האגדה המשפחתית מספרת על הרגע שבו דודה ציפורה החליטה להעביר את בנה, אבי, לבית ספר אחר. היא במקרה חלפה ליד חצר בית הספר בזמן ההפסקה, ובעיניה חיפשה את אבי – בין הבנים ששיחקו תופסת, בין אלו ששיחקו כדורגל ובין אלו שסתם ישבו בצד. היא גם חיפשה אותו בין הבנות שקפצו בחבל, אבל לשווא, אבי לא נמצא. בסוף היא קלטה אותו בפינה מרוחקת, עומד לבדו ומדבר – לעץ. באותו רגע היא שלפה אותו משם והעבירה לבית ספר אחר שהדגיש את חשיבות הקשרים החברתיים, "וזו אחת ההחלטות הטובות שעשיתי", היא נוהגת להגיד. אבי השתלב מצוין בכיתה החדשה, הפך להיות פעיל בתנועת נוער, הצליח בכל דבר שבחר לעשות ולבסוף הגשים את החלום הישראלי ועבר לברלין. המסקנה שעליה גדלתי הייתה ברורה: אפשר לטפס על עצים, אפשר לחבק עצים, אבל אסור לדבר איתם. אה, כן, וגם אסור להיות לבד – כי להיות לבד בהכרח אומר שאתה אומלל, בעוד שלהיות מוקף בחברים זה המדד להמשך חיים מוצלחים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כהורים, החרדה על שם "הקיץ של אביה" לא נותנת מנוח. המחשבה שהילדים שלנו יהיו בודדים גורמת לנו לייצר עוד ועוד פעילויות, מפגשים וחוגים. יום ללא פליידייט מערער אותנו ומציף בנו שאלות קיומיות, כמו האם נועם הלא בת והלא בן נהנים לבלות עם שחר של יום חדש יותר מאשר עם הבן שלי? האם זה בגלל שאמא של נועם לא אוהבת אותי? ואולי זה בגלל שאין אצלנו מספיק ממתקים בבית? או שאולי להיפך – יש אצלנו יותר מדי ממתקים בבית? לופ אינסופי. אבל למה בעצם לאפשר לילדים שלנו להיות קצת לבד זה כל כך נורא? אחרי הכול, אם הם סוף-סוף ילמדו להעסיק את עצמם, אולי זה יצליח לפתור אותנו מכמה סיבובי טאקי טובים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מחקרים מעידים על רצון של ילדים להפוגות מקשר כבר מגיל יונקות – הם יאבדו קשר עין ולפעמים אפילו יבכו אם ינסו ליצור איתם אינטראקציות כשלא מתאים להם. אצל פעוטות אפשר לראות "בריחות" הצידה מדי פעם בגן או במפגשים חברתיים לטובת משחק עצמי, דפדוף בספרים או ציור. אצל מתבגרים נראה כבר שימוש במסכים או הסתגרות עם אוזניות ומוזיקה.
המומחים מעניקים למשחק היחיד יתרונות רבים, כמו בניית ביטחון עצמי וסבלנות, הקניית כלים לפתרון בעיות, עידוד הדמיון ופיתוח ויסות עצמי, ובל נשכח שזמן לבד הוא בסופו של דבר פריבילגיה של השנים האחרונות. בעבר - וגם כיום במשפחות גדולות או דלות אמצעים - קשה היה למצוא זמן שבו ילדים נמצאים רק עם עצמם, שלא בחברת ילדים אחרים או/ו אחים, חופשיים מהתחשבות, ראיית האחר או מתחושה שמישהו צופה ובוחן אותם.
מצד שני, גם לבדידות יש חסרונות לא מעטים, והיא עלולה להוביל לרמות מוגברות של הורמון הלחץ (קורטיזול), לשינה פחות טובה, להשמנה, להיגיינה לקויה, להערכה עצמית ירודה, לחרדה, לדיכאון ולסבירות גבוהה יותר לשימוש באלכוהול או בסמים. מחקרים מצאו שאותו חלק במוח שמגיב לכאב פיזי מופעל גם כשיש דחייה חברתית.
