כבר יותר מ-25 שנים שסא"ל במיל' טלי ורסנו אייסמן עוסקת בהסברת חירום לילדים. בשעת חירום היא לובשת מדים ומשמשת מסבירת פיקוד העורף להורים ולילדים ומופיעה בתקשורת ובערוצי הילדים השונים. בסבבים, בהסלמות, באזעקות ובמשברים, היא מתווכת, מסבירה, עונה על שאלות ומחזקת את החוסן הלאומי והמשפחתי. היא ביקרה במקומות מוכי אסון בארץ ובעולם, אבל גם אותה, כמו את כולנו, דבר לא הכין לאירועי 7 באוקטובר, לאובדן שהיא ומשפחתה יחוו בעקבותיו, ולתשובות שהיא תידרש לתת.
"הרבה אנשים מכנים אותי 'אשת החוסן'. יש אנשים שחושבים שחוסן הוא היכולת לעמוד איתן מול הכול, בלי לפרוק, בלי להישבר, ולדעתי זה הפוך. גם כאן בשיחה איתך אני בוכה, וזה לא פוגע לי בחוזק. אני לא פוחדת לגעת ברגש שלי, אני מגיעה למקומות עמוקים מאוד של עצב ומתרוממת חזרה לתפקידים שלי. את שואלת מה שלומי? אני מתפרקת ומתחזקת, לחלוטין", היא אומרת בכנות.
ורסנו, בת 49 משוהם, היא אמא לשלושה ילדים. שניים מהם לוחמים במילואים, והשלישי, בן 18, נמצא במכינה בצפון. היא מרצה באקדמית תל אביב-יפו, בחוג לפסיכולוגיה, והיא גם סופרת ומשוררת שכתבה ספרי ילדים. כשהגיעה לתפקיד ראש מדור הדרכה בענף הסברה בפיקוד העורף, התאהבה מיד בעולם הילדים.
"מלחמה וילדים הם שני מושגים מנוגדים כל כך", היא אומרת. "ילדים הם הרוך, התום, כל מה שיפה בעולם הזה, ומלחמה היא בדיוק ההפך - הרוע האנושי, מוות. היות שאנחנו חיים בישראל, ראיתי בזה אתגר גדול להסביר מלחמה לילדים. והאמת, לילדים יש את השאלות הכי קשות. עשיתי תואר שני במנהיגות ציבורית פוליטית כי רציתי להניע דברים גם ברמה הלאומית, ואז הגעתי לעולמות החוסן הרגשי והבנתי שאני רוצה לפגוש אנשים, ובעיקר ילדים, גם בקליניקה פנים מול פנים. למדתי פסיכותרפיה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, ואני עדיין לומדת. אני רואה עצמי תלמידה נצחית".
"יש אנשים שחושבים שחוסן הוא היכולת לעמוד איתן מול הכול, בלי לפרוק, בלי להישבר, ולדעתי זה הפוך. גם כאן בשיחה איתך אני בוכה, וזה לא פוגע לי בחוזק. אני לא פוחדת לגעת ברגש שלי, אני מגיעה למקומות עמוקים מאוד של עצב ומצליחה להתרומם"
על מה שאירע בביתה ב-7 באוקטובר היא מספרת: "באותה שבת בבוקר התעוררתי בבהלה מבומים חזקים. הגעתי לטלפון וראיתי מאות הודעות בטלפון הנייד, לא פחות. מהר מאוד נכנסתי לתפקיד, למשימות. במקביל, דוד שלי התקשר אליי וסיפר שהבן שלו, רון יהודאי, נמצא במסיבה ברעים. באותם רגעים עדיין לא הבנתי מה זה אומר, התמונה עדיין לא התבהרה. כמו כולם, עדיין לא הבנתי עד כמה זה גדול".
שבועיים מאוחר יותר, בני המשפחה קיבלו את הבשורה הקשה מכל: רון נרצח במסיבה. "אנחנו יודעים שהוא הסתתר במכולה, במכולת זבל. כל החברים שהיו איתו ניצלו והוא נורה בראש ונהרג", היא מספרת ובוכה, "הכול התערבב, אף פעם המקצועי והאישי לא התערבבו ככה. זה כל כל עצוב, וכל כך קשה".
