ההחלטה לעבור לדרום הרחוק ולהשאיר את העבודה והחברים כשלוש וחצי שעות נסיעה מאתנו, לוותה בקושי נוסף - המשפחה. אנחנו חיים בתחושה שהמשפחה היא חלק מאיתנו, מלווה אותנו ותומכת ותעזור בכל מצב.
אין ספור דברים נכתבו על משפחות. אמנם משפחה היא דבר מורכב, אבל גם ספק הדרמות הגדול שיש לנו בחיים. יש משהו בהרכב האנושי של אנשים, שלא תמיד בחרו להיות ביחד, יצרים, רגעים מביכים ומצחיקים לצד דרמות חסרות פרופורציה ופיצוצי ענק. לא סתם מיליוני אנשים עוקבים אחרי משפחת המלוכה האנגלית, או הקרדשיין.
בעידן בו התא המשפחתי שינה צורה, עדיין נשארנו עם המשפחה הגרעינית והמורחבת עם הריבים והדרמות לצד רגעי האושר. ואם זה לא מספיק אצלנו יש את מי שאנחנו מגדירים כ"משפחה" מבחירה. חברים וחברות לדרך, אשר מצטרפים אלינו במסע החיים, חברים מבית ספר, מהתנועה, מהצבא, מהעבודה, מהשכונה קבוצות או יחידים, האנשים שכל אחד מאתנו יודע שאם הוא יצטרך משהו, הם שם עבורו מצד אחד, ומצד שני גם כאן הדרמה לא מספיקה, ולפעמים עולה על כך דמיון.
אני מודה, אחד הלבטים הגדולים ביותר שלי במעבר בין המרכז לדרום היה המשפחה. פחות הטרידה אותי התגובה שלהם למעבר, ידעתי שרובם יתמכו. הקושי היה להשאיר כל מה שבנינו במהלך השנים וגם אותם מאחור. עבודה וקשרים, חברים ומשפחה תומכת.
להיפרד מכל מי שמלווים אותנו שנים ולעבור, אומנם באותה מדינה אבל עדיין מאות ק"מ. מי יהיה שם עבורי אם חלילה נצרך? ובסופו של דבר נפל הפור ועברנו דרומה.
ממשפחה לקהילה
נאמר לא מעט על האירוח המדברי, הדרומי, על מנהג קבלת האורחים. לא סתם המדבר הישראלי ידוע כמדבר הידידותי ביותר בעולם, אבל יש הבדל בין לצאת לחופשה לבין לעבור לגור במדבר.
ואז הכרתי את "הקהילה המדברית" - אוסף של אנשים החיים בתנאים מאתגרים בכל חזית אפשרית, מתמודדים, יחד עם אתגרי הטבע, הבירוקרטיה ההזנחה של מדינת ישראל והמרחקים הגאוגרפים משירותים הכי בסיסים שלא עלה על דעתי שאין בכלל בתוך גבולות מדינת ישראל. קהילות של קהילות ישובים מסוגים שונים, אנשים מרקעים שונים, אמונות שונות ודעות שונות, שלא תמיד יש קשר ישיר בניהם, אבל קשורות בשרשרת בלתי נראית של אנושיות. קהילה המייצרת את אחת המעטפות החזקות שהכרתי – חוסן קהילתי אנושי. מעטפת שנדמה שאין כמוה במקומות אחרים בארץ.
כוחה של הקהילה הוא רב וחזק, בארבע וחצי השנים האחרונות למדתי איך הקהילה מתגייסת ומגויסת לעזור לכל אחד מחבריה, גם אם הוא לא במעגל הקרוב, גם אם הוא שונה לגמרי.
חברי הקהילה המדברית יעזבו הכל באמצע הלילה ויביאו לך משהו אם תזדקק לו, יאספו עבורך דברים ממרחקים, יציע טרמפ (לפעמים גם אם זה לא לגמרי בדרך שלהם), וכשחלילה קורה משהו יהיו שם עבורך מבלי שיתבקשו. הם יהפכו עולמות על מנת לסייע לך, גם אם ההיכרות בנכם מסתכמת במקרה הטוב באמירת שלום או עצם העבודה שאתם גרים באותו יישוב או באחד סמוך.
המפגשים הראשונים שלי עם כוחה של הקהילה הגיעו ממש ברגעים בו המשאית פרקה את הארגזים המרכיבים את החיינו. היו מי שהגיעו לתת כתף, לעזור לפרוק. הם הגיעו עם שתיה חמה או קרה, משהו מתוק לסבלים אחרי נסיעה ארוכה. מבלי לבקש תמורה, מבלי להעיק הם פשוט ידעו להמליץ על הדברים החשובים לימים הראשונים לחבר אותי לכלי המידע היישובים (מה עשו טרם ימי הווטסאפ?). הם הציעו עזרה עם הילדים וכל מה שעשה את אתגרי הימים הראשונים בלב המדבר לטובים יותר, ובעיקר למרגישים בטוח יותר. עשרות ק"מ מהמשפחות יש מי שדואג לך, גם בלי להיות חלק מהמשפחה שלך.
העדר ההשקעה ומחסור במשאבים
מצאתי את עצמי לוקחת חלק בפעילות הקהילתית, למרות שהכרזתי שבמעבר דרומה אחת ממטרותיו הוא התכנסות פנימה ופחות פעילות חברתית. יש משהו בשרשרת האנושית הזו שסוחף אותך פנימה. יש כל כך הרבה עשייה פנימית, כי בלעדיה כך נדמה לי לא יהיה קיום במרחב המדברי.
את הווקום של המדינה, העדר ההשקעה המחסור התמידי במשאבים והאתגר הבלתי נלאה, ממלאים קבוצות של אנשים, רובם אגב עושים זאת בלי אף הגדרה ממוסדת בהתנדבות מלאה.
הקהילה המדברית מהווה סוג של מודל משפחתי אחר קצת, גם במודל הזה תמצאו לצד כל הטוב שיש את הדרמות, את היצרים ואת המאבקים ממש כמו במשפחה אמתית.
ארבע וחצי שנים אחרי, למעגל המשפחתי הפרטי שלי הצטרפו אנשי מדבר, חלקם למעגל הקרוב, חלקם למעגל הרחוק, והם ללא ספק אחת הסיבות שאני בוחרת לגדל את הילדים שלי אי שם במדבר. ואני הפכתי להיות חלק מהקהילה המדברית.
