כשהן היו צעירות יותר, הן איבדו את אחיהן. היום, כשהן אימהות, שלוש נשים מספרות על החיים בצד השכול, ועל האובדן ששינה אותן ואת האימהות שהן, ובעצם, את הכול.
אחי רוני, מפקד הטייסת
עירית מוזס, בת 53 מגבעת עדה, איבדה את אחיה רוני שלומי, מפקד טייסת בקדנציה שנייה, לפני 28 שנים. אז היא הייתה בהיריון עם בנה הבכור - אחד מארבעת בניה שהתגייסו, או צפויים להתגייס לשירות קרבי.
"הסיפור שלי מתחיל לפני שאחי נהרג", היא אומרת. "שנתיים לפני כן אבינו נפטר מהתקף לב. רק התחלנו להתאושש, ואז אחי רוני נפל. הטירוף הזה של לאבד אנשים מאוד משמעותיים במשפחה טלטל את כולנו. רוני היה נשוי עם ילדים קטנים בני חמש ושמונה, ומכאן התחיל תהליך של חיים לצד האובדן והאבל. אימי וגיסתי היו השראה גדולה עבורי, כי שתיהן התאלמנו אבל המשיכו עם הרבה מאוד כוחות בחיים מלאי עשייה. הן לא נתנו לשכול לגרור אותן מטה".
מי היה רוני עבורך?
"רוני היה גדול ממני ב-10 שנים והוא תמיד לקח עליי חסות. היינו מאוד קרובים למרות פער הגילים. הוא היה כמו מנטור שיכולתי להתייעץ איתו בצמתים וברגעים בתחילת דרכי כאדם בוגר. בשנתיים אחרי שאבי נפטר, הוא הפך להיות אבא-אח. כשהתחתנתי הוא עמד לצידי בחופה".
מה זכור לך מהיום שבו קיבלת את הבשורה הקשה?
"הייתי לבד בבית כי בעלי באותו זמן שירת בלבנון. בשעה 06:00 בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מסגן הטייסת שסיפר לי שהייתה תאונה בטיסת אימונים בראש הנקרה. מסוק אחד התנגש בשני מאחורה, וכל הנפגעים הוכרזו נעדרים. באותו בוקר הייתי אמורה להוביל מבדק מאוד משמעותי בתהליך שהובלתי במפעל, והבנתי שאין סיכוי שאעשה את זה. התקשרתי לאחי השני שגם קיבל את הבשורות בטלפון, וקבענו ללכת יחד לספר לאימא שלנו. למעשה, מלבד אשתו שגרה בבסיס, אנחנו היינו הראשונים שקיבלו את ההודעה על התאונה של רוני.
"לא באמת רציתי להבין שרוני מת. אומנם הוא הוכרז כנעדר עד למציאת הגופה וזיהוי ודאי, אבל היה ברור שאין פה תקווה. כבר בדרך לאימא שלי, אחי אמר לי לא לחיות באשליות ולא לתת לה תקוות שווא. אני לא רציתי להפנים את זה עד שאחי הסביר לי בעצם את המציאות. הרגע הכי קשה היה לספר את זה לאימא שלנו. אני רק זוכרת שאחי הוא זה שדיבר, מכל השאר יש לי בלקאאוט. כמה ימים אחרי זה, כשבאמת היכה בי האובדן, הייתי בתחושה של כאב פיזי כאילו גדעו לי איבר בגוף, וזו הייתה הנקודה שהבנתי בכל הגוף שלי את האירוע".
"כשרוני נהרג הייתי בהיריון ומאוד מוכוונת להקים משפחה ולהצליח בקריירה, וזה מה שהחזיק אותי ועזר לי להמשיך הלאה. לפני שלוש שנים, רק 25 שנים אחרי המוות שלו, משהו השתנה. הכרתי את אחת המייסדות של עמותת 'האחים שלנו' למען אחים שכולים, שהזמינה אותי להצטרף כיועצת ארגונית, וזה גרם אצלי לשינוי במובן הרגשי. ביום הזיכרון 2020, בקורונה, כשכל הפעילות של מפגשי יום הזיכרון עברה מהסלון של אנשים פרטיים אל מרחבי הזום, העברתי מפגש ליותר מ-100 אנשים וסיפרתי להם על המקום שלי כאחות שכולה. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על זה במהלך יותר משני עשורים", היא מספרת.