רונית שרף, פסיכולוגית התפתחותית מומחית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, טוענת שצריך להבחין בין לבד שהוא תקין מבחינה התפתחותית ואף רצוי לבין בדידות שהיא קשה יותר. "בפסיכולוגיה יש את המושג the capacity to be alone שטבע דונלד ויניקוט כדי לציין את היכולת להיות לבד. זו יכולת שהיא גם מולדת וגם נרכשת והיא חיונית, לא רק בגלל שזו משימה בפני עצמה לחיים – ללמוד להסתדר לבד - אלא כי היא גם מפתחת מנגנונים להרגעה וויסות עצמי".
על פי שרף, בראשית החיים הזמן שבו התינוק נמצא לבד הוא פחות או יותר הזמן שבו הוא ישן, וברגע שהוא צריך משהו, הוא מיד מקבל אותו. עם ההתפתחות הוא לומד לחכות, והוא לומד איך להרגיע את עצמו. לאורך שנת החיים הראשונה, מתוך קשר טוב לילד עם ההורה ומההתנסויות החיוביות שלו, הוא מבין שהאוכל עוד מעט יבוא, גם אם הוא נורא רוצה לאכול עכשיו, כי הוא כבר מכיר את אמא שלו והיא תמיד באה. תינוקות עם חוויה טובה ובטוחה בעולם לומדים שאמא תבוא ותוציא אותם מהמצוקה ולומדים לסמוך. תינוקות שיש להם חוויה לא טובה נכנסים לסטרס גדול יותר.
"ברווח שנוצר בין סיפוק הצורך של התינוק לבין ההשתהות, בתסכול-במידה שהוא חווה, נוצרת היכולת ההתפתחותית הטובה להיות לבד, שאחר כך עוברת להיות סוג של חוסן פנימי, סוג של כוח", מסבירה שרף. "ואז אם למשל אמא מאחרת לאסוף אותי מהגן, וכל ההורים כבר הגיעו והגן מתרוקן, החוויה הזו תעבור לי יחסית בקלות כי כבר הייתי במספיק תחנות שבהן פיתחתי את השריר של להיות לבד ולהרגיע את עצמי".
אבל פה גם טמון הקאץ' של ההורות בתקופה שלנו: כיום ההורים נשאבים לעבודה, ולהרבה מהם יש רגשות אשמה. לדבריה של שרף, כתוצאה מכך הם מנסים להיות "הורים טובים מדי", שזה בניגוד למושג אחר של ויניקוט – אמא (או הורה) טובה דיה. "טובה דיה זו הורות שיש בה את הרווח הזה, אבל כיום, מתוך הרצון הטוב של ההורים, הם יכולים לעכב או להשהות ואפילו להרוס את היכולת להיות לבד".
כמה "לבד" בכלל ילדים צריכים להיות?
"בשנת החיים הראשונה מדובר על מספר דקות, בשנה השנייה כבר נצפה לראות שהילד יכול לשחק לבד כמה דקות, ובשנה השלישית הוא יוכל לשבת ולצייר או לשחק זמן קצת יותר משמעותי. גם אם ההורה מבשל במטבח והילד יושב ליד או בסלון ומצייר, מבחינתי זה לבד, כי הוא עושה משהו לעצמו. אנחנו יודעים שיש ילדים שלא מסוגלים אפילו את זה, וכל הזמן צריכים שיבדרו ויעסיקו אותם.
"צריך לזכור שגם הצורך בחברה הוא שונה אצל כל אחד, וגם את זה צריך לכבד. יש ילד שמספיק לו פעם-פעמיים בשבוע להיפגש עם חבר והוא לא מרגיש בודד, ויש ילד שצריך כל יום כל היום וזה עדיין לא מספיק לו. ההורים צריכים גם להסתכל על עצמם, עד כמה הם מארחים, כי ילדים קולטים ומושפעים מזה. הרבה פעמים נראה ילדים חברתיים להורים חברתיים ולהיפך. בסוף כל הורה מוצא את האיזון שלו, גם לפי הרצון שלו וגם לפי הטמפרמנט של הילד".
