אסתר, תעזרי לי. זו, בגדול, השאלה הראשונה שלי לאסתר ווג'יסקי (80), שבשלב זה של המגפה, אובדן שנת הלימודים, הגירת ילדיי לארץ המסכים הנצחיים ואיזו תחושה הורית כללית של הרמת ידיים, כנראה בתחינה לכוח עליון - אני מוכן להקשיב לכל מה שיש לה לומר.
כתבות נוספות למנויים:
מה יש לאסתר לומר? קודם כל, ש"הורות הפכה למבצע מסובך ובלתי אינטואיטיבי להפליא, מלא פחד וספקות עצמיים" - תודה לך, כל מילה - כפי שהיא כותבת בספרה "איך לגדל ילדים מצליחים" (הוצאת תכלת), שהפך לרב-מכר עולמי.
7 צפייה בגלריה
''אמא לימדה את כולנו איך לכבס, לשאוב אבק ולנקות את הבית''. אסתר ווג'יסקי עם (מימין לשמאל) סוזן, ג'נט ואן
(צילום: AFP)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ווג'יסקי אמורה לדעת. שלוש בנותיה, סוזן, ג'נט ואן - הידועות גם בכינוי "האחיות ווג'יסקי" - הן כנראה האחיות המוצלחות - לא שלי, של העולם; סוזן היא מנכ"לית יוטיוב, אחרי שהייתה המצטרפת השישית לגוגל ואחרי שלארי פייג' וסרגיי ברין התחילו לחפש את המנוע שלהם בגראז' הביתי שלה. שווי ההון שלה מוערך ב-580 מיליון דולר. ג'נט היא פרופסור בכירה לרפואת ילדים ואפידמיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה. ואן היא מייסדת ומנכ"לית 23andMe, הסטארט-אפ המגה-מצליח לחיזוי גנטי אישי, וגם גרושתו ואם ילדיו של סרגיי ברין. שווי ההון שלה מוערך ב-690 מיליון דולר.
לא רע, הא? כל זה הפך את אמא אסתר, בגילה, לסוג של מקבילה עכשווית למה שהייתה רות ווסטהיימר בשנות השמונים; גורו יהודייה-אמריקאית מתוקשרת, שמצליחה לשחרר בחינניות ישירה של גיל שלישי צפירות הרגעה ושלל עצות מעשיות לדור צעיר, מבולבל ומותש; הפעם לא מדובר במין - מה לנו ולמין עכשיו - אלא בהורות. העסק הזה שהסתבך באמת.
ווג'יסקי מסבירה לעולם איך לגדל ילדים במה שכבר זכה לכינוי "שיטת ווג'"; לא משהו שלא יכולתם לחשוב עליו בעצמכם, אבל בגדול, היא אומרת, בואו נפסיק לקחת כל כך ללב את כל מה שהילדים עושים ומרגישים, וגם את העובדה שאנחנו לא הדוגמה המושלמת עבורם לשום דבר.
"אחת הטעויות הגדולות ביותר של הורים היא לקחת אחריות אישית על רגשות ילדיהם", היא חוזרת ומבהירה. "ואתה לא יכול להמשיך לחוג מעליהם כל הזמן, כי אם תעשה את זה אתה תנטרל אותם, הם תמיד ישאלו אותך לדעתך על כל דבר. הרבה הורים אוהבים את התחושה הזו שתלויים בהם. זה גורם להם להרגיש נחוצים, לכן הם הופכים את הילדים לתלותיים יותר. זה לא האינטרס של הילדים".
בכלל, היא כותבת, אל תשאפו לילדים שיצטרכו להיות איתכם, אלא לכאלה שירצו להיות איתכם. "הורים רבים פועלים מתוך חוסר הביטחון והספקות שלהם עצמם. האם ילדם זקוק להם? אם לא, איזה מין הורים הם?"
ווג'יסקי שונאת הורים מגוננים מדי או כאלו שכופים את עצמם, ומטיפה למתן עצמאות מרבית לילדים - כולל ההמלצה להשאיר אותם לבדם באמצע חנות כלבו ולהניח להם לעשות את הקניות שלהם לעצמם, ובעיקר להתייחס לילדים כאל "מבוגרים בתקופת הכשרה", כולל ניצולם המרבי לעבודות בית חיוניות.
