הג'אגלינג האינסופי בין הבית לעבודה עומד להכריע אותנו בכל שנייה; הילדים התקועים בבית לא נותנים מנוח ומאיימים להוציא אותנו מדעתנו, תוך שהם רבים עד זוב דם בווליום בלתי נסבל. ברגעים כאלה כל מה שאמא ישראלית מן היישוב מתפללת אליו הוא מעין שילוב של סופרנני עם מרי פופינס, איזו גורו הורות עילאית, מושלמת ועתירת תובנה שתגיד לה בדיוק מה לעשות כאן ועכשיו, ותראה לה את הדרך המובילה מתוך הייאוש והאפלה הגדולה אל עבר בית חדש ומואר כמו באגדות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
זה בדיוק מה שקורה ב"יופי של אמא", ספרה החביב להפליא של מיה מיטב, סופרת ילדים ונוער שזהו ספרה הראשון למבוגרים (בהוצאת שנצ). הגיבורה שלה, אליאנה, כמעט קורסת מול צמד הבנים הפראים שהיא מגדלת עם בעלה, שאליהם מצורפת גם ילדונת נסיכה קסומה, עד שלפתע מופיעה בתוך ראשה דמות מופלאה בשם ברברה, יועצת ההורות האולטימטיבית, שבמבטא אנגלוסכסי משעשע עוזרת לה לפתור את כל הקשיים ולצאת מרוב מהמורות האימהות – והכל לפי שיטת אדלר המנצחת, שכולה אהבה, קבלה והכלה, אך בשום פנים ואופן לא פינוק חס וחלילה.
בתזמון מושלם, הספר מופיע בעיצומה של תקופת הקורונה, העבודה והלימודים מהבית, כשאמא צריכה להיות גם המורה, הגננת והטבחית של הילדים 24 שעות ביממה. יש אומרים שהשנה כולה הביאה עימה מהלומה קשה לפמיניזם, שהחזירה את הנשים 50 שנה לאחור, אל המטבח.
"המגיפה הזו היא מכה מכל הבחינות", מסכימה מיטב, "וכולי תקווה שימצא חיסון בקרוב ונקבל בחזרה את החיים שלנו. אין ספק שנשים סובלות יותר מהגברים, שכן עם כל הכבוד לקדמה ולפמיניזם, כל בית עשה לעצמו את החשבון מי יותר חיוני ומרוויח יותר והתוצאה – הרבה יותר נשים נשארות בבית. חלק יצאו לחל"ת, אחרות איבדו את מקומות העבודה שלהן, ובאמת נזרקנו אחורה בזמן במובן שעכשיו הבית על ילדיו ומלאכותיו – עלינו. באופן אישי היה לי הכי קשה בסגר הראשון, להתמודד בעצמי עם חוסר הוודאות הקיומי ותוך כדי כך לנהל מערכת שעות של שלושה ילדים רעבים. זה ממש סגר עלי. לשמחתי, יש לי בן זוג שהוא שותף מלא בחיים וחלקנו בינינו את הנטל. אחרי שבועיים בהם כמעט יצאתי מדעתי הוא סגר אותי בחדר השינה וציווה עלי להיות לבד, לא לתת מענה לאף ילד, לא להכין אוכל, לעזור בשיעורי הבית או לפתוח זום. זה באמת עזר".
מה ההבדל בין הספר שלך למדריכי הורות קודמים?
"בשונה מספרי הדרכה 'רגילים', הספר הזה כתוב כמו סיפור בסגנון השואב השראה מספרי צ'יק ליט. הוא מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה ונותן הצצה לחייה כאמא לשלושה, בת זוג ובת. זה למעשה אוסף של סיפורי מקרה המעלה דילמות חינוכיות והוריות, אשר יצקנו לתוך סיפור חי, משעשע ואותנטי. אני שומעת תגובות של קוראות שאומרות שקרה להם בדיוק מה שכתבתי, כי אלו סיטואציות שמוכרות כמעט לכל הורה. כאשר קוראים את הספר זה מעורר הזדהות עם הדמות הראשית, כמו בזמן קריאת פרוזה, ולכן, מעבר לשלל העצות והתובנות, הספר מעניק חוויה של שותפות בתהליך שעוברת הגיבורה. היה לי מזל שאחותי הגדולה, ליעד, היא מדריכת הורים בגישת אדלר, וכבר שנים משמשת לי כ'ברברה' פרטית, היא קפצה איתי למים העמוקים של הפרויקט הזה ונתנה לו חסות מקצועית".
