את התקף החרדה הראשון שלו אלון כץ חווה כשלוש שנים אחרי שירותו הצבאי כלוחם. היום, כשבתו בת שלוש, הוא מספר על ההורות לצד הפלאשבקים מלבנון, ועל הבילויים המשותפים בטבע לצד הקימה אליה בלילה - "כי אולי משהו קרה לה".
רוני פרוינד עוקשי, שלה גם כן ילדה בת שלוש, מספרת על התחושות הקשות שהציפו אותה עוד כשהייתה בהיריון, ועל הדיכאון שליווה אותה גם לאחר מכן, באשפוז היום שבו טופלה. במקרה של ע', שמתמודדת עם הפרעה סכיזו-אפקטיבית, החיים עם בתה האהובה שזורים בשמחה - לצד שלל התמודדויות יומיות, רגשיות ונפשיות.
"יש לי פלאשבקים, בעיות שינה, תשישות, התקפי חרדה שמלווים ממש בכאבים פיזיים", משתף כץ. "את התקף חרדה הראשון חוויתי כשלוש שנים אחרי השחרור מהצבא. לא היה לי מושג שזה מה שאני מרגיש, וזה כמו כדור שלג. זה יכול לבוא פתאום, באמצע יום רגיל ויפה כשאני עסוק ובשגרה, בבית או עם הילדה, ואז בום. בא לי פלאשבק ואני בתוך לבנון".
קראו עוד:
על החיים לצד הפוסט טראומה, הוא מספר: "לומדים לנהל אותה כמה שאפשר. התקף חרדה נמשך כחצי שעה, ואני מבין שלמרות כל הקושי שאני חווה בדקות האלה, זה יעבור. ואין ברירה, נותנים לזה מקום. מה שכן, זה מעייף. מרגיש כמו אימן ספורט אינטנסיבי מאוד. פעם היו לי ארבעה או חמישה התקפים ביום. זה לא נעלם, אבל מתמודדים".
ואיך זה משפיע על האבהות שלו? "אני יכול למשל לקום לילדה פתאום, בחרדה שקרה לה משהו", הוא אומר, "יש מקומות שאני לא מגיע אליהם איתה, כמו קניונים או ג'ימבורי, או מתחמים הומים ורועשים. אני צריך מקומות רגועים יותר, אז אני מוצא אלטרנטיבות לבילוי משותף. יש לי ילדה מדהימה, כיף לנו מאוד ביחד. אנחנו הולכים הרבה, יוצאים מהבית. אנחנו אוהבים לקטוף פירות וירקות, לטייל בטבע. במקום להגיע למקום צפוף באנשים, אנחנו מגיעים לשדה, והיא רואה אותי מחייך ואומרת - 'אבא כיף לי'. ואני מסביר לה על הטבע, איך ירק גדל, על החיבור לאדמה. אנחנו קוטפים ומבשלים יחד בבית".
"זו לא אשמתי כמו שזו לא אשמת הבת שלי, וחשוב שלהורים אחרים שחווים את זה לא יהיו רגשות אשמה. כל אדם מתמודד עם משהו, וגם אנחנו מתמודדים"
"יש לי אחריות כלפי הילדה, זה מחזק אותי"
בקריאה לאבות אחרים שחווים מצבים דומים, אומר כץ: "אל תישארו עם זה לבד. בדקו, זהו את הבעיה, שתדעו עם מה אתם מתמודדים. נסו לעשות הכול כדי שיהיה לכם ולילדים שלכם טוב. חפשו את השפה המשותפת איתם, ואל תיגררו לסיטואציות שמלכתחילה לא טובות עבורכם. עשו ויתורים, שמרו על איפוק וסבלנות, ובעיקר - קודם תדאגו לעצמכם כדי שתוכלו לדאוג להם, לילדים. כמו שבטיסה מסבירים תמיד שחשוב שהמבוגר יעטה קודם את מסכת החמצן ורק אחר כך הילדים, כדי שהוא יהיה רגוע ופנוי יותר לעזור להם. ככה גם כאן.
