בימים האחרונים עלו לכותרות אירועי אלימות בבתי הספר, חרמות, הצקות והשפלות. אף שמומחים מקשרים זאת בין היתר למשבר הקורונה, כמובן שהתופעות הללו אינן חדשות. באומץ, בפתיחות ובכנות, שלושה הורים מספרים על חוויות דומות שעברו בילדות.
"התחלתי ללמוד לכיתה א', כבר ידעתי לקרוא ולכתוב. המורות אהבו אותי, 'חלומה של כל מורה', היו אומרים. אבל הילדים לא אהבו אותי. סבלתי מהצקות, הקניטו אותי, לקחו לי דברים, היו מאוד לא נחמדים אליי. אבל אני עניתי בחזרה", מספרת חן הילה דורון מחולון, אימא לשלושה ילדים בגילי 10 עד 16. אני זוכרת שבכיתה ב' ילד אחד בשכבה ממש הרביץ לי. ההורים שלי הלכו לדבר עם ההורים שלו, ואימא שלו אמרה - 'הוא גבר קטן'. לא היה עם מי לדבר, גם בבית הספר לא ידעו איך לעכל את זה. היום יש יותר כלים להתמודד, אז הייתה פחות מודעות".
חן הילה, שמספרת על היותה "ילד קטנה ונמוכה", ממשיכה לשתף בחוויות המורכבות: "יום אחד יצאנו משער בית הספר ואחרי כמה צעדים דחפו אותי לכביש. פשוט ככה, בלי סיבה. אני זוכרת שבכיתי המון. דודה שלי ז"ל בדיוק עברה שם, אז היא לקחה אותי למזכירות והילדים כעסו עלי למשך תקופה. הם חשבו שהלכתי להלשין.
"במקרה אחר, חזרתי מההפסקה וחיפשתי את התיק שלי אבל לא מצאתי אותו", היא נזכרת, "המורה כעסה עליי שאני לא יושבת ליד השולחן, וניסיתי להסביר לה שהתיק שלי נעלם. היא הדליקה את האור, אז היו מאווררי תקרה וכשהאור נדלק המאוורר הופעל, אז פתאום ראיתי את כל מה שהיה בתיק מתפזר לכל מקום. כולם צחקו עליי. עם זאת, מעולם לא הרגשתי שאני לא רוצה לחזור לשם, לא הייתי כזאת. גם כשקראו לי בשמות גנאי, זה לא גרם לי להתחבא או להסתתר".
בהמשך היא עברה לכיתה אחרת בשכבה, אולם לדבריה זה לא שיפר את המצב משום ש"כולם מכירים את כולם". מי שכן סייע, היו בני הדודים הבוגרים שלמדו בשכבות גבוהות יותר. השינוי הגיע לקראת סיום בית הספר היסודי: "הייתי תלמידה טובה, ובסופו של דבר ילדים כן רצו להיות בחברתי", היא אומרת, "בבית הרגשתי מוגנת - וכשהיו באים אליי זה היה שונה מאוד ממה שקרה בכיתה".
"המורה כעסה עליי שאני לא יושבת ליד השולחן, וניסיתי להסביר לה שהתיק שלי נעלם. היא הדליקה את האור, אז היו מאווררי תקרה וכשהאור נדלק המאוורר הופעל, אז פתאום ראיתי את כל מה שהיה בתיק מתפזר לכל מקום. כולם צחקו עליי"
והמפלט היה חוג התיאטרון שבו היא השתתפה. "למדנו להיכנס לתפקיד, לשחק מישהו אחר", היא נזכרת, "למדתי איך להרחיק את עצמי מהסיטואציה. כך או אחרת, הייתי חריפה בלשוני וידעתי לענות. דבר נוסף שנתן לי ביטחון היה העובדה שההורים שלי היו בוועד. היה להם חשוב שיכירו אותם". בכיתה ט', חן הילה כבר פרחה ממש. "רציתי מאוד לפתוח דף חדש. הילדים התפזרו קצת והייתה לי הזדמנות להכיר חברים חדשים. הצטרפתי לתנועת נוער, הכרתי חבר'ה מחוץ לבית הספר. חיזרו אחריי, אפשר לי לפרוח, להדריך, ללוות ילדים אחרים. נפתחתי", היא משתפת.