"האירוע הזה פתח אצלי תהליך של עיבוד האבל והאובדן בחיים שלי. היום אני נמצאת בוועד המנהל של העמותה, ואני שואפת לקדם את הפעילות שם, כי במשך שנים המקום של אחים שכולים היה ללא במה ולא באמת מדובר. בקהילות שהקמנו אני פוגשת אחים שכולים אחרי 30, 40 ואפילו 50 שנים שמקבלים במה בפעם הראשונה".
איך מתמודדים עם השכול אחרי כל כך הרבה שנים?
"הזמן לא הופך את האובדן לקל יותר, אבל אולי ליותר אפשרי. זה לא מקהה את הגעגוע ואת תחושת ההחמצה ואת הכאב, אבל זה כן מאפשר להתמודד עם זה ולהבין שיש סיכוי לחיות חיים טובים ומלאים ושמחים לצד השכול. האובדן הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, אבל הוא לא צריך לנהל אותנו".
איך התמודדת עם הגיוס של הילדים שלך לשירות קרבי?
"הבחירות של ילדיי לא יכולות להיות מושפעות ממשהו שקרה במשפחה, והקפדתי להבהיר להם שהבחירות שלהם – כולל לאן להתגייס או לא להתגייס – לא צריכות להיות מושפעות מהאובדן. אם כי אני משערת שהבחירה של רבים מהם להמשיך את הדרך בחיל האוויר כן קשורה למורשת שאחי השאיר. התחושות הן כמו של כל אם שבניה מתגייסים לקרבי, ויחד עם זאת לא ראיתי שיש לי איזו זכות להשפיע או להגביל את הבחירה שלהם. לא היה לי רגע של היסוס או ניסיון למנוע מהם לעשות את זה. אני זוכרת שאימא שלי אמרה לנו בשבעה שהיא בוחרת בחיים ולא במתים. המתים תמיד יהיו חלק ממנה, אבל היא בוחרת לחיות עבור הילדים שיש לה. זה משפט שמלווה אותי עד היום, ועל זה גם ביססתי את ההרצאה שלי, 'בוחרת בחיים'".
אחי אלי, מפקד יחידת המסתערבים
ענת אברם, בת 58 מראשון לציון, היא אימא לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. בניה שירתו בקרבי - הם המשיכו את דרכו של אחיה הגדול אלי, שנהרג בפעילות ימ"ס. "אנחנו ארבעה אחים, ואלי היה האח הבכור", היא מספרת. "בתור ילדים היינו תמיד יחד, משתפים אחד את השני בכל דבר. אלי החליט שאני הולכת איתו לכל מקום – יוצאת עם החברים שלו, מבלה איתם במוצאי שבת, במדורות. אבל הקשר החזק ביותר שלי עם אלי נולד דווקא בעקבות הנפילה שלו. שם הכרתי את אלי האחר, מעבר לאנושיות ולחוזק שלו מבחינה משפחתית, את מי שהוא היה עבור אחרים".
איפה היית כשהתקבלה הבשורה על מותו?
"אמא שלי ואני בדיוק תכננו לצאת לפגוש את אלי ל'יום כיף' בירושלים, והיא התעכבה כי תלתה כביסה. בזמן הזה הגיעו אליה הביתה אנשים במדים. כשפתחתי את הדלת, שאלו אותי אם אני ממשפחת אברם, ואז סיפרו לי שאלי נפל. שאלתי איפה הוא נפל כי חשבתי שנפל פיזית, לא הבנתי מה קרה. אלי לא סיפר על הפעילות המבצעית שלו יותר מדי, ולא תיארנו לעצמנו שהוא נמצא בסכנה. אימא שלי הגיעה מחדר הכביסה ופשוט נפלה, התעלפה. בגיל 26 עם שני ילדים קטנים זו הייתה הנקודה שבה כל החיים שלי השתנו – מילדה מפונקת שהכול בא לה בקלות, הפכתי לאדם חזק שלקח על עצמו את הנחלת המורשת הרוחנית של אלי בכל מקום אפשרי.
