או על היגיינה. יש משפחות שמונות שבעה אנשים וחיות בחדר אחד, או במבנים צפופים שבנויים אחד על השני. לרבים אין אפילו מים זורמים או אמצעים אחרים שיסייעו להם לשמור על ניקיון בסיסי".
- מה המצב מבחינת החיסונים?
"תושבים החלו להתחסן, עד כה החיסונים ניתנו רק לבני 60, לאחר מכן לבני 50, ורק לאחרונה מספקים מנות חיסון לבני 35 ומעלה. יש כאן בעיה נוספת והיא הסברה. מדובר במדינה גדולה, עם אוכלוסייה מאוד גדולה, ומעט מודעות לנושא. אפשר לראות זאת בנתונים - אחוזים בודדים התחסנו עד עכשיו, לדעתי אחוז או שניים. אנשים מפחדים להתחסן. בגילי, 27, אין לי עדיין אישור לקבל את החיסון אז אנחנו שומרים על עצמנו באמצעים שיש לנו - בעיקר באמצעות מסכות, התבודדות והיגיינה".
- כיצד מערכת החינוך מתנהלת במגפה?
בימים האחרונים סגרו את בתי הספר עד שהמצב יירגע. אפשר לומר שעד היום המדינה ניסתה להשאיר את מסגרות החינוך פתוחות, בכל דרך אפשרית, אבל בסגר הנוכחי וגם בקודמים מוסדות הלימוד נסגרו, אפילו החליטו בשל כך לשנות את תאריכי החופש הגדול. השנה שלנו קצת שונה מזו שבישראל, הילדים היו אמורים כעת ללמוד עד החגים ואז לצאת לחופשה, אז הקדימו את החופש בשבועיים בערך והילדים בבית. חלקם לומדים ברחוק, בזום".
"לפני הקורונה טיילנו המון, פגשנו חברים, וגם את המשפחה שלי כמובן. בבית שלנו תמיד יש חברים, ארוחות, חדרים מלאים באורחים, וכבר שנתיים אין את זה"
- איך התקופה הזאת השפיעה עליכם כמשפחה?
"לאחרונה נמלטנו מיוהנסבורג, ממש רגע לפני שסגרו את העיר. אנחנו נמצאים כעת בבלה בלה בלימפופו, כשלוש-ארבע שעות נסיעה ממנה. הצלחנו לצאת כי בן הזוג שלי היה צריך להיות בבית משפט באזור מטעם העבודה שלו. יש כאן רק טבע, בתחושה שלי אנחנו קצת מתחבאים כי אנחנו ממש 'אנשי עיר'. רוב היום אנחנו במשרד, עובדים, או באירועים מתוקף העבודה, ופשוט עזבנו את הכול. מעולם לא חשבתי שאחווה כך את האימהות שלי".
- מה הכי קשה כרגע?
"לא פגשתי את המשפחה שלי בישראל המון זמן, כבר יותר משנתיים. אמא שלי הייתה אמורה לבוא לביקור אחרי הלידה, אבל היא לא הייתה יכולה בגלל הקורונה. אף אחד מהמשפחה שלי לא פגש עדיין את דניאל. הם מכירים אותו, והוא אותם, רק מתמונות מסך או בשיחות וידיאו. בכלל, קשה לי מאוד לא להיות בארץ, תחושת הנתק מהמשפחה קשה מאוד מבחינה רגשית. למרבה המזל יש אינטרנט, זום, וואטס אפ, ואנחנו משתמשים בטכנולוגיה כמה שיותר: מתכתבים, מדברים וגם שולחים סרטונים".
