"אחד התפקידים שלנו כהורים, מאמצים או לא, הוא לתת לילדים את התשובות לפני שהשאלות נשאלות. לא תמיד הן קיימות", אומרת נעמה סגל (46), ציירת מפרדס חנה, שאימצה כאן בארץ לצד בן זוגה יואב (47) שתי בנות (בנות 11 וחמש וחצי) כשהן היו בנות פחות מחודשיים. ואולי אין תמיד תשובות, אבל תובנות כנות על הורות, ובכלל על דרכו של עולם, יש לה בשפע.
נתחיל מהמינוח, למה אומרים "אימא שאימצה" ולא "אימא מאמצת"?
"יש באמת הבחנה, אני בעצמי חושבת על הסיבות. אולי כדי לא להגדיר את הילד או את ההורה. אני חושבת על הבת שלי, שהיא לא רק בת מאומצת. היא כל כך הרבה דברים, וגם אימצו אותה. האימוץ הוא לגמרי חלק מהזהות שלה, וגם מהזהות שלי כאדם, כאישה וכאימא, אבל זו לא ה-הגדרה".
ואיך מתחיל הסיפור האישי שלכם?
"כמו הרבה זוגות, גם אנחנו רצינו להביא ילדים לעולם. זה לא הלך, והתחלתי טיפולי פוריות. אחרי כמה טיפולים שלא צלחו, החלטנו להירשם בשירות למען הילד. זו פשוט הייתה עוד אפשרות מבחינתנו, וחשבנו שזה ייקח שנים. אמרנו לעצמנו שיש לנו לפחות עוד שלוש שנים לנסות להיכנס להיריון, ואם לא נצליח, אולי נהיה קרובים יותר לאימוץ.
"אגב, בשיחה הראשונה עם העובדת הסוציאלית, היא שאלה אותי כמה טיפולים עברנו. הסתכלנו עליה המומים. שאלנו אותה איך היא ידעה, כי אולי זה מה שתמיד רצינו, לאמץ, אולי זה החלום שלנו? ואז הבנו שרוב מי שמגיע לזה באמת ניסה הכול. אגב, כל אחד חושב שהוא ניסה הכול, ואני מכירה זוגות שעברו הרבה יותר טיפולים מאיתנו. ויש משהו חזק במעשה, בהרשמה לשירות. שם נזרע הזרע הראשון. פתאום זה נהיה משהו לחכות לו וציפינו לזה מאוד. הרצון לאמץ הלך וגבר".
נשמע קל ושלם.
"לא, בטח שהיו קשיים. הקושי הראשון היה להבין שאני עקרה. הרופאים לא השתמשו בדיוק במילה הזאת, אלא אמרו 'עקרות מסיבה לא ידועה'. אולי בעוד 20 שנה הרפואה תדע למצוא פתרונות, אבל זה המצב כרגע, וזו גם תחילתו של הקושי. הרצון להיות אימא. חברות סביבי נכנסו להריונות אחת אחרי השנייה, כבר לא הייתי חלק מקבוצת השוות.
"היינו יוצאי דופן, ואנחנו עדיין יוצאי דופן. אני תמיד אומרת שאני כמו גבר בחבורה של נשים, כשהן מדברות על חוויות הלידה שלהן אין לי אין שום דבר לתרום לשיחה. רק בדיחות מטומטמות".
גם תינוק שיוצא מהבטן לא בוחרים
ההחלטה, מספרת סגל, הייתה מודעת ומתוכננת היטב, ובעצם גם שרירותית - כמו כל לידה של תינוק. "התהליך מלווה בהמון טפסים, שאלות והחלטות. בשלבים הראשונים ממלאים מסמכים ועונים על שאלות כמו - האם תהיו מוכנים לאמץ ילד שהוריו סובלים ממוגבלות? לגדל ילדים עם צבע עור שונה מכם? לאמץ ילד מתבגר בדיכאון? שאלות קשות. הן מציבות אותך בפני מראה ערכית, אנושית. זה מטורף".
"נכונות המועמדים לאמץ" הוא שם הטופס הסבוך שסגל מדברת עליו. "העובדת הסוציאלית קראה לו 'טופס ציפיות'. חשבתי על זה שיחד עם הקושי שהשאלות האלה הביאו איתן, כל הורה עובר משהו דומה", היא אומרת, "אני מניחה שכל אימא בהיריון חושבת על כל מה שעלול להגיע, כלומר על דברים פחות טובים שהתינוק יכול להיוולד איתם. כל אחד חושב על דברים גרועים שעלולים לצוץ בדרך, ומקווה מאוד שזה לא יקרה לילד שלו".
ואז הגיעה שיחת הטלפון.
"שיחת הטלפון שבישרה לנו על התינוקת שלנו הגיעה בהפתעה, בצהרי היום. מי שהתקשרה אמרה לנו - 'יש לי משהו לספר לכם. אתם יחד? אתם יושבים? יש תינוקת והיא מיועדת לכם. קחו דף ועט ותרשמו את מה שאני עומדת לספר לכם, כדי שתוכלו לחשוב בנחת אם אתם רוצים לאמץ אותה'. וכך עשינו. היו לנו 24 שעות להחליט.