מצד שני, שרף מזכירה שבדידות יכולה גם להיות קשוחה. "הצורך האנושי הוא בקשר, וזה הוכח בכל מחקר. קשר הוא חשוב כמו אוויר, ובדידות יכולה להעיק בהמון פרמטרים - בתפקוד, במצב הרוח, לפעמים רואים את זה בהפרעות שינה, בעצבות, הסתגרות, בתיאבון מוגבר או בחוסר תיאבון, בדימוי עצמי ירוד, כשהחדווה מדברים שהם אהבו לעשות נאבדת".
אם ככה, איפה עובר הגבול בין בדידות חיובית לבדידות מוגזמת?
"יש שני פרמטרים שעל פיהם אפשר לבדוק אם הבדידות צריכה להתחיל לעורר דאגה: הראשון הוא הגיל – בדרך כלל בגיל שלוש הופכים להיות חברתיים יותר. הילד יוצא מהאגוצנטריות והופך להיות יותר משפיע ומושפע מהסביבה. אז עד גיל שלוש אני לא אדבר על בדידות.
"בגילי גן-יסודי יש כבר הרבה סיטואציות חברתיות ללא הורים, אז כן נצפה לראות משחק חברתי ונראה גם שהצורך בשייכות גובר על הצורך באינדיבידואליזם. כשמשחקים בחברה צריך להתפשר, ויש ילדים שזה קשה להם והם 'מפוצצי משחקים' ואז הקבוצה מוציאה אותם מהמעגל, או שיש ילדים שנפלטים מהקבוצה בגלל שאין להם יכולות חברתיות, או שקשה להם לסמוך על עצמם מספיק כדי להגיד 'טוב, עכשיו לא רצו את המשחק שהצעתי, אבל אני אשאר כדי לראות מה קורה'. ילדים שלא נתנו להם מספיק הזדמנות לתרגל איזשהו תסכול יבואו לקבוצת הילדים ויצפו שהכול יקרה כמו בבית, וכשזה לא יקרה זו תהיה עבורם מכה קשה. אז אם נראה שהילד משדר איזושהי מצוקה ומתחיל להתבודד, לא רוצה ללכת לימי הולדת או לחברים, נשים לב שזו לא רק הבדידות אלא גם פעולה של התבודדות שמעידה על נסיגה פנימה, זה ידליק אצלנו תמרורי אזהרה".
אחד ממעוררי החרדה הגדולים שלנו זה לראות את הנער או הנערה הולכים ושוקעים במסכים, אבל שרף מציעה לקחת דברים בפרופורציה: "תמיד שואלים אותי מתי זה יותר מדי זמן מסך, והתשובה שלי היא לפי רמת התפקוד. אם יש ילד שרוב הזמן הוא במרחב הווירטואלי וזה מגיע על חשבון שאר הפעילויות, אז זה חצה הרבה קווים וזה כבר לא טוב. אבל עבור הרבה ילדים המרחב הווירטואלי הוא הפוגה, הוא פורקן, הזדמנות להיות מי שהם לא, לילדים עם הפרעות קשב וריכוז בעיניי המסכים יותר עוזרים מאשר מפריעים. רוב הילדים יצרכו את המסך באיזושהי צורה סבירה – הם יהיו באיזשהו חוג התעמלות וגם בצופים. ומי שלא, הרבה פעמים המסכים דווקא יצילו אותו. וכמובן שיש פה גם דוגמה אישית חשובה. יש הורים שהרבה מול המסכים ודורשים מהילדים משהו שהם לא יכולים לעמוד בו. אז אני חושבת שמסכים במינון סביר זה משהו שיכול לעזור. ואם הילד ילך ויתרכז בעצמו, זה לא יהיה בגלל המסך. המסך יכול להצביע על בעיה, אבל הוא לא הבעיה עצמה".