ואיך חווית הילדות משפיעה על האימהות? "אני משתדלת להיות פעילה בוועד, לעזור לאחרים, ולראות את הילדים השקופים. המערכת לא תמיד מזהה שהם במצוקה, ולא תמיד יש לה את הכלים. חרם לא בא לידי ביטוי רק בהצקות, אלא בעוד המון דברים הקטנים, כשילד לא מרגיש שייך, או במקרה של ילדים אלרגיים, למשל. במשלוחי מנות, אני תמיד אדאג שבהגרלה הילד שלי הוא זה שיביא את המשלוח לילד האלרגי ואני אדאג למשלוח מנות מפנק ומותאם לילד, כדי שהאימא לא תכין במיוחד עבורו ולא יהיה מי שיחליף איתו. אני עושה את זה כדי שלא ירגיש בצד, פגוע.
"אני מעבירה את זה גם לילדים שלי, בדרך מותאמת לגיל ולשפה. הם יודעים שחוויתי חרם", היא מוסיפה, "פעם אחת הבת שלי סיפרה על מקרה שקרה בבית הספר, שלא רצו להזמין ילדה למסיבה. אני סיפרתי לה שגם אותי לא רצו להזמין אותי ליום הולדת כי היה לי גשר בשיניים. אני יודעת מה זה להיות בצד השני. אני מלמדת אותם להתייחס בכבוד לסביבה שלהם, להיות קשובים לאחר, לזהות שיח אלים ואת המילים הקטנות שיוצרות את ההבדל ויכולות לגרום לנזק רגשי. אנחנו קהילה אחת, חשוב לי מאוד שהם יהיו רגישים לסביבה".
"השפילו אותי, זה פלאשבק לכל החיים"
גלעד צ'יליבון מראש העין, אב לשני ילדים בני שלוש (כמעט) וחמש, מספר כי היה ילד כבד משקל, וקטן, עם הורים פעילים בבית הספר - אב מאמן כדורגל ואימא מורה מחליפה - מה שלדבריו "משך עוד ועוד אש".
כיום, ממרחק של שנים, הוא משתף: "אני בעיקר זוכר חוויות לא טובות מכיתה ד' עד לכיתה ו'. הייתי קטן אבל הרגשתי שהילדים משפילים אותי. יום אחד חזרתי הביתה וילד אחד פשוט ירק לי בפנים. בכלל, היו נוגעים לי בשומנים, צובטים אותי. אם משהו היה נשבר בכיתה, מחשבון או משהו, תמיד היו מאשימים אותי, מפיצים שמועה שקרית שאני אחראי לזה. היו לי מעט חברים, וגם זה לא תמיד. באיזשהו שלב עברתי כיתה.
"אני זוכר ששני חברים הזמינו אותי ליום הולדת", הוא ממשיך, "התרגשתי מאוד. קנינו מתנה בבית, והתארגנתי, וכשהגעתי למקום - גיליתי שאין כלום. עבדו עליי. אימא שלי דיברה עם האימהות האחרות, שדיברו עם הילדים שלהן וניסו להעמיד אותם במקום. ההורים שלי עשו המון כדי לעזור, הכול. אני זוכר שהם הזמינו ילדים מהכיתה לישון בלילה, עם שקי שינה וארוחת בוקר על הגג. לפעמים זה עזר. הם היו שם כדי להקשיב ולסייע, אימא אמרה שבסוף אני אמצא את המקום שלי".
"הייתי קטן אבל הרגשתי שהילדים משפילים אותי. פעם חזרתי הביתה וילד ירק לי בפנים. בכלל, היו נוגעים לי בשומנים, צובטים אותי. אם משהו היה נשבר בכיתה, מחשבון או משהו, תמיד היו מאשימים אותי, מפיצים שמועה שקרית שאני אחראי לזה. היו לי מעט חברים, וגם זה לא תמיד. באיזשהו שלב עברתי כיתה"
המורים, לעומת זאת, לא התערבו. "בתקופתנו מאוד כיבדו את המורים, כל מה שהם אמרו היה קדוש", הוא אומר. גם במקרה של גלעד, עם סיום בית הספר היסודי המצב החל להשתפר. "הגיעו לחטיבת הביניים ילדים מכמה בתי ספר שונים, והכרתי חברים חדשים. אלה מהיסודי, פחות הציקו לי. בהמשך השתדלתי תמיד להיות חבר של הילדים שנחשבו למקובלים פחות. הייתי פעיל בצופים, נסענו לטיולים, זה חיבר אותי לאחרים".