"בהלוויה הכרנו צדדים נוספים של אלי בזכות החברים והקולגות שלו בצבא. אלי התגייס לשייטת כמכונאי. הוא ראה את כל אנשי השייטת שעושים פעילות מבצעית וביקש לעבור לתחום הלחימה. הוא התגייס כלוחם בשריון ומונה למפקד טנק. אחרי השירות הצבאי הוא פתח מוסך אבל עזב כדי להתנדב לימ"מ בעקבות מודעה בעיתון. בהתחלה לא רצו לקבל אותו כי לא היה לו מספיק ניסיון, אבל אלי חזר הביתה והתחיל להתאמן ולהכשיר את עצמו לקראת הריאיון הבא. הוא שוב הגיש מועמדות ואז הצליח להתקבל לימ"מ. הוא סיים את המסלול בהצטיינות יתרה והפך ללוחם ימ"מ. כששמע על הקמת יחידה מיוחדת להתמודדות עם זורקי אבנים ובקבוקי תבערה הוא הגיע לריאיון עם תוכנית עבודה מוכנה והתקבל על המקום. הוא הפך למפקד יחידת המסתערבים – ימ"ס איו"ש".
"אלי היה אמור לחזור הביתה אחרי פעילות של כמה ימים בשטח, ואפילו דיבר איתנו באותו יום וקבענו להיפגש בירושלים למחרת. בדרך חזרה הוא קיבל בקשר אינדיקציה על מיקומו של מבוקש בכיר שהם עוקבים אחריו כבר תקופה. בלי לחשוב יותר מדי הוא נסע לשם במקום הביתה. כשהגיע אל בית המסתור, הוא הוביל צוות של לוחמים פנימה. אחרי שש שעות של לחימה אינטנסיבית, אלי נפל. הצוות מצא אותו כשהוא מחבק את הנשק שלו בתנוחה מגוננת".
מה הביא אותך להקים עמותה למען אלי?
"היה חשוב לי להעצים את האדם שאלי היה לא רק עבורי; היה גם שבר גדול בקרב הלוחמים שלו שלא ציפו שלאלי אי פעם יקרה משהו. הוא תמיד שידר חוסן כזה גדול מהחיים. הקמתי את העמותה להנצחת רפ"ק אלי אברם ז"ל, שעבדה תחילה עם לוחמי ימ"ס איוש ובהמשך כל יחידות ימ"ס. בין פעילותנו הוצאנו ספר לזכרו של אלי וגם חברנו לארגון בני ברית בהולנד לארגן משלחות לחו"ל ללוחמי מג"ב שנפצעו ומעולם לא היו בחו"ל, ושם הם זוכים לספר בקהילות היהודיות את סיפור הפציעה שלהם. הקמנו חורשה על שמו של אלי ליד נווה שלום, כשהאנדרטה היא פסל של קדישמן וזו גם נקודת ציון בשביל ישראל. הקמתי את העמותה בגיל עשרים ושמונה בהתנדבות מלאה עד היום, והכי מרגש אותי שבתי מתכוונת לקחת את המושכות ולהמשיך את ניהול העמותה גם אחרי שאפרוש. הנתינה היא מכל הלב וזה הריפוי העצמי שלי – במקום ללכת לטיפול לקחתי עליי את המשימה הזאת".
"בלי לחשוב יותר מדי הוא נסע לשם במקום הביתה. כשהגיע אל בית המסתור, הוא הוביל צוות של לוחמים פנימה. אחרי שש שעות של לחימה אינטנסיבית, אלי נפל. הצוות מצא אותו כשהוא מחבק את הנשק שלו בתנוחה מגוננת"
איך האובדן של אלי השפיע עלייך כאימא?