עד כמה אנחנו צריכים להתערב ולדחוף למפגשים חברתיים?
"אני בעד מעורבות הורית, אבל חשוב שהיא תהיה מבוססת על היכרות עם הילד ועל הצרכים שלו, ללא השוואות לילדים אחרים, לדעת מה היכולות שלו ואז לאתגר אותו לצאת קצת יותר מאזור הנוחות שלו. למצוא מה המינונים שנסבלים עבורו, למשל אם ילד לא הולך לאף יום הולדת, כדאי אולי להציע לו ללכת חלק מהזמן, ואם יש התנגדות קיצונית אז באמת לפנות לטיפול. חברה זה צורך ואנחנו רוצים להעניק לילדים את יכולת הבחירה, גם אם בסוף הם יבחרו להיות מבוגרים מבודדים".
הזכות הבסיסית לבחור אם להתבודד או לא היא המפתח בעיני וירג'יניה תומאס מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז. במחקר שהיא ערכה היא מצאה שכאשר צעירים וצעירות מחפשים בעצמם זמן לבד, ההשפעות שלו יהיו חיוביות, כמו למשל תרומה לקבלה העצמית ולתחושת הביטחון העצמי. לעומת זאת, כאשר הבדידות נכפת עליהם כתוצאה מעונש, מבעיות חברתיות או מתחושת דחייה, הם עלולים להיות בסיכון גבוה יותר לחרדה חברתית, לבדידות ולדיכאון, והם נוטים לרמות נמוכות יותר של פיתוח זהות, אוטונומיה ויחסים חיוביים עם אחרים.
"הבדידות זכתה ליחסי ציבור גרועים", אמרה ל-sciencedaily מרגריטה אזמיטיה, פרופסור לפסיכולוגיה ומי שליוותה את המחקר של תומאס. "לפעמים בדידות היא טובה. ללמוד להיות לבד זו מיומנות שיכולה להיות מרעננת ומשקמת. יש סטיגמה שלילית על ילדים שמבלים לבד. הם נחשבים לחסרי כישורים חברתיים, או שהם מקבלים תווית של 'מתבודדים', אבל זה מועיל לדעת מתי אתה צריך להיות לבד ומתי אתה צריך להיות עם אחרים".
תומאס טוענת שעיקר הבעיה היא בתרבות שלנו, שנוטה להיות קיצונית. "כשאנחנו רואים סימן כלשהו לביישנות או מופנמות אצל ילדים, אנחנו מיד חוששים שהם לא יהיו פופולריים, אבל אנחנו מתעלמים מהרבה בני נוער ומבוגרים צעירים שמרוצים לחלוטין מהלבד שלהם ושנהנים מהבדידות". לדבריה, כעת גם המחקר תומך בכך שלהיות לבד זה די נחמד, "השאלה היא איך להיות לבד מבלי להרגיש שאנחנו מפספסים. עבור אנשים רבים, בדידות היא כמו להפעיל שריר שמעולם לא השתמשו בו. צריך לפתח אותו, להגמיש אותו וללמוד לנצל את הזמן לבד לתועלת".
שתי החוקרות מעודדות את ההורים להיות רגועים יותר, ולהבהיר לילדיהם שלהיות לבד זה לא בהכרח דבר רע או עדות לכך שהם לא אהובים. "אנחנו צריכים לבנות את ההבנה התרבותית שאנחנו לא חייבים להיות חברתיים כל הזמן", אמרה אזמיטיה. ומהי לטענתן הדרך הטובה ביותר לעשות את זה? כמו תמיד – לשמש דוגמה. אז הנה, יש לנו אישור מהמומחיות להכין לעצמנו כוס קפה, לסגור רגע את הדלת ולהגיד: "עכשיו אמא (או אבא) צריכים קצת שקט". זה לא למעננו, חלילה, אלא למען עתיד הילדים.
פורסם לראשונה: 11:59, 13.12.22