"אמא לימדה את כולנו איך לכבס, לשאוב אבק, לנקות את הבית, לעשות שיחות טלפון ולהתעמל בעת ובעונה אחת, ותוך פחות משעה", כותבות שלוש האחיות בהקדמה המשותפת שלהן לספר, ואסתר עצמה אומרת: "ילדים לומדים דברים על ידי עשייה, ואסור למנוע מהם עשייה. אל תהיו מגוננים כל כך. ילדים צריכים לשטוף כלים, להציע את המיטות שלהם, לקבל תפקיד במשפחה.
"לסוזן למשל, לפני הקורונה, היו הרבה עוזרים בבית, אבל מרגע שהתחיל הריחוק החברתי הם לא יכלו יותר להיכנס אליהם הביתה, אז הילדים שלה נרתמו. הילדה אחראית לשאיבת הרצפה - היא עושה עבודה מעולה - וגם שאר הילדים קיבלו משימות, הם מזמינים לבית מצרכים באמזון, הם יכולים לעשות המון דברים, אנחנו פשוט לא בוטחים בהם מספיק ומשדרים להם שהם עדיין לא מסוגלים. חלק מהנכדים שלי גם התחילו במגפה לשחק שח - בשבילי זה היה מביך להפסיד לילדה בת חמש, אבל הפסדתי. פעמיים".
7 צפייה בגלריה
ווג'יסקי עם תלמידה. '''התשובה שלי היא: 'היי, ילדים, כנסו למסך' במקום 'צאו משם'''
(צילום: AP)
טוב, אני אומר לה, הבעיה שלי היא לא עם ילדים שלומדים שח, אלא עם ילדים שלא יוצאים מהמסך. ווג'יסקי יודעת על מה אני מדבר. היא עצמה מטופלת, לדבריה, בשלושה נכדים שהתמכרו למסך, ובמהלך המגפה גם העלתה לרשת אתר הפעלה חינוכי לילדים משלה. "זו אחת התשובות שלי: 'היי, ילדים, כנסו למסך' במקום 'צאו משם'.
"אז נכון שכל החוקים עפו מהחלון במגפה, אבל מה שאתה רוצה זה משחקים לא אלימים לילדים - אין לי בעיה עם 'מיינקראפט' או 'רובלוקס'. 'פורטנייט' אנחנו לא מרשים. התיאוריה שלי - שאני יודעת שמנוגדת לזו של תעשיית המשחקים - היא שאם אתה רגיל לראות אלימות במשחק, תהיה מוכן לסבול את זה גם בעולם האמיתי. וגם במגפה, ילדים לא צריכים לקום בבוקר ולגשת מיד למחשב, הם צריכים להעביר זמן אוף-ליין בדברים אחרים. אבל חייבים לעצב את לוח הזמנים יחד איתם, כי אם תיקח מהם את המסכים אתה רק תבנה מולם מחיצות, וכשהם יתחילו להתבגר הם ינצחו ואתה תפסיד".
אז כמה שעות מסך ביום? בספר את ממליצה לתת להם שימוש חופשי בטלפונים אחרי גיל שמונה.
"במגפה, כשהיו להם חמש שעות של שיעורי זום בית ספריים, הייתי מגבילה את שעות המסך הנוספות לשעתיים לכל היותר, לפחות אחת מהן צריכה לכלול אינטראקציה עם חברים. יותר מזה זה טירוף".
כל העצמאות הזו שווג'יסקי מטיפה לה באה על רקע סיפורה האישי, כבת לזוג מהגרים יהודים אורתודוקסים שהגיעו מרוסיה בחוסר כל והתגוררו בדירת שני חדרים בלואר-איסט סייד של מנהטן. "חיינו תמיד על סף חורבן כלכלי", היא כותבת.