"השכול הביא אותי בתחילה לנסות למנוע מהבן הבכור את התגייסותו לשייטת, אך לאחר התעקשות עד כמעט ניתוק הקשר עם בני הבנתי שאני צריכה לעבור לצד התומך, ולעטוף כמה שאפשר. אשקר אם אגיד שלא היו חרדות באותה תקופה. מילאתי את היום במשימות כדי שהראש לא יתעסק בזה. בסופו של דבר, האובדן במשפחה שלנו נותב למקום של נתינה".
האם הזמן עזר לך להתמודד עם השכול?
"אומנם עברו 31 שנים, אבל היות שאני מתעסקת יומיום בהנצחה של אלי, זה כל כך ממלא אותי ואפילו סחפתי את המשפחה שלי בעקבותיי, שזה הפך את זה לסוג של אבל אחר. במקום להיכנס למרה שחורה, אני מתרכזת בהנצחה ובהמשכיות של אלי כדי לרפא את הכאב".
אחי לירון, שמעולם לא עזב אותי
שרון שרביט מגן, בת 40 מרמלה ואימא לשלושה, מדברת ברגש רב על אחיה הבכור לירון שרביט, שנהרג לפני 23 שנים מירי כוחותינו בפעילות מבצעית. "לירון היה אדם מדהים. הוא אהב בעלי חיים, ואהב לשחק טניס. היה לו כלב בשם סער שהוא אפילו אימן אותו לקפוץ דרך חישוקי אש. הוא היה מתאגרף ומדריך בתנועת נוער. לירון היה גדול ממני בשנתיים ואני הלכתי אחריו לכל מקום. ממש לפני שבוע שאלתי את אימא שלי אם הוא לא היה מתעצבן מזה, הרי הלכתי איתו לחברים, לגלידרייה, יצאתי איתו בערבים. היא ענתה לי שלירון דווקא רצה לקחת אותי איתו".
ספרי לנו על רגע מיוחד שאת זוכרת ממנו.
"אני זוכרת את יום הגיוס שלו. נסענו באוטו והייתי במועקה, כי ערב לפני לירון ואני רבנו על משהו שטותי. רציתי שנטהר את האווירה בינינו. ואז היה את השיר 'התמונות שבאלבום' וכולנו התחלנו לבכות. רציתי שהוא יחבק אותי בגלל המריבה, ובסוף הוא חיבק. בלשכת הגיוס, כשהוא עלה על האוטובוס, אימא שלי בכתה והוא הוציא את הראש מהחלון ואמר לה, 'אם תמשיכי לבכות, אני לא אחזור הביתה'".
מה זכור לך מהיום שבו קיבלת את ההודעה על מותו?
"התעוררתי במיטה בסביבות 05:00 בבוקר כי שמעתי קולות. הסתכלתי מהחלון וראיתי אנשים נכנסים ויוצאים. משהו היה מוזר. אולי קרה משהו לשכנים? ראיתי את אחי הצעיר במדרגות וחיבקתי אותו, ואז ראיתי את אבא שלי מעולף ואת אימא שלי לידו, ופשוט אמרתי להם, 'אל תגידו לי, אני כבר יודעת'. נראה לי שהם אף פעם לא אמרו את המילים עצמן. ביקשתי מאבא שלי שיגיד לי שזה רק חלום ולא באמת קרה. הרגשתי שהכניסו לי מברגה ללב ואפילו ביקשתי מהרופא הצבאי שייתן לי תרופה ללב. בהלוויה, כשהורידו אותו לקבורה, ראיתי בראש שלי את לירון עולה על סולם. צעקתי לאנשים סביבי, 'תנו לו לצאת'".
איך מותו השפיע עלייך, מה זה שינה?
