הדס שימל (42) מאריאל היא אישה עסוקה לכל הדעות - אם לשבעה ילדים, בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני במנהל עסקים, עובדת במשרה מלאה במועצה אזורית מטה בנימין במחלקת יישובים ופיתוח קהילתי. והנה, לפני כשבועיים היא עצרה הכול ונכנסה לחדר הניתוח במרכז שניידר, לראשונה בחייה, כדי לתרום כליה לילדה בת שמונה שהיא לא הכירה.
2 צפייה בגלריה
ההשלה
ההשלה
"לשחרר ילדה מדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. פערי בבית החולים
(דוברות בית החולים שניידר)
בעלה יאיר (42) עשה זאת גם לפני כשלוש שנים, עבור בחור צעיר שהזדקק להשתלה דחופה. "חשבתי על זה כבר כמה שנים, אבל הילדים היו עדיין קטנים מאוד", היא מספרת, "יאיר תרם כליה לבחור צעיר לפני כשלוש שנים, אחרי שביקר חבר בבית החולים שתרם גם כן. זאת הייתה חוויה מחזקת ומשמעותית עבורו, והייתה בה השראה גם עבורי. גם אחי עשה זאת".
ואחיה הצעיר של הדס, וסיפור חייו, המשיך להשפיע עליה - אשתו נהרגה בתאונת דרכים לפני כשנתיים והותירה שלושה ילדים קטנים. "שבריריות החיים הזאת, הידיעה שאני יוצאת בבוקר לעבודה ואני לא יודעת איך ומתי אחזור ממנה, טלטלה אותי. ההבנה הזאת השפיעה עליי מאוד וגרמה לי לרצות לתת חיים".
2 צפייה בגלריה
הדס ויאיר שימל
הדס ויאיר שימל
הדס ויאיר שימל. "אני לא מיוחדת. היו פחדים ולבטים"
(צילום ביתי)

הניתוח הראשון אי-פעם

אף שיאיר עבר את תהליך דומה, הדס מספרת על פחדים וחששות שליוו אותה. "אפילו שיאיר עבר את זה, וראינו שזה לא כזה מפחיד, יש היבט של חוסר-ודאות והוא כן מפחיד. חשבתי גם על הכאב, פחדתי שיכאב לי מאוד. מעולם לא הייתי קודם בחדר ניתוח, זה היה הניתוח הראשון שעברתי אי-פעם. אני שמחה לומר שהוא לא היה נוראי בכלל, ובכל מקרה זה מחיר קטן מול הידיעה שהילדה הקטנה הזאת משתחררת מהדיאליזה שהיא עוברת שלוש פעמים בשבוע".
הילדה הקטנה הזו היא חיה-פערל (פערי) סארוטה, בת שמונה מבית"ר עילית - ילדה בריאה בדרך כלל, שהגיעה בפתאומיות למצב של אי-ספיקת כליות בעקבות מחלה פשוטה. האם רחל מספרת: "המחלה של פערי נפלה עלינו כמו רעם ביום בהיר. מילדה רגילה לחלוטין, מול העיניים שלנו היא הפכה לילדה חולה מאוד. קשה מאוד לתפקד במצב כזה, שבו נדרשים להגיע לטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, ולכן התרומה שקיבלנו לא הצילה רק אדם אחד, אלא משפחה שלמה שנקלעה למשבר. אין לנו מילים להודות לתורמת על המעשה שלה, ולצוותים הרפואיים בבית החולים שניידר שמלווים אותנו".

"אני משוגעת?"

בכנות ובפתיחות הדס מספרת בלבטים הפנימיים: "עברו לי בראש מחשבות כמו 'אני משוגעת? זה הגיוני? אני עושה את זה באמת ובתמים בגלל רצון פנימי שלי, או שמעורב כאן גם משהו חיצוני? אני רוצה את זה בעצמי לחלוטין, או בגלל האחים שלי שנתנו מעצמם ותרמו?' עברתי תהליך של בירור, של התבוננות פנימית עמוקה. רציתי לדעת, הייתי חייבת לדעת, שאני שלמה עם המעשה. אפשר גם לומר שהתהליך היה מהיר, כמה חודשים מרגע ההחלטה - והנה זה קרה. אצל יאיר זה לקח יותר זמן. המהירות הפתיעה אותי ואמרתי לעצמי שאני צריכה זמן כדי לעכל את הכול, ושוב, להיות שלמה. וכן, אני מאוד שלמה".
כשהיא עדיין מחלימה, הדס מספרת על "רגע חזק במיוחד, אישי ועמוק" שחוותה בכניסה לחדר הניתוח, וגם על המפגש עם משפחתה של הילדה. ראיתי אותם בקצרה לפני הניתוח, אבל הייתי כבר מטושטשת. אחרי הכול, כשנפגשנו ודיברנו, זו הייתה חוויה מרגשת, מקסימה, שמחה ומאושרת. אין באמת מילים שיכולות לתאר את זה. הצלתי חיים של ילדה".
ההשתלה נעשתה במרכז שניידר באמצעות עמותת מתנת חיים. שני ההליכים, הוצאת הכליה וההשתלה, בוצעו חדר ליד חדר בבית החולים על ידי צוות מערך ההשתלות בהובלת ד"ר סיגל אייזנר, מנהלת שירות השתלות כליה במרכז שניידר. עם סיום הניתוח, הועברה הדס להמשך טיפול בבית החולים בילינסון, ופערי לטיפול ביחידה לטיפול נמרץ בשניידר בראשות פרופ' אלחנן נחום, ומשם לאשפוז במחלקת ילדים ג', בניהולה של פרופ' עירית קראוזה.