לא פחות משרציתי להפוך לאמא, חששתי מהרגע שזה יקרה. למעשה, לפני שהצטרפתי למועדון היוקרתי בהיתי בהערצה מהולה בחרדה בכל אמא שחלפה מולי במרחב הפרטי והציבורי, תוך שאני נואשת להבין איך היא לעזאזל עושה את זה? איך היא עומדת על הרגליים? בחנתי את העיניים העייפות שלה כשראיתי אותה מגיעה לעבודה אחרי לילות לבנים, מנסה למנות את שכבות המייק-אפ על השקיות השחורות מתחת לעפעפיים, סופרת את כתמי הקפה על חולצתה. התפללתי שהילד שלי יהיה מהילדים האלה שמדברים עליהם בחדרי חדרים, בשקט, שאף אחד לא ישמע. הילדים האלה, נו, אתם יודעים, שישנים בלילה.
להיות הורים בישראל:
מכירים את זה שאתם מניחים את התינוק הקטנטן שלכם במיטה שלו, נותנים לו נשיקה, אומרים לילה טוב והופ, כמו קסם, הוא נרדם?
איך אתם מרדימים את הילדים שלכם?
במאי: אסף קוזין, הפקה: אולגה רזניק, צלם: ירון שרון, עורך וידאו: בן שכטר
כזה, בדיוק כזה, הזמנתי בסופרמרקט הגדול של התינוקות. ילד מקטלוג, שלא צריך לקפוץ איתו במנשא, לנענע אותו בעריסה, לצאת איתו לטיולים בשתיים בלילה, לטפטף לו טיפות פניסטיל גם כשהוא בכלל לא מתגרד. רק שיירדם כבר, למען השם.
קפצתי למים, ממלמלת קלישאות ריקות. אם הן יכולות גם אני יכולה, ולי זה לא יקרה. אבל מי מכם שכבר הפך להורה בטח יודע שאף אחד לא יכול, ושזה קורה לכולם. כן, גם לי. במהרה מצאתי את עצמי עם תינוק מתוק, מהמם, נפלא, מרגש, שמוכן לעשות הכול, אבל ממש הכול, חוץ מלישון.
מאותו רגע זה הפך לנושא השיחה העיקרי שלי. סליחה, לדבר היחיד שעליו דיברתי. כל מה שרציתי היה לגלות את הסוד הגדול, לפצח את הנוסחה. הרי בטוח יש איזה מתכון מסתורי שמישהו רקח לפני אלפי שנים, והעביר אותו מדור לדור לאמהות ברחבי העולם.
נברתי בקבוצות בפייסבוק, עקבתי עד כדי סטוקינג אחרי יועצות שינה, התייעצתי עם חברות קרובות וגם ממש רחוקות, חרשתי בלוגים שכתבו מומחיות שונות, שייתכן מאוד שהיו ילדות בנות 16. מטרה אחת הצבתי לעצמי בחיים: להיות אמא לתינוק שנרדם. לבד. כמו שכתוב בספרים.
כך הגעתי לשיטת שינה המותאמת במיוחד לתינוק הישראלי (טרם הצלחתי להבין במה הוא שונה משאר התינוקות, אולי פשוט עולה יותר), לשיטות התנהגותיות, ללינה משותפת, לתורת מחזורי השינה, לאימון שינה (מה זה בכלל?). אמרו לנו תהיו איתו בחדר, אל תהיו איתו בחדר, נסו לוותר על שנת יום, אל תוותרו על שנת יום, תנו לו לבכות, אל תיתנו לו לבכות. תחבקו, אל תחבקו, הכניסו לשגרת לילה, החשיכו את החדר לחלוטין, השאירו קצת אור.
בדקתי אצל החברות והחברים. אחד היה מקפיץ את הילד במנשא עד שנרדם, שני פשוט ערסל את בתו הקטנה ונענע אותה בידיו עד שנרדמה, רק כדי שתתעורר ברגע שהחזיר אותה למיטה. שלישי פשוט יצא לריצות לילה עם הילד בעגלה, רביעי לקח אותו לסיבובים אינסופיים ברכב. שאלתי גם אתכם. יניב חדד מראש פינה, אבא לשלושה, סיפר על האבולוציה של שיטות ההרדמה אצלו. "הילדה הקטנה שלי מאוד היפראקטיבית", הוא סיפר, "אז כדי להרדים אותה הבת הגדולה, בת 11, מושיבה אותה על ההוברבורד והשתיים מסתובבות סביב הסלון עד שהקטנה נרדמת מהסחרור".
וואו, איך לא חשבתי על זה. אולי כי אני מפחדת ליפול בעצמי מהוברבורד. בכלל, שיטת ההרדמה הרווחת – על פי מחקר קצר שערכתי – היא גם זו המגונה ביותר על ידי יועצות שינה: תנועה. להתנדנד על כיסא, לקפץ בבית, לטייל עם העגלה ועוד.