אפשר להגיד - באופן מעצבן - שהילדים הם ילדים, שמתנהגים כמו ילדים, והבחירה איך להגיב היא שלך? כלומר, שהעבודה שלך על עצמך אולי חשובה יותר מהעבודה מול הילדים?
"די מהר לתוך ההורות הבנתי שרוב העבודה היא עלי. כלומר, על עצמי. שמתי לב שאם אני ממהרת בבוקר וחסרת סבלנות, אז הילד יגיע עצבני לגן. אבל מעבר לזה, יש המון סיטואציות יומיומיות עם הילדים שתופסות אותנו לא מוכנות ודורשות התערבות או תגובה, ולפעמים אין לנו מענה. זה יכול להיות הדבר הכי קטן, כמו שהילד מבקש ממך לקנות קרטיב בכל פעם שעוברים ליד המכולת, או דברים יותר משמעותיים, כמו האם לעקוב אחרי שיעורי בית ועבודות לבית הספר או להשאיר את האחריות בידיהם. בתהליך כתיבת הספר הבנתי שרוב הדילמות קשורות לאג'נדה הורית, אם אני יודעת מה הערכים שאני רוצה להחזיק וללמד את הילד – הכל נהיה יותר ברור. ממתקים? אחד ביום. שיעורי בית? מגיל מסוים הם באחריות הילד. וכן הלאה. זה עושה שקט ונותן מסגרת".
עוד סוגייה מעניינת העולה מהספר היא מציאת האיזון בין הדמות האוהבת והמחבקת לבין הדמות האסרטיבית והסמכותית. לעתים נראה כאילו האמא צריכה להיות שני אנשים שונים בעת ובעונה אחת, כשעליה לגלות את המקום הנכון בין שני הקטבים. "שאלת מיליון הדולר", מאפיינת מיטב, "ואני מודה שנפלתי לבור הזה במשך שנים ארוכות. רציתי לתת לילדים את מה שלא היה לי ולפצות ולפנק. מה, לא מספיק לאהוב אותם עד בלי גבול? אבל זה לא עבד. הבנתי שהגבולות נועדו לשני הצדדים, וכדאי ללמוד להיות ברורה כדי שההורות לא תשאב אותי עד שאשכח מי ומה אני. יש קטע בספר, שבו ברברה (היועצת) מסבירה לאלי (הגיבורה) איך לא להתרגש מכל מילה שהילד אומר לה כדי לשמור על גבולות מכבדים בבית. ברברה אומרת שאלי צריכה 'להתחבר לתחושה של דיבור נעים אך אסרטיבי, מבלי להגיב רגשית בעוצמה של זמרת אופרה'".
ברברה אומרת גם שלפעמים אין תשובה נכונה אחת. כלומר, לפעמים את פשוט צריכה לסמוך על האינטואיציות שלך. אבל זה מה שהביא אותך לבלגן מההתחלה, לא? אפשר לפתח אינטואיציות טובות באופן נרכש?
"הכל מתחיל, כמו שאומרים באדלר, בתחושת הערך העצמי שלנו. מה שאפשר לעשות אם וכאשר אנחנו מרגישים רצון לשפר את ההורות זה לרכוש כלים, לתרגל אותם, ולהחזיר לעצמנו את האמון שלנו ביכולת להיות הורים טובים. אני זוכרת שממש התאמנתי איך להגיד לילדיי דברי שבח ועידוד עד שכבר נמאס להם לשמוע. 'די, אמא, זה לא עובד עלי'. אבל אני מאמינה שכן, זה מחלחל ומרים את הערך העצמי של הילד ואת שלנו במקביל, וגורם לנו להרגיש אנשים טובים יותר, בעלי ערך ומסוגלות".