ואיך החוויות הללו השפיעו על האבהות? "זה פלאשבק לכל החיים, צלקות שילוו אותי תמיד", הוא אומר בכנות, "אבל למדתי מזה, וגם עשיתי המון עבודה עם עצמי. במציאות אני יודע מי אני ומה אני. היום, כאבא, אני מאמין שצריך לנסות להיות בסדר עם כולם. אם הילד שלי עשה משהו לא בסדר, אנחנו נחנך אותו, נסביר לו, וגם נתמוך בו ונחזק אותו. אני מחנך את הילדים שלי להיות חברים, להיות אדיבים כלפי הסביבה".
"לא הזמינו אותי לשום מסיבה בשנת בת המצווה"
חן קרופניק מיבנה, אם לשני ילדים בני 11 ו-12, מספרת על חרם שחוותה בכיתה ו'. היא לא זוכרת בדיוק איך הוא התחיל ולמה, אבל זיכרון התחושות הקשות עדיין איתה.
"היינו ארבע בנות שהילדים התעללו בהן יחד. היו בכיתה גם כמה ילדים ניטרליים, אבל כל השאר יצאו מגדרם כדי לעשות לנו רע", היא אומרת, "הפיצו עלינו שקרים בכיתות אחרות, ואני זוכרת שבחודש האחרון ללימודים בכלל לא הסכמתי להגיע לבית הספר. קראו לי בשמות גנאי, המציאו עליי שירים, כשהיו צריכים לעשות עבודה בקבוצות - אף אחד לא רצה לעשות איתנו. לא הייתי מוזמנת לשום דבר. זו הייתה שנת בת מצווה, ולא הוזמנתי למסיבות, וילדים לא הגיעו לשלי. בכיתה הרגשתי שעדיף שיתעלמו מאשר שיתעללו. למסיבת הסיום סירבתי ללכת, באתי רק להופעה".
"ההורים של היום הם הילדים של אז. אני לא חושבת שילדים שפוגעים עושים את זה מרוע, הם לא תמיד רעים ולא תמיד מודעים. אבל ההורים שלהם לא תמיד רגישים, וגם לא בהכרח שמים לב למה בדיוק הילדים שלהם מספרים. אם ילד אומר שהוא לא רוצה ללכת ליום הולדת של חבר, צריך להבין למה"
בבית ובסביבה שבה היא גרה כילדה, חן הרגישה מוגנת ושייכת, מה שליווה אותה גם כשהיא עלתה לחטיבת הביניים. "אבא שלי היה איש קבע וגרנו אז בשיכון, שכונה של אנשי קבע. שם הרגשתי שייכת, היו לי המון חברים. ברגע שהייתי עולה להסעה חזרה הביתה, הרגשתי מוגנת. בהמשך, היה לי מאוד חשוב לפתוח דף חדש, וזה באמת היה בית ספר מעורב עם ילדים מבתי ספר אחרים", היא מספרת, "ביקשתי מאימא שלי לעשות הכול כדי לדאוג שאני לא אלמד עם הילדים שהכרתי, ולמזלי כך היה. הייתי מקובלת והרגשתי אהובה, הבנתי שיש לי הרבה מאוד כוח ויכולת לשלוט בחיים שלי. אבל, הרגשתי גם שכל רגע משהו לא טוב עלול לפוצץ את הבועה.
על תפקיד ההורים בחינוך בנושא אלימות חברתית היא אומרת: "ההורים של היום הם הילדים של אז. אני לא חושבת שילדים שפוגעים עושים את זה מרוע, הם לא תמיד רעים ולא תמיד מודעים. ההורים שלהם לא תמיד רגישים, וגם לא בהכרח שמים לב למה בדיוק הילדים שלהם מספרים. אם ילד אומר שהוא לא רוצה ללכת ליום הולדת של חבר, צריך להבין למה ולא לאפשר את זה מיד. הם קטנים, התפקיד שלנו הוא לתווך להם מצבים. אנחנו מלמדים אותם וגם מעצבים אותם.
"צריך להקשיב גם לילדים הניטרליים, לאלה שלא מובילים את החרם. ללמד אותם לספר כדי לשנות את המצב", היא מסכמת, "כולנו צריכים להיות בשיח מתמיד עם הילדים שלנו, ולהבחין גם במה שלא נאמר. הם מסתגרים ומתרחקים? פחות יוצאים? יש ירידה בציונים? אולי הם עוברים חרם, אולי הם יוזמים אותו? לא תמיד יש סימנים מובהקים, ולכן עלינו להיות קשובים אליהם. בכל גיל".