להבדיל מהמקפצים והמתנועעים למיניהם, מירב טל, אם יחידנית לתינוק בן תשעה חודשים, קיבלה כבר כשחזרה מבית החולים טיפ שככל הנראה הציל את חייה, או לפחות את שעות השינה שלה. בכל לילה לפני השינה היא נותנת לבנה מייפל טבעי על האצבע או על המוצץ. "זה מרגיע אותו בשנייה", היא טוענת, "וככה הוא נרדם".
קצת סוכר לא הרג אף אחד, אני מקווה. בשיטה הזאת מירב מצטרפת להורים רבים שמשתמשים בשיטות הרדמה מהבטן, חלקן שיטות מפוקפקות במיוחד. "אם זה עובד בברית המילה, זה יכול לעבוד גם בשגרה", סיפר אבא שבלילה קשה במיוחד פשוט שם לתינוק שלו טיפה אחת קטנטנה של יין על המוצץ. "לא בטוח שזה מזיק יותר מכל ההורים שדוחפים לילדים שלהם כמויות של תרופות להורדת חום גם כשאין להם חום, רק כדי שיירדמו".
יועצות השינה שקוראות את הכתבה הזאת בוודאי תולשות את שערותיהן באימה ובזעם. הן תאמרנה לכם שאתם מזיקים לילד, שהוא לעולם לא יוכל לישון כמו בן אדם, לבד. שאתם הורים נוראים. שתשלמו על זה ביוקר.
האמת היא – קבלו ספוילר – שעוד לא פגשתי אפילו ילד אחד בן שבע או שמונה שלא נרדם לבדו. בטח יש חריגים כאלה, אבל גם הם מתישהו יירדמו לבד. ואז יהפכו להורים לילדים שגם הם בשלב כלשהו יירדמו לבד. ככה זה.
כמו שאין ילד שהולך לתיכון עם טיטול או מוצץ, גם אין ילדים גדולים שעדיין צריכים שההורים שלהם יערסלו אותם כדי להירדם. אז מה נותר לנו, ההורים, בינתיים? פשוט לנסות לצמצם את הנזק לשעות השינה שלנו, עד שהילדים יגדלו ויירדמו לבד. לא?
"כשאתה כל כך עייף, אתה מוכן לעשות פשוט הכול כדי להרדים את הילד שלך", מסבירה נויה, אמא עייפה לשעבר לילדה בת שנתיים. "שילמנו הון ליועצות שינה שיגידו לנו מה אנחנו לא עושים טוב. בפועל הילדה שלנו מוכנה להירדם רק כשאנחנו נמצאים איתה במיטה. אז אין לנו זמן לכלום ואנחנו הולכים לישון בכל יום כבר בשעה שמונה בערב, אבל לפחות אנחנו ישנים".
זו, חברים, בדיוק הגישה.
אני זוכרת שאחד התחביבים שלי בתקופת ההורות הראשונה היה להסתובב אחרי כל לילה שבמהלכו ישנתי יותר מחמש שעות עם פרצוף זחוח, כמעט מתנשא. הבן שלי, התרברבתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, ישן הלילה. ישן טוב. חמש שעות. בימים כאלה הרגשתי עילוי, מינימום כמו מישהי שזה עתה מצאה את התרופה לסרטן. כל סוגי הסרטן.
בבקרים כאלה דמיינתי את עצמי עומדת על במות ומרצה להורים עייפים ברחבי העולם על השיטה הייחודית שלי להרדמת תינוקות. ואז הגיע שוב הלילה וגילית שאותו פטנט ייחודי, בינלאומי, שעבד כל כך טוב בלילה שעבר, כבר לא עובד היום. לא רלוונטי. זה פשוט עניין אקראי. אתמול הילד היה עייף מדי מכל הלילות מעוטי השינה, והחליט לישון. הלילה לא, נסי שוב מחר אמא.
"הדבר הכי מטריף, הכי מעצבן והכי לא עוזר זה טיפים מאנשים אחרים", אומר שי קנפו, אבא לשלושה. אז מה השיטה שלך? "אפקט החמין - לתת בקבוק חלב שימלא לתינוק את הבטן עד שהוא נרדם".
חמוד. לא רציתי לגלות לו שמתישהו החלב כבר לא מספיק. אלא אם הוא פשוט מניק אותו בעצמו, עד גיל עשר. אל תנסה את זה בבית, שי.
"כולכם בסוף תשלמו על זה בריבית", טוענת יועצת שינה, שנחשפה לכמה מהשיטות כאן. את יודעת, אמרתי לה, זה כמו משכנתה. אתה משלם במצטבר יותר, אבל בינתיים יש לך בית. בדיוק ככה, רק עם שעות שינה.