נראה שאחת המשימות הקשות ביותר היא לא לחפור ולהרצות – איך עושים את זה? איך גורמים למסרים להיות חדים, תמציתיים וממוקדים?
"מתאמנים! כשהיינו הורים צעירים הלכנו פעם לסדנה של הדרכת הורים לפי אדלר, והמנחה חילקה לנו דף עם משפטים להתאמן בבית. זה היה נראה לי מגוחך. אבל יש אוצר מילים שלם שאפשר לאמץ ויכול לעשות שינוי אמיתי. למשל, לומר את הדברים באופן חיובי: במקום 'אל תצעק' – 'דבר בשקט', או במקום 'אל תאכל בפה פתוח' – 'תאכל בפה סגור'. אפשר להוסיף 'בבקשה'. דוגמא אישית גם עוזרת. במקום להרצות אפשר לעשות את מה שאנחנו רוצים שיקרה עכשיו, למשל, להתחיל לאסוף את הצעצועים שמפוזרים ברחבי החדר ולהגיד 'בוא נסדר את החדר'. ככה, בשקט. זה דורש אימון עצמי רציני, כי הכי מתחשק לי לצעוק 'מה זה הבלגאן הזה?! אי אפשר לראות את הרצפה! תסדר פה הכל תכף ומיד!' אבל זה משתלם".
עוד עניין שמייחד את "יופי של אמא" הוא היותו ספר לא רק על גידול ילדים, אלא גם על זוגיות והדרכים הנסתרות שבה היא מחלחלת לתוך ההורות. איך עושים הפרדה, אם בכלל, בין מה שביניכם לבין מה שביניכם לבין ילדיכם ואיך מגיעים לשותפות אמיתית, לא אמא שעושה הכל ואבא ש"עוזר" לפעמים. "הספר התחיל כספר הדרכה להורים אבל הוא בעצם עוסק בכל המשפחה", מסבירה מיטב. "הגיבורה ובן הזוג שלה וילדיהם, וגם הוריה והמשפחה בה היא גדלה. מכיוון שאני מספרת את הסיפור מבעד לעיני האמא, הוא מתרכז בצד שלה ו'הפלנו' עליה את רוב האתגרים והצרות, אבל הרעיון היה להציף ולהעלות על פני השטח את הנושאים הכי חשובים ומהותיים בהורות, כך שגם אם אבא קורא את הספר הוא יכול להרוויח הרבה כלים. אנחנו מציעות בספר גישה שאפשר לקחת ממנה את המינון הדרוש לכל אחת/ד ולהתאים אותו לאתגרים בהם הוא מתמודד בעצמו בחיי המשפחה הפרטית שלו. חשוב לדעתי לתאם עמדות בין ההורים בנוגע לחינוך, כי הרבה פעמים יש חילוקי דעות וזהו פתח לצרות. אם אני לא מרשה משהו לילד והוא הולך לשאול את אבא והוא כן יסכים – יוסטון, יש לנו בעיה".
בני אדם שונים זה מזה, אליאנה/ מיה אומרת בעצמה. אז איך נוסחה אחת של סופרנני/ מרי פופינס יכולה להתאים לכולם?