אז לצד התיווך לילדים של כולנו, נדרשת גם לתווך את האובדן לילדים שלך בבית.ֿ
"כן. זה מורכב מאוד וזה קשה בכל גיל. אנחנו יודעים שמי שצריך לתווך את המציאות לילדים הם אנחנו ההורים. בהתחלה מצאתי את עצמי שואלת איך מתווכים תהום? איך מתווכים תופת? עם כל הניסיון המקצועי והמבצעים הקודמים, פתאום הייתי במקום שבו שאלתי איך עושים את זה. לאט-לאט התחלתי לגבש תשובות.
"מה ששומר עליי אלה כלי החוסן. הם שומרים עליי מבפנים, ואני סומכת על מה שבחוץ – סומכת על הצבא, סומכת על המנהיגות המקומית שלנו, על האנשים הטובים שאני מכירה, על העם שלנו. אני מנסה למצוא דברים בחוץ שייתנו לי כוח. יש לנו הרבה חוסן טבעי. כוח החיים הוא גדול, גם הרוח הישראלית. אני לא זוכרת מתי הרגשתי את זה ככה חזק, במיוחד אחרי השבר שעברנו. משב של רוח יכול להשיט את הספינה קדימה.
(סא"ל ורסנו בסרטון הסברה לילדים)
"השאלות שעולות לא מפסיקות להפתיע אותי. אני מנסה תמיד לחשוב קדימה, לנחש מה ישאלו אותי. היה לי ברור שישאלו על החטופים למשל, או מתי זה ייגמר. אבל פתאום הגיעו שאלות אחרות שלא הכרנו. אמא אחת סיפרה לי שהילדה שלה קושרת את הברבי לכיסא ומשחקת במחבל ובחטופה. בכלל, הייתי באילת עם מפונים מניר עוז, ושמעתי סיפורים קשים מאוד. שמתי לב שהמשחקים הכי נפוצים של ילדים שם הם משחקי מלחמה. בלובי, ברחוב, הם מחבלים, הם נחטפים, הם חוטפים. זו תופעה מוכרת, גם בספרות המקצועית היא מאוד נוכחת, ועדיין, התוכן הוא מאוד קשה.
"אם הילד הוא חייל עכשיו, הוא זה שמחליט אם הוא מת או חי. זה הכוח של משחק, כך הם חווים שליטה. לכן גם מאוד חשוב לאפשר להם לשחק. יש לנו תפקיד כהורים נוכחים, למצוא את הדרך להתבונן בהם כי זו הזדמנות להבין מה יש בתוכם. זו הצצה לעולם הפנימי של הילדים שלנו. במשחק שלהם הם יכולים ליצור סוף טוב, ואם הם לא עושים זאת נוכל להשתתף במשחק ולסייע להם להגיע לסוף טוב".
"המשחקים הכי נפוצים של ילדים באזורי הפינוי הם משחקי מלחמה. בלובי, ברחוב, הם מחבלים, הם נחטפים, הם חוטפים. זו תופעה מוכרת, גם בספרות המקצועית היא נוכחת, ועדיין, התוכן הוא קשה. הסיבה לכך היא שהילדים רוצים להיות בתחושה של שליטה"
"בצוק איתן הייתי מגויסת במשך 60 ימים. הייתי במועצה האזורית אשכול ופגשתי את התושבים, אז בלי מדים. הם היו איתי ברכב. פתאום הייתה אזעקה, טיל נפל בניר עוז. מנהלת החינוך, יעל אדר, שנאבקת בימים אלה להשבת בנה תמיר החטוף בעזה, ביקשה ממני ללבוש את המדים ולדבר עם הנוער במקום. עשיתי את זה, ונכנסתי למועדון בקיבוץ חצי שעה אחרי נפילת הרקטה", היא מספרת.