"לירון נהרג כחודש לפני יום הולדתי ה-18. זה היה בחופש הגדול לפני שהייתי אמורה להתחיל כיתה י"ב. למדתי אז לפסיכומטרי כדי להתקבל לעתודה רפואית, וברגע שקיבלתי את הבשורה כל מסלול החיים השתנה. לא יכולתי להמשיך ללמוד או לעשות את הפסיכומטרי. פתאום רציתי להגיע לדובדבן, למקום שבו לירון שירת, ולבסוף התקבלתי להיות שם מש"קית חינוך. התגייסתי בדיוק בשבוע שחבריו לצוות השתחררו, כלומר, לירון היה אמור להשתחרר בשבוע שבו אני התגייסתי. לירון נוכח בעשייה שלי, כל הזמן. השתתפתי בסדנת כתיבה של עמותת 'האחים שלנו' וכתבתי ספר ילדים על לירון בשם 'סוד הכוח של איל'. אלה בעצם ראשי התיבות של ילדיי - אלמוג, ירדן ולינוי. הספר הוא על ילד בשם איל שרוצה להכיר את דוד שלו לירון שנהרג בצבא, ואז לירון הופך לחבר דמיוני שעוזר לו להתמודד עם אתגרים וקשיים. הספר מנסה להנגיש את נושא האובדן בקרב ילדים. בעקבות כתיבת הספר, הילדות שלי היו ממש עסוקות בזה ואפילו שאלו אותי אם גם הן ימותו בצבא כמו לירון".
איך תתמודדי עם היום שבו הילדים יצטרכו להתגייס?
"מצד אחד, אני רוצה שהילדים שלי יתגייסו לצבא, אני מאמינה שאנחנו צריכים לשרת את המדינה. מצד שני, בכנות, הייתי מעדיפה שהילדים שלי לא יתגייסו לקרבי. אני מפחדת מזה מאוד. אבל, אני מאמינה שבסופו של דבר כל אחד מחליט את ההחלטות שלו, ואם הילדים שלי יחליטו שהם הולכים לקרבי וזה מה שהם רוצים אני לא אתנגד. אצטרך להתמודד עם זה".
את מרגישה שהשכול השפיע על האימהות שלך?
"בהחלט. אני חושבת שאני אימא יותר חרדתית לצערי. אני מאמינה שלולא האובדן של לירון, הייתי אימא פחות לחוצה. בטיולים, למשל, אני לא מסכימה להם להתרחק או להתקרב לקצה ההר כי אני תמיד מדמיינת את הגרוע מכול".
"אני אימא יותר חרדתית. אני מאמינה שלולא האובדן של לירון, הייתי פחות לחוצה. בטיולים, למשל, אני לא מסכימה להם להתרחק או להתקרב לקצה ההר כי אני תמיד מדמיינת את הגרוע מכול"
יותר מ-20 שנה אחרי מותו של לירון, איך ממשיכים בלעדיו?
"לירון מעולם לא עזב אותי. בלידה של התאומות אמרתי שהוא איתנו ושהכול בסדר, וכך גם בלידה של בני הצעיר. בחתונה הזכרתי אותו בברכת כלה. הוא נמצא איתי בכל רגע משמעותי וגם לא משמעותי. בשנים הראשונות ניהלתי יומן וממש כתבתי ללירון בזמן הטיולים בדרום אמריקה ובהודו, וכל הזמן חיפשתי אותו. אם הוא לא טייל, לפחות שיטייל דרכי. אפילו עשינו טקס יום זיכרון בפרו כי לא יכולנו להתעלם מהתאריך, וקראתי שם קטע על אחי.
"לירון תמיד יהיה חלק מחיינו. בחרתי לתת לבתי הבכורה לינוי את ה'לי' של לירון, כמו סוג של הגנה מלמעלה. בתי ירדן אמרה לי לפעמים שהיא רואה את לירון לידה אפילו שמעולם לא הכירה אותו. אמרתי לבנות שלי שלכל אחד שאנחנו אוהבים יש מקום בלב, וזה שלירון מת לא אומר שהקשר איתו נעלם. המקום נשאר בלב. דרך הזיכרונות, החלומות עליו, הבקשות שאני מבקשת ממנו, אני מדברת איתו במחשבות. הוא תמיד מלווה אותי. יש משברים ואני מתמודדת איתם עד היום, ועדיין אומרת שצריך להסתכל קדימה, לבחור בחיים, בהמשכיות. אני מאמינה שהוא נמצא שם למעלה ומתישהו נזכה לחבק אותו שוב".