"לצערי, אין נוסחה אחת. לכן בספר 'ברברה' לא תמיד נותנת פתרונות, אלא מעלה דילמות, מציעה אפשרויות או דרך מחשבה שונה. למרות שאנחנו בני אדם שונים, ישנם כללים שנכונים לכולם ועוזרים בהרבה מצבים. למשל, הערכים שחשובים לנו הם פחות או יותר אותם ערכים; לכולנו חשוב שידברו בבית בכבוד זה לזה ולכבד אחד את השני, אז דיבור מכובד יהיה רלוונטי כשמבקשים דברים מהילדים (והם מאיתנו), לתת כבוד למורה בבית הספר, כבוד לרכוש וכו'. אם ערך שמירה על הבריאות חשוב לנו, נדאג שהם יצחצחו שיניים, נשמור על תזונה נכונה ונעשה ספורט. כשהערכים החשובים ברורים לנו - ובכל משפחה יש ערכים חשובים שונים, בהתאם לתרבות, לסביבה ולמשפחת המוצא – יש כללי מסגרת שעוזרים בהתנהלות היומיומית גם לנו וגם לילדים. ברגע שאנחנו (וגם הילדים) מבינות שאפילו אם אנחנו מרגישות שנתקענו בקיר תמיד יש מה לעשות, זאת תובנה מעודדת, שפותחת אפשרויות למחשבה ולפעולה".
איך מתגברים על סינדרום ההשקעה הפוחתת – הכי הרבה בילד הראשון, פחות בילד השני, הכי מעט בילד השלישי. ואולי זו בכלל לא בעיה?
"אני לא רואה בזה בעיה, בני אדם הם יצורים מתפתחים ולומדים, ובאופן אישי אני מרגישה אמא משודרגת עכשיו, אז זה מתקזז עם הכל. כל ילד תופס מקום במשפחה, אנחנו כמובן עוסקות בנושא הזה בספר, ומה שהכי חשוב זה לאפשר לילדים חופש תנועה כדי שיוכלו להתפתח ולצמוח ולממש את היכולות שלהם, כדי להיות שמחים בחלקם".
נראה שהעצה מספר אחת היא פשוט בי קול: מה שלא קורה, פשוט קחי נשימה, תספרי עד עשר, הורידי אוקטבה ותגיבי מהראש ולא מהבטן. האמנם?
"בגבולות הסביר. כולנו בני אדם שמגיבים למתרחש סביבנו, בטח לילדים ולבני/ות הזוג שלנו איתם אנחנו מבלים את מרבית חיינו. הרעיון הוא לאו דווקא להיות 'קול', אלא להגיב בהתאם לצורך ולסיטואציה. הילדים שלי משתגעים מזה שאני נבהלת בהגזמה כשקורה משהו, הם אומרים שהם יותר נבהלים מהתגובה שלי מאשר ממה שקרה בפועל. בכל מקרה זה רעיון טוב לעצור לשנייה לפני שמגיבים, לא משנה מה קורה".
לאורך כל הספר מתקיים המתח הזה שבין לשלוט ובין לשחרר. איך יודעים מה נכון לעשות? מתי חייבים לשלוט ומתי אפשר לשחרר?
"אני חושבת שלא תמיד יודעים, זה משהו שכולנו צריכים לעבוד עליו באופן יומיומי. שליטה של ההורים בילדים זה נושא שקיים בכל תחומי החיים והוא משתנה בהתאם לגיל ולגישה ההורית. הרי פעם היה מקובל לחנך ילדים להיות 'טובים' וצייתנים. היום כבר לא נגיד 'אתה ילד רע!' כשהוא עושה משהו לא לעניין, אלא נתאר את מה שקרה, ומנגד, לא נאמר 'תהיי ילדה טובה ותאכלי הכל מהצלחת', כי המושגים של טוב או רע הם מכלילים ומקטינים, ולקוחים מעולם האילוף. הילדים לא לומדים מזה כלום. גם נושא השליטה מתקשר לאג'נדה ההורית שלנו, כי אם למשל, אני סומכת על הילד שיקום בזמן לבית הספר והוא שם לעצמו שעון מעורר, אז אני צריכה להתאפק ולא ללכת להעיר אותו בבוקר כדי שילמד. ואם הוא לא מתעורר ובגלל זה יאחר – הוא מקבל כאן ביס מהמציאות ויצטרך לשאת בתוצאות. כשאנחנו משחררות, אנחנו למעשה מראות לילדים שאנחנו סומכות עליהם".