"היא סיפרה פרטים על האם הביולוגית, ושאלה אם אנחנו רוצים להגיע למרכז שירות למען הילד ולראות תמונה של התינוקת. ברור שרצינו, הלכנו וראינו את התמונה והתאהבנו ברגע. עדכנו את המשפחות ונסענו למשפחת קלט, שמתפקדת כמשפחת אומנה זמנית עד לאימוץ, כדי לפגוש אותה. עברו עוד כמה שבועות עד שיכולנו להביא אותה הביתה, בגלל היבטים משפטיים, ואז זה קרה".
4 צפייה בגלריה
"למה היא לא רצה אליי אחרי הגן? אולי היא כועסת עליי, כי אימצתי אותה?"
(צילום: Shutterstock)
בימים אלה סגל כותבת ספר על חוויית האימהות שלה - "איך להיות אימא מאמצת", שצפוי לצאת בחודש מאי הקרוב בהוצאת כנרת זמורה ביתן (בעריכת עלמה כהן ורדי, ה.כ). "כתבתי את האמת הערומה שלי, בכנות ובלי פילטרים. לא הסתרתי כלום, למעט דברים שקשורים לבנות שלי לשם שמירה על הפרטיות. כתבתי כמו שאימהות אולי לא מעזות לכתוב, בטח לא אימהות שאימצו ילדים.
"כתיבת הספר החלה בסדנה. אני זוכרת שהקראתי כל מני מצבים מחיי האימהות שלי ומהזיכרונות שלי כילדה. כשסיימתי והרמתי את העיניים, ראיתי שאנשים הסתכלו עליי בהלם", היא מספרת. "באומץ, אולי בחוצפה, כתבתי על חוויות קשות בהורות, על התעוזה לכתוב על הכמיהה שהייתה לי לילדה ביולוגית. על העקרות שלי. על זה שאימצתי את הבנות שלי ולא ממניעים אלטרואיסטיים. גם על זה שהן לא כל הזמן אסירות תודה על האימהות שלי, אלא לפעמים גם מורדות בי, כועסות עליי ומדי פעם גם מאשימות אותי שלקחתי אותן בלי רשות".
מתבקש לשאול איזו אימא את, אם אפשר בכלל לאפיין.
"שכשהייתי אימא צעירה, הייתי דרוכה מאוד מכל התנהגות שנראתה לי יוצאת דופן, כביכול, לעומת אחרים. למשל, כשהילדה שלי רצה לזרועותיהן של אימהות אחרות, כשבאתי לאסוף אותה מהגן והיא לא רצה אליי. או כשהיא אמרה לי פעם אחת שהיא לא אוהבת אותי, ומיד שאלתי את עצמי אם זה בגלל שאימצתי אותה. אולי היא כועסת עליי? אני די בטוחה שגם אם הייתה נולדת לי ילדה ביולוגית הייתי אימא דרוכה, אבל במקרה של אימוץ, השאלה מה גנטי, מה סביבתי ומה קרה בעקבות טראומת ההיקשרות בתחילת חייה, מעסיק מאוד".
"כתבתי על העקרות שלי. על זה שאימצתי את הבנות שלי ולא ממניעים אלטרואיסטיים. גם על זה שהן לא כל הזמן אסירות תודה על האימהות שלי, אלא לפעמים גם מורדות בי, כועסות עליי ומדי פעם גם מאשימות אותי שלקחתי אותן בלי רשות"
יש רצון או צורך לפצות את הילדות?
"האימוץ הפך אותנו להורים רגישים, רכים. במשך תקופה ארוכה היינו חסרי גבולות כמעט, כי רצינו רק לפצות את הבנות שלנו על הכאב שהן חוו. השתתפנו בהרבה סדנאות שעסקו בנושא האימוץ, הלכנו לכנסים, קראנו ספרים. אנחנו מטופלים מכל כיוון. ההורות שלנו בחקירה מתמדת. היום יואב אומר עלינו שאנחנו 'חגורה שחורה בהורות'. והיום גם יש הרבה מאוד כללים בבית. הבנות מתרעמות על זה לא פעם, אבל הם שומרים עליהן. זה נכון בעייני לכל סוג של הורות, יש לנו את הרצון או הפנטזיה להיות הורים מגניבים וזורמים, אבל הילדים שלנו דורשים מאיתנו לעשות להם סדר בעולם".
יש עדיין סודיות והסתרה סביב נושא האימוץ לדעתך?