אחרי שהוריה עברו, במצוקתם, לקליפורניה ואביה - אמן וצייר - נאלץ להתפרנס עד סוף ימיו כסתת מצבות, ולאחר שאחיה בן השנה וחצי שיחק עם חבילת כדורי אספירין, בלע את רובם ומת, אסתר הבינה שהיא מוכרחה להיחלץ מהחיים האלה. היא קיבלה מלגת לימודים לאוניברסיטה, נטשה את העולם האדוק שבו ציפו ממנה להתחתן, להקים משפחה ולהיות בת מלך שכבודה בבית פנימה, והגיעה לברקלי בדיוק בזמן לעידן תרבות הנגד. בתחילת הדרך אפילו ניצלה את רזונה וגובהה - 1.80 מטר - והתפרנסה קצת מדוגמנות.
7 צפייה בגלריה
אן, ג'נט וסוזן (מימין לשמאל). ''ידעתי שאם לא אהיה זהירה אני עלולה לחשוף אותן להתנהגויות שגרמו לי כל כך הרבה סבל בילדותי"
(צילום: אלבום משפחתי)
כשנולדו בנותיה, "ידעתי שאם לא אהיה זהירה אני עלולה לחשוף אותן להתנהגויות ולערכים שגרמו לי כל כך הרבה סבל בילדותי", היא כותבת. היא חתכה רחוק משם ככל שיכלה, מותירה את עולמה הישן הרחק מאחור, בדיוק כפי שעשו הוריה בשעתם. "אמא שלי איבדה ארבע אחיות בשואה, ואני זוכרת שגדלתי מפוחדת שיידעו שאני יהודייה ועם איזה פחד לא מוסבר שהנאצים יתקפו שוב, אבל ההורים שלי התייחסו לכל העסק בקטע של 'טוב, אנחנו מתקדמים, זאת הייתה תקופה גרועה' - וזה לעומת ניצולים שהתבוססו במה שהיה, וסבלו הרבה יותר.
"אגב, זה נכון גם לגבי האופן שבו אנחנו מגיבים עכשיו למגפה. הפילוסופיה שלי היא שאתה צריך להשתמש במגפה כהזדמנות ללמד ילדים להתמודד עם מצבים קשים".
תענוג לדבר עם ווג'יסקי, כמובן. היא נטולת גינונים, וגם בגילה היא רזה ואנרגטית בדיוק כפי שהייתם עשויים לדמיין אמריקאית בוגרת ברקלי של שנות השישים; עדיין בועטת, גם אם מתוככי הנוחות והעושר של לב סיליקון ואלי - פאלו-אלטו - שם היא מתגוררת עם בעלה, סטן, פיזיקאי בגמלאות. היא גם האמא הזאת שאתם מכירים מקבוצת הווטסאפ הכיתתית, זאת שתמיד תתלונן על המורים והוועד אבל גם תרדוף אחרי העירייה להתקין כבר גינת משחקים במקום המגרש המוזנח בקצה השכונה - כפי שווג'יסקי אכן עשתה כשהילדות היו קטנות.
"המנטרה של אמא שלנו תמיד הייתה, 'אם לא מוחים או מתלוננים, בדיוק אותו הדבר יקרה למישהו אחר'", כותבות הבנות בהקדמה לספר, כשהן נזכרות גם בחיבתה הכללית להשתטויות שאינן לגילה. "בגיל 75 היא גילתה את רשת הבגדים Forever21 והחליטה שהחנות הזאת מושלמת עבורה".
כמובן שווג'יסקי עדיין עובדת. היא מלמדת עיתונות בתיכון של פאלו-אלטו כפי שעשתה ב-36 השנים האחרונות - תפקיד שהפך אותה מפורסמת למדי בקהילת עמק הסיליקון, בעיקר בזכות גישתה הפחות קונבנציונלית, שדוגלת באי-התערבות ההורים גם כאן.
"ילדים שלא מצליחים מספיק הולכים לבכות להורים כדי לקבל מהם עזרה", היא מסבירה, "ואז ההורה הממוצע נכנס להתנגשות עם המורה הממוצע. למה זה קורה? כי השיטה נותנת לתלמיד רק הזדמנות אחת לכתוב חיבור או לעשות בחינה. אני נפטרתי מזה כבר לפני שנים ואמרתי לילדים: אתם יכולים לשכתב כמה פעמים שתרצו את העבודה או המבחן, אבל בתנאי אחד: שאתם עושים את כל הכתיבה בכיתה, לא בבית. כי ברגע שזה בבית, ההורה יעשה את זה בשבילם. לכן כל התלמידים שלי הפכו לכותבים טובים; כי הם כותבים בכיתה".
