מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה דודה? אישה מבוגרת שצובטת חזק מדי בלחיים? אחת שתמיד שואלת שאלות מביכות באירועים משפחתיים? ומה לגבי דוד? גבר זקן שרוקד לבד שיכור בחתונה?
הנתונים מלמדים דברים אחרים.
בניגוד לישראל, שבה שיעור הילודה גבוה מאוד ביחס ל-OECD, במדינות המערב ל-48% מהנשים בגיל הפוריות אין ילדים. מדובר בגידול של 35% מאז שנות ה-70. מחקר מ-2012 שנערך במדינות צפון ארצות הברית מצא של-23 מיליון נשים ללא ילדים מהאזור הגיאוגרפי הזה יש קשר מיוחד עם לפחות ילד אחד בחייהן - אם זה בתוך המשפחה (אחיינים) או עם ילדים של חברים וחברות. 45% מהן תומכות גם בהורי הילדים שאליהם הן קשורות דרך מתנות ועזרה כלכלית. סטיגמת הדודות נשברה?
אודה ולא אבוש. בסביבות גיל 40 קראתי להוריי לשיחה והסברתי להם שהמקסימום שהם יכולים לצפות לו מבחינת נכדים הם התוכי והכלבה שלי. אותם זה הרבה פחות הצחיק. באותה תקופה נולד אהד, האחיין הראשון שלי - כיום בן 15. בהמשך נולדו עוד שלושה: עלמה (11), שלי (6.5) וליבי (5.5). מהרגע שבו החזקתי בהם הם שינו את חיי לנצח.
בישראל לא מתייחסים מספיק ברצינות למעמד הדודה. לכל היותר הם מושא לקנאה מצד הורים מותשים ("נו באמת, זה לא שאת חוזרת איתם הביתה וצריכה לתת להם צהריים ולהחליף חיתולים"). אז נעים מאוד, אני דודה, החלפתי חיתולים, בישלתי ארוחות, ניגבתי דמעות והשכבתי לישון. גם העולם המחקרי התחיל רק בשנים האחרונות לעמוד על חשיבות הדודה והדוד בחיי הילד.
בארה"ב, החל מ-2009 מצוין סמוך ליום העצמאות "יום הדודה", ובמדינות הדרום נהוג לערוך תחרויות "האחיין הטוב ביותר". בישראל שמעודדת ילודה, מעמד הדודה מצטמצם לתפקיד הבייביסיטר למקרה שההורים נתקעים.
"מהשנייה שנולדת, אני מכורה", כתבה אפרת אביגיל בשרי רץ (32) מגבעתיים, יוצרת תוכן ומדריכת אינסטגרם, בבלוג שלה "חיים של דודה" על אחיינה, נהוראי. "הפכת אותי לדודה בפעם הראשונה, ואת האושר הזה אני לא יכולה לתאר. החזקתי אותך, כזה קטן ופצפון ושוקל כלום, מפחדת שלא תישבר לי בידיים. גם באותם רגעים אני לא חושבת שכבר הבנתי שמעכשיו החיים שלנו הולכים להשתנות. לא נתתי לאף אחד צ'אנס לסרב לראות תמונה שלך, ותאמין לי, תמונות שלך לא חסר. אני די בטוחה שאתה הילד הכי מצולם בהיסטוריה כי יש לך דודה משוגעת עם מצלמה, ואם משאירים אותי איתך לעשר דקות אני מפיקה 642 תמונות בלי למצמץ".
הנאומים שלך מזכירים כאלו של אמא חדשה, לא של דודה.
"כשנהוראי היה בן חצי שנה בערך, ביליתי איתו חודש שלם בבית. בבקרים הוא היה לידי במיטה, מתכרבל ולוקח את היד שלי שתחבק אותו. מבחינתי הוא היה הילד הכי חכם ביקום, וממש לא מעניין אותי שכל אחד אומר את זה על הילד שלו. הילד הזה עשה לי בית ספר להורות. לפניו בחיים לא החלפתי לאף אחד חיתול. בכל פעם שראו אותי עם הכיסא שלו באוטו הזהירו אותי שככה אני לא אמצא חתן. יש לי חולצה שכתוב עליה 'הדודה הכי מגניבה בעולם'".
במה את מרגישה שזה תרם לך?
"לפני שנולדו לי אחיינים לא ידעתי איך להתנהג עם ילדים קטנים. כיום, כנשואה טרייה ובעזרת השם כשיהיו לי ילדים, לא ארגיש מאוימת. כבר הייתי שם. להיות דודה לימד אותי לתקשר יותר ברגישות, להקשיב יותר. כיום יש לי שלושה אחיינים, ואם ההורים כועסים עליהם והם בוכים, אני זו שאלך להקשיב, להרגיע ולגשר".
