"כשאני מגיעה הביתה ומחבקת את התינוקת שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב על אם האומנה שלא יכולה לחבק יותר את התינוקת שהייתה איתה, ושעברה למשפחה חדשה. אלה הרגעים שבהם אני בוכה כי זה שובר אותי בכל פעם מחדש", מספרת מנחת האומנה שני מי-טל, אם לתינוקת בת שנה.
קראו עוד:
מי-טל אחראית על אומנת חירום, שבמסגרתה משפחות קולטות ילדים שהוצאו מהבית בצו חירום, ומלווה את הצדדים בתהליך. בין היתר, היא מטפלת במסגרות תומכות כמו בדיקות רפואיות, אבחנות סוציאליות וטיפולים במצבם הרגשי והנפשי. "אני פוגשת משפחות שמקבלות אליהן ילדים במצבי חירום אקוטיים, במקרים שבהם אין ברירה אחרת אלא להוציא אותם מהבית. מדובר בילדים שעברו הזנחה, ולא פעם גם התעללויות נוספות. הילדים מגיעים למשפחת אומנה, בלי יותר מדי ציוד או הכנה, והמשפחה מתגייסת לעזור להם", היא מספרת על מעגל האומנה.
שני מי-טלצילום ביתי"אחרי שלושה חודשים שבהם פועלת אומנת החירום, הילדים חוזרים הביתה או ממשיכים לאומנה קבועה, וצריך להיפרד מהם. זה תהליך שלם שכולל הכנה רגשית ועוד שלבים. מדובר בתינוקות, רובם בגיל של התינוקת שלי. אני נקשרת אליהם וגם אל המשפחה שמסייעת להם. כל פרידה, מכל משפחה ובכל פעם מחדש, נוגעת והופכת מבפנים".
האימא לא רצתה את הילדה, זה לא עזב אותי
אירוע שמלווה את מי-טל ושבו היא בחרה לשתף הוא של ילדה בת שש, שאימה החליטה שהיא לא רוצה לגדל אותה יותר. "יש מקרים שבהם אחד ההורים מתמודד עם מחלה קשה או עם קשיים נפשיים חמורים, וכתוצאה מכך הוא עלול להגיע לנסיבות שבהן הוא יאמר זאת", היא מסבירה, "אבל כאן מדובר במקרה חריג שבו אימא פשוט לא רצתה את הילדה שלה, בלי שום סיבה נראית לעין מבחינתנו. זה נצרב בזיכרוני ובליבי מכיוון שהיא אמרה מפורשות ליד הילדה - 'קחו את הילדה הזאת מפה, אני לא רוצה אותה'. היום כאימא אני לא יכולה להסביר או להבין את זה".
מה קרה לילדה הזו?
"דבר כזה מותיר צלקת בנפשו של כל ילד, הרי ההורה הוא כמו מגדלור עבור הילדים, הוא בסיס האמון בעולם והקשר האנושי שלהם אליו. כשזה נפגע, קשה לשקם את הבסיס הבטוח, להאמין במבוגר או לרצות ליצור קשר. התהליך נמשך כמה שנים, אבל היום אני יכולה לומר בחיוך שהילדה הזאת מתהלכת בעולם עם ביטחון עצמי. היא מבינה שיש הפרדה - זאת אימא וזאת אני, וזה שאימא לא רוצה אותי לא אומר שאני לא בסדר".
איך זה משפיע עלייך? עם מה את מתמודדת מחוץ לשעות העבודה?
"לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה עם המראות האלה, ולפעמים הילדים מופיעים לי בחלומות. זה כל הזמן בראש. אז אני מחבקת חזק את הבת שלי, ממשיכה לטפל בה ולדאוג לה, לקלח ולהאכיל, ותמיד זוכרת שיש תינוקות וילדים שאין להם את זה".
מרוא גאליה, אימא לשני ילדים בני ארבע וחמש וחצי, עובדת בחמש השנים האחרונות בארגון א.ד.נ.מ. למשפחות אומנה. היא מאבחנת את התאמת המשפחות לשמש כאומנה, מלווה ילדים, וגם מטפלת דיאדית בילדי האומנה ובהוריהם הביולוגיים.
"עולם האומנה מעשיר מאוד לכל אימא ולכל עובדת סוציאלית", היא אומרת בגאווה, "אמנם אני זו שמלווה את הילדים ואת המשפחות, אבל אני גם לומדת מהם המון. אני מקבלת כלים להתמודדות עם אתגרים שאני חווה, גם עם הילדים שלי בבית וגם בעבודה. לא פשוט להצליח למנוע מעצמי להתעסק בעבודה כשאני בבית, כמו לענות לשיחות מהמשפחות או לכתוב דו"חות, ובעיקר זה לא פשוט כשבחוץ מתנהלים במקביל מקרים קשים".
את יכולה לשתף במקרה קשה שמלווה אותך?