כיתות העיתונות של ווג'יסקי - שבהן היא מדמה מערכת עיתון לכל דבר וגם מוציאה עיתון בפועל - הפכו לסוג של אגדה מקומית, כולל עבודה של הילדים לתוך הלילה, כולל ארוחות שווג'יסקי הייתה מממנת פעם בעצמה. "כאמא יהודייה טיפוסית התחלתי להביא להם אוכל, וזה הגיע למצב שכבר הייתי דואגת לכל התלמידים לארוחת ערב, ואז לא יכולתי יותר, ואמרתי להורים: תעזרו. וכולם התחילו להגיע.
"כשליסה, הבת של סטיב ג'ובס למדה אצלי, הוא הגיע עם אשתו לורן. שניהם היו אובססיביים לאוכל צמחוני והביאו את המאכלים הכי מדהימים שראית. ללורן הייתה אז חברה למזון טבעוני, ופשוט אהבנו את זה".
לאורך השנתיים שבהן שימשה כמורתה של ליסה לעיתונות, הספיקה ווג'יסקי להתקרב לא מעט לאבא סטיב - למעשה, עושה רושם שבשלב מסוים הפך סטיב ג'ובס לתומך הטכני בכיתתה של ווג'יסקי. "הוא פשוט הופיע לפעמים בכיתה, אהב להסתובב בינינו, וזה היה נהדר. היה לו אז די הרבה זמן פנוי - הוא בדיוק עזב את אפל ורק התחיל את נקסט - ונדמה לי שהוא רצה לראות איך הילדים משתמשים במחשבי המקינטוש שלנו. הוא עזר לי עם עצות לגבי המחשבים והדרכים שבהן אפשר להשתמש בהם".
איך התרשמת ממנו?
"הסתדרנו מצוין, כי כמוני, גם הוא היה טיפוס שמטיל ספק בסטטוס-קוו. אהבתי את האנרגיה שלו ואת השיחות שלנו על טכנולוגיה וחינוך. הוא היה מאתגר אינטלקטואלית, שאל תמיד כל שאלה שעלתה בדעתו, ואהבתי את הישירות שלו. תמיד ידעת על מה הוא חושב ואיפה אתה עומד איתו".
אבל לתהילתה העולמית, כאמור, ווג'יסקי זכתה רק לאחרונה, עם הספר שמפרט את מלוא שיטת החינוך שלה, שמורכבת מחמישה ערכים אוניברסליים שאנחנו אמורים לבסס מול הילדים: אמון, כבוד, עצמאות, שיתוף פעולה ורוחב לב (באנגלית זה גם מסתדר יופי לראשי התיבות TRICK). זה נשמע כמעט טריוויאלי, אבל זה הכל מלבד; כי ילדים כיום לא בהכרח נדרשים לאף אחד מהדברים האלה. ההורים עושים בשבילם הכל - במה שכבר זכה לכינוי "הורות הליקופטר" או "הורות מפלסת שלג".
"זה פשוט נורא", היא מפטירה. "איך בדיוק אתה מלמד ילדים לעשות דברים אם אתה עושה אותם בשבילם? ילד לא ילמד נהיגה על ידי זה שיצפה בך נוהג. אבל יש לנו דור שלם של צעירים שלא חשים בנוח לעשות דברים בעצמם. כשאני מראיינת מנהלי חברות, הם תמיד אומרים לי שהבעיה מספר אחת עם עובדים צעירים היא שהם רוצים כל הזמן שיגידו להם אם הם עושים את זה נכון. וזה נובע מזה שמישהו כל הזמן הסתכל עליהם כשהם גדלו".
אז לא להסתכל עליהם?
"אני חברה טובה של אילון מאסק ושל אמא שלו מיי. כשהוא היה בבית ספר הוא היה תלמיד נוראי, ואמא שלו פשוט הרימה ידיים. היא דיגמנה, הייתה לה עבודה, והוא לא קיבל עזרה בכלום. אני עשיתי אותו דבר עם הבנות שלי; תמכתי בכל עשייה שלהן, אבל לא עשיתי בשבילן שום דבר. אם אתה עושה בשבילם כי אתה רוצה שהם ירגישו ביטחון, רובם לא ירגישו ככה. הם פשוט יהיו כל כך רגילים להיות מוגנים, שהם יצפו שזה יימשך גם כשהם גדלים".