"אין לנו במה להתבייש, וזו הסיבה שאני בוחר לספר, כדי לעזור לאחרים", הוא מסביר, "זו לא אשמתי כמו שזו לא אשמת הבת שלי, וחשוב שלהורים אחרים שחווים את זה לא יהיו רגשות אשמה. כל אדם מתמודד עם משהו, וגם אנחנו מתמודדים. לא רואים את זה עלינו אבל זה שם, לכן חשוב כל כך לדבר על זה. כהורה, יש לי אחריות כלפי הילדה. זה מדרבן אותי. ההורות מחזקת אותי".
"הייתי באשפוז יום ואז חזרתי להיות אמא"
"ההיריון עצמו היה מדהים, הרגשתי טוב", מספרת רוני פרוינד עוקשי, אמא לילדה בת שלוש. "גם נראיתי טוב, והייתי אנרגטית ושמחה. כחודש לפני הלידה, המצב הבריאותי של אמא שלי הידרדר. זה השפיע עליי מאוד - היה לי קשה לתפקד ובכיתי המון, כמעט כל לילה. אנחנו מאוד קשורות, ובלי קשר אני מניחה שכל אחת רוצה שאמא שלה תהיה בסביבה כשהיא יולדת. כשחברה שלי אמרה לי שהיא דואגת לי - נדלקה אצלי נורה אדומה. מסתבר שדיכאון יכול להתחיל גם לפני הלידה".
רוני מספרת עוד כי גם הלידה עצמה לא הייתה קלה. "נכנסתי לניתוח קיסרי דחוף, הייתי שם לבד. לאורך כל השהות שלי בבית החולים בכיתי, וגם אחר כך במלונית. פשוט בכיתי עוד ועוד", היא משחזרת, "כמה ימים אחרי שילדתי, הגיע האבחון הראשוני. רופא הנשים בבית החולים המליץ לי לפנות למרפאה לבריאות הנפש אחרי השחרור. כשחזרנו הביתה, הדיכאון המשיך לחלחל והוא 'השתלב' עם בעיות שינה וקוליק שהיו לתינוקת. גם היא בכתה המון, ואני בכיתי איתה. בתקופה ההיא בכלל לא רקדתי, ואני רוקדת המון. הרגשתי המון בדידות".
"הדבר הכי טוב הוא לתת יד. אוזן קשבת שווה הרבה יותר מעוד חולצה שקונים ליולדת או צעצוע"
"הסביבה לא ידעה ממש לעכל את זה, היה מי שאמר לי שלכל האימהות קשה, שזה טבעי", היא ממשיכה, "כשהיו לי שאלות לגבי הטיפול בילדה, ושאלתי אותן בקבוצות של אימהות, קיבלתי תשובות שרק הלחיצו אותי. אני בטוחה ששום דבר לא הגיע מכוונה רעה, אלא שכנראה שלצד השני אין מושג כמה שהוא יכול להשפיע, אפילו בכמה מילים.
"הטריגר הגיע שבתי הייתה בת חמישה חודשים", היא מוסיפה, "נסענו לטיפת חלב ולא הצלחתי להרים אותה מהסל-קל. היא שקלה פחות משישה ק"ג. התקשרתי לבעלי וביקשתי ממנו לצאת מהעבודה ולבוא. לא הפסקתי לבכות. באותו יום התייעצתי עם מטפלת. הרגשתי בור גדול, רק המון רגשות אשמה. שום דבר לא גרם לי לחייך".
"התעוררתי מהניתוח הקיסרי כבר בוכה"
במקרה של פרוינד עוקשי בן זוג תומך וקרוב ליווה אותה בימים הקשים שעברה. "הוא דאג לי מאוד, חשש שיקרה לי משהו. כשעברתי את הניתוח הקיסרי, והתעוררתי ממנו בוכה, זה לא היה דבר פשוט עבורו. ובכלל, הוא לקח על עצמו את הכול - להיות גם אבא וגם אמא, כי אני לא יכולתי להחליף חיתול או לשטוף בקבוק, וגם להיות מפרנס, וגם להיות בן זוג".