ובמה זה תורם להם?
"ילדים לפעמים יקשיבו לדודה שלהם יותר מאשר להורים שלהם, כי הורה כועס לא תמיד מסביר או רוצה לשמוע הסברים ואני כן, ולכן דודה זה ערוץ תקשורת נוסף, שונה וחשוב עבור הילדים".
על פי נתונים שהתפרסמו במחקרים לאורך 20 השנים האחרונות, נשים משכילות ועצמאיות נוטות להביא לעולם פחות ילדים. רבות מאותן נשים משכילות שלא הביאו ילדים לעולם הן דודות. אם הנחתם שבעידן האינדיבידואלי נשים ללא ילדים לא ישקיעו בקשר עם משפחתן, טעות בידכם. לפי מחקרים, הקשר בין דודים לאחיינים הוא חזק יותר דווקא בעידן הזה. אגב, התנהגויות כאלו קיימות בטבע מאז ומעולם, בעיקר בקבוצות של יונקים. הקופה הדודה מגינה על הוולד, לפעמים אפילו מאמו הביולוגית, או מתוקפנות מצד גורמים אחרים במשפחה.
"הדודה שלי הייתה כמו עוד אמא שלי, כל חיי", אומרת סינדי אילת (52) מרמת השרון. "למרות שהיו לה ילדים משלה, היא הייתה הדמות הכי קרובה אליי. היינו אצלם כל הזמן, כשרבתי עם אמא שלי ברחתי אליה כמו לעיר מקלט. מאז שהיא באה לארץ, עד היום, אני עושה הכול בשבילה. היא הכי אוהבת להיות אצלי, מכל הילדים".
מחקר של תומאס פולט מאוניברסיטת צפון אומבריה ורובין דנבר מאוניברסיטת אוקספורד מ-2006, שהתפרסם ב-Journal of Cultural and Evolutionary Psychology, מצא כי המגמה האל-הורית מתחזקת במדינות המערב. יותר ויותר אנשים לא מעוניינים במחויבות המנטלית והכלכלית הכרוכה בהורות, ומעדיפים לנצל את הזמן שלהם לביטוי עצמי.
"אני יודעת כמה החיים יכולים להיות עמוסים, במיוחד עבור הורים", אומרת שרי (49), דודה גאה ללא ילדים מתל אביב. "זה לא שאני לא עסוקה, יש לי חיים משלי, אבל חשוב לי למצוא זמן בילוי עם האחיינים שלי ולשלב אותם בחיי. להיות הורה זו משימה קשה של דרישות 7/24, ולא פעם בסוף היום אין לך כבר משאבים לדבר הכי חשוב בחייך. לי יש החשק והאהבה והזמן והרצון. האפשרות לקחת חלק בגידול הילדים של אחותי היא מאוד משמעותית בשבילי. אני איתם מהרגע שנולדו ועוזרת להם ככל יכולתי. התרומה שלהם לחיי היא משמעותית לא פחות. הם כמו הילדים שלי, אבל עם אפשרות להחזיר אותם כשלא בא לי יותר".
פרופ' רוברט מ. מילארדו, מרצה בכיר לשעבר ליחסי משפחה באוניברסיטת ייל ופעיל בפיתוח מדעי היחסים האישיים, פרסם ספר בנושא הדודים בשם "קרוב המשפחה הנשכח - דודים ודודות" בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. "אני כל כך מודה לאחי ולאחותי שהביאו ילדים", מצוטטת שם דודה ללא ילדים, "מתנת הילדים נותנת לנו, דודים ללא ילדים, אפשרויות לחוש רגשות הוריים ורגשות משפחתיים עזים. כשההורים מעריכים ומשלבים אותנו במשפחה הגרעינית כולנו מרוויחים".
יעל שוורץ מתל אביב, 52, הידועה בכינויה "הלוחשת לגננות", מכירה היטב את עולם הילד מול עולם המבוגרים. היא מדריכה פדגוגית בכירה, יועצת חינוכית, מאמנת ומנחה קבוצות הורים ומלווה צוותים חינוכיים. עד היום ליוותה בהצלחה מאות משפחות. "לימדתי הורים לזכות בילדים שלהם מחדש וליהנות מילדותם השנייה".
מהניסיון שלך, מה תפקידה של הדודה במשפחה?