"לצד חוקי האימוץ והסודיות, יש רצון לשמור על הפרטיות של כל הנוגעים בדבר, האם הביולוגית, ההורים המאמצים והילד שנמסר לאימוץ. אני שמחה להגיד שהגישה היום, לעומת העבר, היא דווקא כן לדבר ולא להסתיר. ממש לדבר על זה עם הילדים בבית כבר מהיום הראשון. כמובן שבאופן מותאם לילד ולגיל שלו, אבל - לא להסתיר. כל הורה יחליט מה מתאים לו, ומתי ובאיזו דרך. הבת הגדולה שלי, למשל, עסוקה בזה לא מעט. היא רוצה לדעת מה קרה לה בעצם, מאיפה היא באה. כשאמרתי לה שזכינו בהן, בה ובאחותה, היא אמרה - 'מה, אנחנו פרס?' וכשלא הצלחתי למצוא את המונח שיניח את דעתה, היא אמרה לי - 'אימא, פשוט תגידי שיש לך הרבה מזל שיש לך אותנו".
"במשך תקופה ארוכה היינו חסרי גבולות כמעט, כי רצינו רק לפצות את הבנות שלנו על הכאב שהן חוו. השתתפנו בסדנאות שעסקו בנושא האימוץ, הלכנו לכנסים, קראנו ספרים. אנחנו מטופלים מכל כיוון. ההורות שלנו בחקירה מתמדת. היום יואב אומר עלינו שאנחנו 'חגורה שחורה בהורות'"
את חוששת מהרגע הזה, שבו היא אולי תכיר את ההורים הביולוגיים?
"יש איזו אמונה שלפיה הורים מאמצים מפחדים שהילדים יפגשו את ההורים הביולוגיים שלהם, שיהיה שם איזה חיבור מדהים, שהילדים יתרחקו מהם או אפילו ייפרדו מהם. לרוב, זה לא קורה. גם כשמחליטים לפגוש את ההורים הביולוגיים, וזה קורה, לא תמיד מקבלים מהם תשובות מלאות על העבר. הדרמה הגדולה קרתה כבר בתחילת החיים שלהם. מה שכן, אני שומעת ממבוגרים מאומצים על המפגשים המרגשים עם האחים הביולוגים. פתאום הם מגלים את אותו צחוק, את אותן עיניים. יש דמיון פיזי, אפילו בדברים קטנים שנראים מטופשים כמו ששניהם אוהבים קטשופ בכל ארוחה.
"בהתחלה, ממש אחרי האימוץ, לא חשבתי הרבה על האם הביולוגית. הייתי מרוכזת מאוד באימהות הטרייה שלי, בהתרגשות שלי. היום אני מאחלת לבנות שלי לפגוש את האימהות הביולוגיות שלהן כשהן יגדלו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך אישה שילדה תינוקת מרגישה כשהיא נאלצת למסור את התינוקת שלה לאימוץ. זו החלטה שכמעט אף אימא לא לוקחת מרצון, אלא נאלצת לעשות זאת מכורח נסיבות חיים קשות. לפעמים כשיש לי התלבטויות שקשורות לגידול הבנות, אני מדמיינת את האימהות הביולוגיות שלהן. אני מתייעצת איתן ושואלת אותן אם הן היו נוהגות באותו אופן שבו אני נהגתי, או אם הן שמחות לראות את הבנות שלהן גדלות איתנו".
אז כשהילדה שואלת על העבר שלה, מה את אומרת לה?
"אני חושבת שאחד התפקידים שלנו כהורים, מאמצים או לא מאמצים, הוא לתת את התשובות לפני שהשאלות נשאלות. ולא תמיד הן קיימות. לפעמים אנחנו יכולים רק לחבק ולהגיד שאנחנו יודעים שקשה. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אבל אפילו אנחנו כבוגרים לא יכולים להבין איך זה מרגיש שיש אימא, עוד אימא, שאי-אפשר אפילו להתקשר אליה. אני אומרת לה שאני יודעת, שאני איתה. לפעמים אין מה להגיד ואז באמת נשארים רק עם החיבוק החזק.
"כל אימא הייתה רוצה לקחת את הכאב של הילד שלה. להגיד שהיא מבינה ומזדהה, שגם לה קרה פעם משהו דומה, אבל לבנות שלי יש בור שאי-אפשר למלא. אפילו לא אני, אימא שלהן. זו תחושה של חוסר-אונים ובה בעת הבנה עמוקה שלכל אחד מאיתנו יש פצע שהוא חלק מסיפור החיים שלנו".
את חושבת על התגובות של הילדות לספר, כשיגדלו?
"בהחלט. זה משהו שאצטרך להתמודד איתו. העובדה היא שאני אימא שאימצתי בנות כתבתי על הסיפור שלי. הבנות שלי אומצו וזה הסיפור שלהן. אלו הם סיפורים שונים. הן עלולות לשאול בבגרותן למה סיפרתי ולמה דיברתי, אבל אנחנו מלמדים אותן שאין להן, או לנו, שום סיבה להתבייש, ואין לנו דבר להסתיר. ייתכן שהוא יביא רק דברים טובים, ואולי גם כעס, אבל זה בדיוק העניין, זו מהות הספר. החופש שלנו לדבר על הקושי".
לתמיכה בספר ולרכישה במכירה מוקדמת לחצו כאן