בהמשך הגיע תהליך השיקום. "הייתי באשפוז-יום, בכל יום עד שעות הצהריים, ולאחר מכן המשכתי לתפקד כאמא. אספתי את הילדה מהגן ועשיתי משימות פשוטות, עד שחזרתי לעצמי. עברתי מהפך, שינוי עצום. הילדה שלי היא הניצוץ בחיי, יש לנו קשר מדהים. ואני - עושה למען עצמי ומרגישה שזה בסדר. אני משתתפת בקבוצת תיאטרון, וזה הכניס בי אושר שלא היה לו מקום עד עכשיו. אני מרגישה שלא שופטים אותי, שמותר לי להתפרק. גם בעלי שם לב לשינוי, אני הרבה יותר סבלנית ואפילו חזרתי לרקוד. סיימתי מסלול הכשרה - מרצים מומחים בריאות נפש, ומהשחור שלי יצאתי לאור. את העבר אי אפשר לשנות, אבל אפשר את ההווה. כיום אני מרצה בנושא דיכאון אחרי לידה ופוסט טראומה, ואני חברה בפורום ויצו שמקדם הצעות חוק לעזור נשים אחרי לידה לקבל תמיכה.
"דיכאון אחרי לידה הוא שכיח, נשים רבות חוות את זה. לא בוחרים בו, ויש המון סטיגמה סביבה", היא מוסיפה, "החברה שעוטפת אותנו צריכה להכיל, להקשיב, לא להקטין. הדבר הכי טוב הוא לתת יד. אוזן קשבת שווה הרבה יותר מעוד חולצה שקונים ליולדת או צעצוע. יש מיתוס שלפיו 'אמא בוכה - היא אמא שחווה דיכאון', אבל זה לא תמיד נכון משום שיש אימהות מתפקדות - אבל בפנים הן במצוקה גדולה. פתאום הן מתרחקות ואין חיבור, או שהן יותר חרדתיות כלפי התינוק. מאוד חשוב, אולי הכי חשוב, זה לדבר ולשתף. להיות מודעות ולא להתמודד לבד".
ע', אמא לפעוטה בת שנתיים, מתמודדת עם הפרעה סכיזו-אפקטיבית. השלכותיו, לפי החוויה האישית שלה, הן "מחשבות קשות, מצבי רוח קיצוניים, מצוקה. התחושה היא שהראש עובד במהירות של 120 קמ"ש, ואני לא יכולה לנוח לרגע. עולים דברים לא הגיוניים. כשאני מאוזנת, הכול כרגיל".
על כך היא מספרת: "זה התחיל בגיל 25, בעקבות תאונת דרכים קשה. לפני התאונה הייתי פעילה, למדתי באוניברסיטה, הייתי הרבה עם חברים ובילינו. אחרי התאונה התנתקתי מכולם. לא דיברתי, סבלתי משבר באגן, רותקתי למיטה, וזה השפיע מאוד עליי ועל כל החיים. בהמשך נסעתי לאילת, כדי לגור וללמוד בה, ושם חוויתי משבר - ובעקבותיו פסיכוזה. עד אז הכול היה רגיל, אבל שם זה התפרץ. ייתכן שהתאונה הייתה טריגר לכל זה.
"זה מתאפיין במחשבות קשות, במצבי רוח קיצוניים", היא ממשיכה, "כשאני מאוזנת אז הכול כרגיל, אבל במצב לא מאוזן יש מחשבות לא פשוטות. מצוקות שיכולות לגלוש לכיוונים לא הגיוניים, התחושה היא שהראש עובד על 120 קמ"ש ואני לא יכולה לנוח לרגע. עולים דברים לא הגיוניים, תחושה כמו סרט אימה. אין קשר בינם למציאות וזה לא פשוט".