"הכול היה מאובק, ריח חזק באוויר. הילדים ישבו איתי סביב השולחן והתחלנו לדבר, שאלתי אותם מה נותן להם כוח, והתחיל סבב. אחד אמר שזה הצבא שנמצא בחוץ, אחת אמרה שזה הממ"ד, אחר אמר שזה הומור וסיפר איזו בדיחה. שיר, אז בת 12, אמרה שזו העובדה שיש בחוץ תקשורת ושהיא יכולה לצאת לדבר אל עם ישראל ושיקשיבו לה. יומיים אחרי היא הגיעה יחד איתי לריאיון ועלתה לשידור וחיזקה את כל ילדי ישראל. אחרי המפגש המרגש במועדון פתחתי קבוצה עם הבנות, קראנו לה 'בנות עם עוז', שהייתה פעילה במשך כמה שנים. הבנות גדלו, זה קצת דעך, אבל שמרנו על קשר מדי פעם וסביב אירועים ביטחוניים.
"אחרי 7 באוקטובר התקשרתי לשיר כדי לשאול מה שלומה. היא סיפרה בבכי שאבא שלה, בת זוגו ושני האחים שלה נחטפו. היא הייתה במלון באילת, הגעתי אליה, ישבנו בלובי, החזקנו ידיים ובכינו יחד. כתבתי יומן בצוק איתן, והקראתי לה אותו כי ביומן כתבנו את כל הכוחות שלה. שיר, תראי, איזה כוחות יש לך, אמרתי, ופתאום - אזעקה. באילת. הסתכלתי סביב - כולם מניר עוז, כל הילדים רצים, ולחץ. רצתי גם, הסתכלתי אחורה לראות אם שיר אחריי, לא ראיתי אותה ודאגתי. פתאום קלטתי שאני מחפשת את שיר הילדה. בהמשך הראיתי לה תמונה שלי עם כל 'בנות העוז', ומתוך ארבע בנות, בני המשפחה של שלוש מהן חטופים".
קראו עוד:
ולנו? אילו עצות יש לך עבורנו להתנהלות מול הילדים בימי המלחמה?
"אחד הדברים שמטעינים את המועקה הם המחשבות שלנו. קשה שלא לחשוב דברים לא טובים כשהמציאות לא מאירה לנו עיניים. המין האנושי לא בנוי לחשוב מחשבות חיוביות. הנטייה שלנו היא דווקא למחשבות שליליות או לדברים שבהם אנחנו נדרשים לטפל ולעשות. למה? כי כשהיינו ציידים בג'ונגל והיינו שומעים רחש בין השיחים, אם היינו חושבים - וואו, יש כאן שני פרפרים שמחזרים אחד אחרי השני, היה עלול לקפוץ עלינו נמר. לכן, למדנו שאם אנחנו רוצים לשרוד אנחנו צריכים כל הזמן לחפש את הנמרים. גם אם אין נמרים אמיתיים , אנחנו מחפשים דברים רעים שעלולים לקרות.
"בספרות המקצועית יש 22 סיבות מדוע אנחנו נוטים לחשוב שלילי ומה זה משרת. לדוגמה יש כאלו שחושבים מחשבות שליליות כדי לא להיות מופתעים כשמשהו רע קורה, יש כאלו שחושבים על הנורא מכל כי דווקא זה נותן להם תחושה טובה, ויש שמאמינים בעין הרע - שאם אחשוב הכי גרוע אז יקרה משהו טוב.
"העניין ההישרדותי הזה משאיר אותנו עם תודעה שלא עושה לנו טוב, בלשון המעטה. מה נוכל לעשות? ננסה להחזיק במשהו שאנחנו מחכים לו. זה יכול להיות חג, יום הולדת, כל דבר. גם אם המלחמה לא תסתיים עד שהדבר שאנחנו מחכי לו יגיע, יש תחנה בדרך. דבר נוסף - לפתוח קבוצה עם מישהו שאוהבים ולשתף בכל יום בשלושה דברים טובים שקורים. כן, גם בימי הלחימה יש דברים נפלאים סביבנו. אנשים טובים, מעשים טובים. רק צריך להסתכל סביב ולחפש גם את הפרפרים".