"מבחינת ההתמודדות עם הקורונה - ישראל נראית מכאן מדהימה, מוצגת בתקשורת כדוגמה לכל העולם. הרגשתי גאה. מבחינות אחרות די קשה לחיות פה, זו מדינה פוליטית על כל המשתמע מכך"
סימנטוב משחזרת את הימים שלאחר לידת בנה. "הייתי בפניקה, לא ידעתי מה קורה. הקורונה פרצה כשהיינו בקייפטאון, ביקרנו חברים. באותה תקופה בן הזוג שלי השתתף במרוץ אופני הרים המוכר בשם 'קייק אפיק', זה אירוע בינלאומי, כמעט כמו אולימפיאדה. היו שם הרבה ישראלים וגם משתתפים ממדינות אחרות. נרשמנו והאירוע בוטל יום לפני שאמור היה להתקיים, וכך הבנו שמשהו רציני קורה. אז כבר התחילו לדבר על הקורונה, אבל לא היה מספיק מידע לגבי ההשפעות על תינוקות וילדים, ולא רצינו להסתכן. הוא היה בן חמישה שבועות, פחדנו לעלות איתו על מטוס חזרה ליוהנסבורג. אז החלטנו לשכור רכב, ובמקום לטוס שעתיים - נהגנו במשך 15 שעות הביתה. זה היה מטורף.
"מאז תחילת הקורונה הילדים לא הולכים לגן, לא משחקים בפארק או פוגשים אנשים. אין את זה בכלל", היא ממשיכה, "מצד אחד זה קשה, מצד שני זה מדהים - פתאום יש זמן עם התינוק, בני הזוג בבית ביחד. כיום אני יכולה לומר שבן זוגי מחליף בדיוק אותה את כמות חיתולים כמוני".
- למה אתם הכי מתגעגעים מהתקופה שלפני הקורונה?
"לפני המגפה טיילנו המון, פגשנו חברים, וגם את המשפחה שלי כמובן. בבית שלנו תמיד יש חברים, ארוחות, חדרים מלאים באורחים, וכבר שנתיים אין את זה. אני מתגעגעת מאוד למפגשים ספונטניים עם חברים. כיום, אם אני פוגשת חברה אני מנסה לדעת איפה היא הייתה, עם מי, ומה מידת החשיפה שלה לסביבה בכלל ולחולים בפרט. אגב, בשנתיים האלה לא ראינו חלק מהחברים מכיוון שבן הזוג שלי נמצא בבתי משפט, והם חששו היות שזה מקום ציבורי".
- הצלחתם לסגל הרגל או תחביב חדש?
"אנחנו אוהבים להרכיב פאזלים, ואנחנו מקפידים על ניקיון וסדר כמו שלא הקפדנו מעולם. בעבר לא חשבתי בכלל על כמות הפעמים שבהן אני נוגעת בכסף למשל, או בכפתורים של מעלית. נהייתי ממש מודעת, מי שטף ידיים אז כל כך הרבה פעמים? למדנו גם להתמקד עוד, לעבוד מהבית, להיות יעילים יותר".
- עד כמה אתם מעודכנים במה שקורה בישראל? ואיך אנחנו נראים משם?
"מבחינת ההתמודדות עם הקורונה - ישראל נראית מכאן מדהימה. הרגשתי גאה שאני ישראלית. בכל הכותרות שפורסמו פה בתקשורת יצא שישראל היא דוגמה לכל העולם. מבחינות אחרות די קשה לחיות פה, זו מדינה פוליטית על כל המשתמע מכך. בתקופה שנורו טילים על ישראל, במבצע 'שומר החומות', דאגתי מאוד למשפחה שלי. אני גם עובדת עם אנשים שצידדו אז בפלסטינים. את שומעת את הדעות שלהם, רואה את חוסר המידע שיש להם בנושא, וברור לך שאת מייצגת את ישראל. אין ספק שזה מאוד מקשה על ההתנהלות מולם. אגב, היו פה גם מקרי אלימות שנבעו מאנטישמיות".
- בימים אלה יש גם נקודות אור?
"בהחלט. לדעתי, אנחנו כהורים אוהבים לדאוג - אבל יום אחד נסתכל לאחור, ונתגעגע לזמן המשפחתי הזה שבו כולנו היינו יחד בבית. ההורים שלנו לא היו איתנו כל כך הרבה ימים ושעות, וצריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו בונים לילדים שלנו זיכרונות. בכלל, אני משתדלת להסתכל על החיובי במצב הזה, ולכן אני מאמינה שהקורונה תגיע לסיומה, שיימצא פתרון. כרגע זאת המציאות. אין ספק שאנחנו חיים בתקופה מוזרה ומפחידה - אבל גם מיוחדת ומרגשת".
גרים בחו"ל ורוצים להשתתף במדור? כתבו לנו