השמות המפורסמים שווג'יסקי שומטת באגביות - נדמה שכל גדולי עמק הסיליקון עברו אצלה, לפחות במסגרת יום הורים כלשהו - מסגירים את הקהילתיות העשירה, הפתוחה ועדיין מוכוונת המטרה וההישגית של האזור, או מה שעבור ווג'יסקי הוא עוד יום בשכונה. היא עדיין חברה טובה של מיי מאסק, "יש לנו תחומי עניין משותפים - תזונה, חינוך ודוגמנות, ושיטות גידול הילדים שלה היו דומות מאוד לשלי" - וגישתה הכללית מתיישבת היטב עם הנינוחות המאפשרת של עמק הסיליקון ובכיריו.
למעשה, גישתה הפוכה מזו של גורואית ההורות הקודמת של אמריקה, איימי צ'ואה, האמריקאית-אסיאתית שפירסמה ב-2011 את רב-המכר השנוי במחלוקת "הימנון הקרב של אמא נמרה".
צ'ואה הציגה שם סגנון הורות קשוח ומעניש, המאלץ את הילדים לפתח מיומנויות בכל מחיר, גם אם המחיר הוא מניעת יציאה לשירותים עד שהילדה לא תשלים את אימון הפסנתר היומי שלה. ווג'יסקי, שכבר זכתה לכינוי הנגדי "אמא פנדה" - התעמתה בעבר עם צ'ואה, ומוכנה גם היום להיכנס בה: "אתה צריך לשאול את איימי צ'ואה מה הדבר הראשון שהילדה שלה בחרה לעצמה כקריירה. יודע מה זה היה? היא התנדבה לצבא. למה שמישהו ירצה להתנדב לצבא? כי נוח לו שמישהו אומר לו כל הזמן מה לעשות. אתה לא רוצה להיות הורה כוחני כל כך עד שהילדים לא יפתחו שום עצמאות, או ינסו להגשים חלומות שהם שלך ולא שלהם".
צ'ואה הייתה אופנה חולפת או שאת עוד נתקלת באמהות כאלה?
"מה, הן בכל מקום! ההורות הנמרית היא עכשיו בכל פינה כי הטכנולוגיה מעודדת את זה! אתה יכול לעקוב אחרי הילדים שלך כל הזמן ולראות אונליין מה הם עושים, עם מי הם מדברים. רוב ההורים מתרצים שהם צריכים שהילד שלהם יחזיק טלפון נייד כדי שאם יהיה ירי בבית הספר הם יידעו על זה מיד. כאילו שהם יוכלו לעשות משהו! ואתה לא רשאי להשאיר ילד בן 10־11 לבד בבית - יעצרו אותך על דבר כזה. זה מגוחך ולא מביא בחשבון שלילד יש אינטליגנציה ויכולות, ובאופן בסיסי אתה משאיר אותו במצב נזקק לפרק זמן ארוך בהרבה מהדרוש".
הבנות שלה, היא אומרת, ידעו להיות עצמאיות מגיל צעיר, וגם נסעו בכל רחבי העולם הרבה לפני שהיו טלפונים ניידים שבהם יכלו לעדכן אותה שהן עדיין בחיים. "הן גדלו להיות מהפכניות, יצירתיות וחדורות להט", היא כותבת. ובכל זאת, אני אומר לה, בואי; הן פשוט גדלו להיות בכירות בתאגידים טכנולוגיים עצומים, רחוקות כיום מכל סוג של אקטיביזם או מהפכנות.
"בעיניי אתה טועה", היא אומרת. "סוזן והצוות שלה ביוטיוב נאלצו לקבל החלטות קשות מאוד לגבי מה שאפשר ואי-אפשר להראות שם, וזה לא היה קל, כי האנשים שמפעילים עליה לחץ על בסיס יומי הם מנהיגי מדינות עם 'למה את מעלה את זה או לא מצנזרת את זה'. זה מאוד קשה. אן נלחמה נגד כל הממסד הרפואי וה-FDA כדי שלאנשים תהיה זכות לקבל את המידע הגנטי על עצמם. כשאני הייתי אמא צעירה נאלצתי לגנוב את התיק הרפואי של הילדות שלי כדי לדעת מה הרופא רשם שם".