"הפלוס העצום בפונקציה של הדודה בעיניי הוא 'זמן דודה' - מסגרת קצת גמישה יותר. לבילוי עם הדודה יש פריווילגיה של גמישות שיש פחות במסגרת ההורית. הבילוי עם הדודה מאפשר לעשות משהו שונה כי הדודה לא מגדלת את הילדים, ומותר לה קצת לחרוג מהחוקים בלי להגזים. כמובן, הכול באישור מההורים. אפשר לקבוע יחד איתה באילו תחומים מותר לה לפרוץ את המסגרת ובאילו לא. ההורים והדודה חייבים להיות יחידה משפחתית אחת.
"דודה יכולה להיות גורם משמעותי מאוד בתמיכה במשפחה כולה, תמיכה ועזרה להורים ובניית מערכת יחסים משמעותית עם הילדים, כשהיא משגיחה עליהם ומבלה איתם באופן קבוע כחלק מהעזרה וממערך התמיכה המשפחתית. חשוב לכבד את מעמדה - יש לו השלכות על התפתחותו של הילד".
באיזה מובן?
"ככל שהילדים גדלים יותר, דווקא הדודה היא זו שיכולה להוות דמות של האדם שאיתו ניתן להתייעץ בדברים שאולי אני לא מרגישה מספיק נוח להתייעץ עם ההורים שלי. ישנם מצבים שהדודה קרובה יותר לגיל הילד מאשר ההורים, ובגיל ההתבגרות יכולה להיווצר מציאות שבה המתבגרים ירגישו נוח יותר להיוועץ בדודה שהם מרגישים שתבין אותם טוב יותר. הקשר עם הדודה מחזק ערכים של משפחתיות, מאפשר מערכת יחסים תומכת ומכילה, והכול נשאר במשפחה. לכו על זה, דודות לשלטון".
לא רק דודות הן חשובות במערך המשפחתי כמובן, אלא גם דודים. העיתונאית לורן וינופל, כותבת קבועה ב"ניו יורק פוסט", פרסמה מאמר בשם "כיצד דודים עושים את החיים טובים וקלים יותר לילדים וגם להורים", ובו התייחסה לחשיבות הדודים, ולדודים הומואים בפרט.
במאמר היא מביאה מחקרים שתומכים בהנחה שעל פיה דודים גייז, המכונים ג'נקלס (קיצור של Gay Uncles - דודים הומואים) הם הרבה יותר מרק האחים של האב או האם, ויש להם תפקיד חשוב ומשמעותי ביותר בחייהם של הילדים במשפחה, הרבה מעבר לפינוקים ולימי הולדת. "ג'נקלס מפצים על חוסר באחים או בני דודים, עוזרים לאימהות ויש להם השפעה סופר-חיובית על הרווחה הנפשית והחברתית של אחייניהם ועל הישרדות טובה יותר של הילד בשנה הראשונה, במיוחד כשמדובר בג'נקלס ללא ילדים".
אסף דיאמנט (38), מפיק אירועים ומופעים ממושב גנות, הוא ג'נקל ומגדיר את עצמו "הדוד הכי מגניב בעולם". הוא דוד לשמונה אחיינים, שארבעה מהם חיים בחו"ל וארבעה בארץ - אליהם מטבע הדברים הוא קרוב יותר. "מבחינתי הם כמו הילדים שלי", הוא אומר, "שעה אחרי שהם נולדו הם כבר היו אצלי על הידיים".
מה אתה אוהב בלהיות דוד?
"להיותי דוד יש משמעות גדולה מאוד, זה מחזק משפחתיות ונותן לי הכול. אני מת על האחיינים, אין לי חיים בלעדיהם ואני אוהב גם להזדכות עליהם כשצריך. אני מאוד נהנה ממעמד הדוד. עד לפני שנה היו מציקים לי, 'בקרוב אצלך', וברגע שהבהרתי שאין בכוונתי להביא ילד בכל מחיר כולם ירדו ממני. אני לא רוצה ילדים וזה לא חסר לי".
עד כמה אתה משמעותי בחיים שלהם?
"הקשר שלי, במיוחד עם הגדולים, הוא קשר של אהבה. בדיוק אמרתי לתאומים, רועי ונעמה, שאני לא זוכר בכלל את החיים שלי לפני שהגיעו. הם יודעים שהטלפון שלי פתוח לכל דבר, מרמה של 'עשו עליי חרם בבית ספר' ועד לקנות שמלה לבת מצווה. מה שקורה בינינו נשאר בינינו, תמיד. אני גם משתף אותם בחיים שלי, כל חוויות השופינג והבגדים זה איתי כמובן. להיות דוד זה לחבק ולהגיד שאני תמיד נמצא בשבילכם, זה סופי שבוע ביחד, זה להקשיב למצוקות בגיל ההתבגרות. אני הולך להופעות ולאירועים שלהם, מתרגש איתם. להיות דוד זה לתת מתנות, לברך, ופעמיים בשבוע להתקשר לשמוע איך היה בבית הספר. אתמול התקשר אחד הקטנים בתשע בלילה ועם דמעות בעיניים אמר: 'דוד, אני מתגעגע אליך'".