"כשהייתי בהיריון חיפשתי ברשת את המילים 'היריון וסכיזופרניה'. לא היו תוצאות. זה לא דבר פשוט ומובן, יש סטיגמה על מתמודדי נפש. באשפוז הראשון הייתי נבוכה מכדי לספר איפה הייתי"
הקשר עם בתה, היא משתפת, הוא קרוב ומשמח. "אנחנו מחוברות מאוד מהרגע הראשון, הקשר שלנו מדהים וכיף לי איתה מאוד", היא אומרת, "היא חכמה ו'פלפלית כזאת', שחקנית. כשאני בדיכאון ויש מחשבות לא נעימות, היא זו שעוזרת לי לחייך, כשאני יודעת שאני צריכה לחזור אליה, זה מרגיע אותי, גורם לי להיות עם רגלים על הקרקע. להיות חזקה בשבילה. גם כשעוברים עלי דברים לא נעימים, אני צריכה לטפל בה. פעם אחת למשל, באחת הנסיעות, בכיתי. ראיתי שזה עשה לה רע אז ביקשתי מאחותי שתישאר איתנו, ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שעוד מעט נגיע הביתה ושאני אתן לה 'חלבי' ושנשחק, והיא מיד חייכה ונרגעה. היא צריכה שתהיה לה דמות מגוננת, ואני שם בשבילה כל הזמן, שומרת עליה. איתה אני מרגישה פחות בודדה".
כיום ע' מרצה בפני אנשים שחווים מצב דומה. "אני מסייעת למתמודדים להכיר את הזכויות שלהם, ואיזה טיפולים מגיעים להם, אני מרצה ומשתפת מהחוויה האישית - וכך מסייעת לאחרים. זה מרגיש טוב, העבודה נותנת לי המון כוח. במסגרת תוכנית 'עמיתים' וסל השיקום שאני מקבלת, אני שוחה בבריכה בכל בוקר, זה עוזר לי מאוד". ויש לה מסר הלאה: "כשהייתי בהיריון חיפשתי ברשת את המילים 'היריון וסכיזופרניה'. לא היו תוצאות. זה לא דבר פשוט ומובן, יש סטיגמה על מתמודדי נפש. באשפוז הראשון הייתי נבוכה מכדי לספר איפה הייתי, אז כמעט שלא לא הייתה מודעות לכך. אנשים תמיד אומרים לי שאין לי כלום, שאני נראית רגיל ומתפקדת רגיל, אבל זה לא משהו שרואים. אני מדברת ונראית רגיל - אבל זה קיים. חבל שעדיין יש סטיגמה".
ע', בדומה לרוני, לוקחת חלק ב"עמיתים" - תוכנית ארצית המשותפת לחברה למתנ"סים הארצית ולמשרד הבריאות. התוכניות הללו - עמיתים לבוגרים, עמיתים לנוער ועמיתים לזכויות - פועלות לחיזוק חוסן קהילתי באמצעות קידום השתלבות בקהילה של מתמודדים עם קשיים נפשיים.
שירה שטרנפלד, מנהלת תוכנית עמיתים לזכויות (מ"מ), מרצה ותרפיסטית באמצעות אומנויות בתחום התנועה ומחול, מספרת על כך: "תוכנית עמיתים לבוגרים מספקת תמיכה וליווי למתמודדים עם מגבלה נפשית מעל גיל 18, בהם גם הורים, בכל רחבי הארץ. חלק משמעותי מתהליך ההחלמה בבריאות הנפש טמון באפשרות של מתמודדים עם מגבלה נפשית להשתלב בקהילה, ובאמצעות הליווי של רכזי עמיתים, הם לוקחים חלק בקבוצות משולבות בתחומים שונים, בחוגים ופעילויות פנאי לכלל הקהילה, במערכי התנדבות בקהילה ועוד. מתמודדים רבים אינם מודעים לאפשרויות ולזכויות שלהם ומתקשים לממש אותן - ולכן הקמנו גם את עמיתים לזכויות שבה עובדים מתמודדים שמסייעים למתמודדים אחרים בהרצאות ובייעוץ אישי למימוש זכויות. אנחנו כאן כדי שאף אחד לא יישאר לבד".