את הנכדים שלך היית שמה מול יוטיוב?
"רק מול יוטיוב קידס, שם התכנים אצורים ומצונזרים".
אחרי המהומות של תומכי טראמפ בוושינגטון, סלינה גומז האשימה את סוזן ואת ראשי הרשתות החברתיות שהם "הכזיבו את העם האמריקאי".
"אני לא יכולה להגיד אם סלינה גומז צדקה או לא. אני חושבת שסוזן מרגישה אחריות פוליטית ומשתדלת מאוד. אבל אני לא יכולה להגיד אם הבת שלי התנהגה נכון במקרה כזה או אחר".
אתן מדברות על הדברים האלה?
"אנחנו מדברות על הכל. אני רואה את שלוש הבנות הרבה, למזלי שלושתן גרות חמש דקות ממני".
למה עבור כל כך הרבה אנשים אחרים הורות הפכה לכזה ביג דיל?
"לנו היה אינסטינקט טבעי להאמין בעצמנו. כיום הורים מרגישים חסרי ביטחון בעצמם, והרשתות החברתיות מעצימות את זה. אתה רואה ילד בן שלוש שמדבר ארבע שפות ואומר לעצמך: אלוהים, הבת שלי לעולם לא תתקבל להרווארד. אתה מתחיל לחשוב מגיל צעיר שהילד שלך לא מדבר מספיק מהר, לא נגמל מספיק מהר ומוזר באופן כללי, ואתה הופך עצבני שאתה לא עושה את הדבר הנכון ומאשים את עצמך. בחייכם, אפשר שכולנו נירגע? תן לילד מקום מספק ואהבה ותמיכה הורית, זה הדבר הכי חשוב".
אולי החלק השנוי במחלוקת ביותר בספר הוא זה שבו ווג'יסקי עוסקת במערכות יחסים ובגירושים ומציעה, ובכן, פשוט להימנע מהם. קשרים אישיים, היא טוענת, הם הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים להנחיל לילדים, או כדבריה: "מיומנות החיים החשובה ביותר שאנחנו מדגימים לילדינו היא היכולת לקיים מערכות יחסים תקינות עם אנשים אחרים. אולי יותר מכל דבר אחר, זה מה שמכין ילדים להצלחה (או לכישלון) כמבוגרים".
את בעצם בעד להישאר נשואים למען הילדים?
"התיאוריה שלי היא שבשלב כלשהו בחייך הבטחת לאדם הזה שאתה אוהב אותו ותישאר איתו לא משנה מה. והשאלה היא מה קרה בפרק הזמן שחלף שהפך את זה לבלתי אפשרי, והאם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעבוד על זה. אחד הדברים הכי טראומטיים לילדים הם גירושים. אם לשים בצד מצבים שבהם נשים מנוצלות או מוכות או מאוימות - שאז את מוכרחה ללכת - הייתי עושה הכל כדי להישאר יחד. אם הם שכבו עם מישהו אחר והם מתחרטים, תסלחו להם ותעברו הלאה, כי ההשפעות של הגירושים על הילדים קשות מדי".
7 צפייה בגלריה
אן וסרגיי ברין (מייסד גוגל). ''היה עדיף לכולם אם הם היו פותרים את זה''
(צילום: GettyImages)
אן שלך התגרשה מסרגיי ברין.
"היה עדיף לכולם אם הם היו פותרים את זה. אבל אתה לא רוצה להיות האדם שגורם להם לחשוב שהם נשארו יחד רק בשבילך. אני מכבדת את שניהם, וזה לא עבד והיה לי עצוב מאוד. אהבתי מאוד את סרגיי, כיליד רוסיה יש לו רקע דומה לשלי והסתדרתי איתו ממש טוב, מאוד התאמנו. תמיד חשבתי שהוא אדם חכם, יצירתי וחדשני בצורה בלתי רגילה. אבל כיבדתי את הבחירה של הבת שלי".
הוא היה אב נוכח עבור הילדים שלהם?