"תחום האומנה משלב בין שני עולמות, של ילד-הורה ביולוגי ושל ילד-הורה אומן. אני זוכרת שאבחנתי מותאמות של משפחה שרצתה לשמש כמשפחת אומנה לכמה אחים, על רקע מקרה רצח של האם בידי האב. האירוע הזה ליווה אותי במשך ימים ולילות ארוכים. כל הזמן חשבתי על גורל האחים, על הטראומה שהם חוו, על אובדן האם וגם על האובדן החלקי של האב. ועדיין, אני מאמינה שגם כשקשה מאוד לנתק נושאים כואבים מהחיים, אפשר ללמוד להתמודד איתם".
איך העבודה משפיעה על החיים האישיים?
"בתחילת דרכי, היו ימים שחזרתי הביתה מוצפת ברמות מטורפות. כשהבנתי שזה משפיע על התפקוד שלי בבית ועל הפניות שלי לבני המשפחה, החלטתי להתמודד ולטפל בזה. שיתפתי את המדריכה שלי, כתבתי את הדאגות ואת המחשבות שלי, והקפדתי לחזור הביתה עם חיוך. כן, אני דואגת לקבל את כולם בבית עם חיוך. אני יודעת שהדברים שמטרידים אותי יזכו לטיפול ולהתייחסות, וגם הילדים שלי זכאים להתייחסות".
"רגשית, העיסוק בילדים הוא תמידי"
מעין ליבנה, אם לפעוט בן שנה וחצי, עבדה בעבר כמנחת אומנה בצפון הארץ וכיום משמשת רכזת השמה במחוז צפון. "מדי יום אני רואה את הילד שלי הולך לגן, לאותו מעון, אוכל את אותו אוכל, פוגש את המשפחה מורחבת ועוד, ואז אני מבינה עוד יותר עד כמה הילדים שאני מטפלת בהם חווים דברים קשים", היא אומרת. "היה מקרה של ילד צעיר שנפגע מינית בידי מבוגר במשפחה. זה היה סיפור קשה, וההתמודדות איתו הייתה מורכבת. הבנתי שאני חושבת על זה הרבה.
"הרי אי-אפשר לסיים יום עבודה כזה, להגיע הביתה ולשכוח מה היה. זה נשכח רק כשישנים, וזה חוזר כשמתעוררים. וזה גם מלווה בכל רגע, כי רגשית יש עיסוק תמידי בילדים האלה, איך דברים משפיעים עליהם ואיך אפשר לעזור להם".
מעין ליבנהצילום ביתייערה קיסר, אם לשני ילדים בני ארבע וחמש, ומנחת אומנה המשמשת כיום מ"מ רכזת השמה במחוז מרכז, מספרת: "אנחנו נחשפים להרבה אירועים טראומטיים, וגם לאנשים במצבי קיצון. אנחנו אמורים להיות הדמויות החזקות שעוזרות ושמספקת להם תקווה, וזה לא תמיד קל. יש מקרים, למשל, שבהם נתקלים באנשים שדומים לך, או שמזכירים לך את הילד שלך, וזה יכול להפוך לגמרי את הבטן וללוות אותך למשך זמן רב.
"כשערכתי ביקורי בית, היו המון מקרים שליוו אותי במחשבות", היא ממשיכה, "גם אחר כך ראיתי עוני, קושי וחוסר מסוגלות נוראי. לעיתים מדובר בקשיים של עולה חדש, כזה שנאלץ להתמודד עם קשיי שפה או מחסור בכסף, לפעמים פוגשים אנשים שאין להם הבנה בסיסית של מהי הורות ומה הילדים צריכים, דברים שמבחינתנו הם ברורים מאליהם. אני זוכרת מקרה של משפחה קשת יום ומרובת ילדים, שבה כל ילד נלקח למקום אחר. משהו באימא ובקושי שלה נגע בי מאוד, ונוצר בינינו קשר. בהתחלה היה קשה מאוד להגיע אליה ולתקשר איתה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לעשות את זה ובאמת לעזור לה".
מה העבודה שלך לימדה אותך על ההורות שלך?
"אני לומדת המון וכל הזמן על הורות מיטיבה, וזה הופך אותי לאימא מודעת ומכירה יותר. בכלל, העיסוק הזה מכניס יחסיות לחיים. אתה לומד להבין את מצבך, להודות על מה שיש לך. אתה חי מתוך שמירה על פרספקטיבה, וגם בהבנה ששום דבר בחיים האלה הוא לא מובן מאליו. אני, כהורה, מנסה תמיד לראות את החיובי.
"אין ספק שהורות היא העבודה הכי קשה בעולם, אבל היא גם הכי מתגמלת בעולם. בתחום האומנה אנחנו פוגשים הרבה אנשים שפותחים את ליבם ואת ביתם, אנשים שמקבלים ילד פצוע נפשית - וגם עוזרים לו לשמור על קשר עם ההורים שלא מסוגלים לקבל אותו. אולי זה נכון, שאין תגמול בלי קושי ואין טוב בלי רע".
בישראל יש כיום כ-5,000 ילדים שגדלים במשפחות אומנה, אצל 3,620 משפחות. 48% מהם גרים עם משפחות אומנת-קרובים, כלומר אצל בני משפחה, והיתר (52%) אצל משפחות שאינן של קרובי משפחה. בין ילדי האומנה יש 700 יתומים. מדי שנה כ-200 ילדים בממוצע מסיימים את האומנה בהגיעם לגיל 18.