נתקלת פעם בהתייחסות מזלזלת למעמד הדוד?
"אני תמיד אומר לאחותי, את עשית ארבעה ילדים, הם שלך, ואני פה, אבל אני לא מובן מאליו. לא מתקשרים אליי רק כשצריך בייביסיטר. אני לא בא לבקר כדי שאת תוכלי לישון צהריים. אם לא תתייחסו אליי, אני הולך".
אתה גם מחנך אותם או שאת זה אתה משאיר להורים?
"אני לפעמים דוד, לפעמים מחנך. אחד האחיינים שלי מכור לפורטנייט וכולם מכורים לנייד כמו כל הילדים, אבל אצלי אין דבר כזה. כשהם באים אליי הביתה אני לא מרשה לפתוח מחשב. אם אתם באים אליי, אתם באים להיות איתי. אנחנו הולכים לים, למוזיאונים, להופעות, לסרטים, מדברים הרבה. לפעמים אני לוקח אותם לטקסים, אירועים עם ערך מוסף".
מלאני נוטקין, המייסדת של אתר "דודות מבינות עניין" ומחברת רב-מכר באותו השם, שיתפה את סיפורה כדודה לשני אחיינים במאמר ב"ניו יורק פוסט": "על אף שהשקעתי את כל מה שהיה לי באחיינים שלי, מבחינת חלק מההורים סביבי התפקיד שלי לא ממש נחשב. חלק אמרו לי, 'את אף פעם לא תדעי מה זאת אהבה אמיתית עד שיהיה לך ילד משלך'". זו הייתה הנחה שגויה. "דודה מלאני", אמר לה יום אחד אחיינה בן השנתיים, "אנחנו משפחה". "אפילו הוא הבין", היא אומרת.
נוטקין, בעקבות האמירה ההיא של האחיין, החליטה לשנות את האופן שבו החברה האמריקאית תופסת את הדודות ללא ילדים. היא כתבה על עולם שמעריץ נשים אך ורק אם הן אימהות, ורואה באימהות את הדבר ה"נורמלי". כולם מבטיחים לך שאם תהיי אמא החיים שלך יהיו מלאי משמעות ושמחה, אך המציאות כמובן מורכבת יותר. מחקר שהשווה דרגות אושר בין הורים לילדים ובין אלו ללא ילדים, ושמתפרסם בימים אלו ב-American Journal of Sociology, מצא שבארה"ב הורים הם המגזר הפחות שמח.
נוטקין טוענת שבעזרת פתרונות פשוטים שני המגזרים יכולים להרוויח. ברגע שדודים ודודות מוערכים בקרב המשפחה, המרוויחים הגדולים הם ההורים והילדים. דודים יכולים לעזור בהענקת תמיכה, זמן איכותי והשפעה חיובית על הילד. "אני בת 47 ויודעת שלעולם לא אהיה אמא, אבל למדתי להבין שיש הרבה מאוד צבעים לאימהות, והתפקיד שלי כדודה הוא מתנה. מתנה למשפחה שלי ומתנה לעצמי", מוסיפה נוטקין.
חלי גולדברג המפעילה את הבלוג "תקריב" מסכמת את הנושא בבהירות: "יש הרבה תפקידים במשפחה. להיות בת למשל, הילדה של אמא, של אבא. להיות אחיינית, בת דודה, להיות אחות גדולה, אחות קטנה, גיסה, בת דודה שנייה. להיות אמא זה בכלל המנצח הגדול שאין לו רע ומתחרה, אבל אני, אני מאוד אוהבת להיות דודה. זה תפקיד שיש בו כל הטוב שאפשר להרוויח מהמורכבות הנפלאה הזו, באינטימיות, באהבה, ברצון לתת, בפשטות שמקבלים בחזרה. ביכולת להגיד הכול כמו לאמאבא, אח-אחות. דמי זורם בדמם, אני חלק מחייהם מהרגע שנולדו, הזיכרונות שלנו שזורים. מצד אחד אהבה גדולה, ומצד שני, איך להגיד, זה תפקיד שלא שוחה בתוך הוורידים, אין בו (כמעט) צרכים פולניים מובהקים, אין בו (כמעט) חובות, והוא מביא איתו (כמעט) רק שמחה, ובלי כמעט, פשוט הרבה אהבה".