"בוא ננסח את זה ככה: הוא שם בשבילם עכשיו. הוא אבא טוב עכשיו".
קצת חבל לי על ברין, שכן אסתר ווג'יסקי היא כנראה החותנת האידיאלית - וגם כסף, כידוע, לא קונה לך אחת כזו. כשהיא מתארת את סופי השבוע שבהם שלוש הבנות, על ילדיהן וכלביהן, מגיעות להתארח אצלה, "יש לי חצר גדולה ואני צריכה לקחת ואליום לפני, כי זה כאוס", כמעט קל לקנא בה. גם סירובה להמשיך לגדל את הילדים כשהם כבר גדולים מעורר הערכה; בשיטת ווג', אסור לילדים לחזור הביתה בבגרותם למשך יותר מחצי שנה, ואם כן - הם נדרשים לשלם שכר דירה.
"חשוב שהם יבינו שהם שוגרו", היא מסבירה. "שזו הזדמנות בשבילם לצאת החוצה ולעמוד בזכות עצמם, שהם קיבלו כל מה שיכולת לתת להם, ושאסור להם לעבור לגור איתך ולהשתלט לך על הבית".
האחיות ווג'יסקי, בהתאם, יצאו לעולם עוד בעודן בקולג', ואסתר שמחה לבשר שאחת מנכדותיה - בתה של סוזן, תכף בת 18 - המריאה, במהלך המגפה, לישראל. "והיא לא רוצה לחזור, היא נהנית כמו שלא נהנתה בחיים. שמע, ישראל כל כך מאורגנת שהיא כבר קיבלה את זריקת החיסון הראשונה שלה! אני קיבלתי זריקה ראשונה פה רק בזכות גילי, וזה עדיין היה מאוד קשוח, הייתה התנפלות, הייתי צריכה לחכות בתור שעה בחוץ בגשם שוטף".
למה לא הפעלת קשרים?
"אף פעם לא ניסיתי להשתמש בקשרים המשפחתיים שלי. זו בטח הסיבה שגם אחרי שגוגל הפכה למה שהיא, עדיין הייתי מורה בבית ספר, וב-2021 אני עדיין עושה את זה".
לא שהיא מצניעה בשום דרך את הבנות והישגיהן, אבל לפחות רשמית היא מסרבת לקחת לעצמה קרדיט וטוענת שאסור לנו למדוד את עצמנו על סמך הישגי הילדים. "אנחנו עושים את זה כל הזמן. עונדים על החזה את הישגי הילדים שלנו - כמו לוגו של רלף לורן, רק שבמקום סוס יש לך עכשיו לוגו ייל על הסווטשירט, כי הילדה שלך התקבלה לייל".
אבל את עצמך עושה את זה בספר!
"לא. אני רק נתתי להן את ההזדמנות לעשות מה שהן רצו לאורך הדרך. אף אחת מהבנות שלי לא הגיעה לממוצע טוב מאוד בלימודים ולא עזרתי לאף אחת מהן להתקבל לקולג'. למעשה רציתי שסוזן תלך לברקלי כי זה היה חוסך לנו הרבה כסף. היא החליטה שהיא רוצה ללכת להרווארד, אמרתי לה 'בהצלחה' וכשהיא התקבלה הייתי צריכה לחזור ללמד כדי לשלם את החשבונות המגוחכים האלה. הרווארד כל כך יקרה! כל המשכורת שלי הלכה על זה, ואכלנו הרבה זמן תפוחי אדמה ולטקעס. אז רק הייתי שם בצד, הדרכתי את סוזן אבל לא אמרתי לה מה לעשות. זו הבחנה עדינה, אבל חשובה מאוד. יש לך ילדים, אלה החיים שלהם, לא שלך. ועכשיו אני מקבלת קרדיט, אולי לא הולם, על ההישגים שלהן".
מתי לשיטתך את רשאית לקחת קרדיט על הצלחות הילדים?
"אם הילד שלך נגמל מחיתולים, אתה מוזמן לחגוג עם המשפחה, אבל לא בטוח שהייתי מכריזה על זה בכל השכונה. אם הם הופכים למנהלי יוטיוב, אז את יכולה לכתוב ספר".
