"אמא שלי ואני היינו בנתק מתמשך של תשע שנים לסירוגין," מספר איתמר נהור, בן 28 מירושלים ונשוי טרי לרותם. "זה התחיל אחרי שההורים שלי נפרדו. הייתי בכיתה יא', הבכור מבין ארבעה אחים, כשההורים שלי החליטו להתגרש.
"בגיל 17 יכולתי להחליט לבד איפה אני רוצה לגור, ואחרי תקופה קצרה יחסית עברתי לגור עם אבא שלי. הדירה שמצא הייתה קרובה יותר לבית הספר ולחברים שלי, וזה מה שעניין אותי אז. זה היה נטו עניין חברתי, לא כעסתי על אמא שלי או משהו כזה. אימא שלי, לכאורה, קיבלה את זה שעברתי לגור עם אבא, אבל הקושי התגלה כשהיא רצתה לראות אותי. הייתי אז נער עם חיים משלי, והריחוק הפיזי הוביל בסופו של דבר לניתוק הקשר. לא הייתה סיבה ספציפית, אבל ברור שהגירושים השפיעו עליי. בתור ילדים גדולים, לא יכולנו שלא להיות מעורבים בגירושים של ההורים – אפילו שהם עצמם ניסו שלא לערב אותנו – וזה באופן טבעי הכניס אותנו למצב לא נעים. הרגשנו כאילו אנחנו חייבים לבחור צד, וברגע שאתה מרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, אתה קופץ ולא חושב על הרגשות של הצד השני.
הצצה לתוכנית עוד ניפגש
(צילום: באדיבות כאן 11)
"ממש לפני הגיוס ניתקתי עם אימא שלי את הקשר לגמרי. לא הלכתי אליה ולא רציתי לפגוש אותה. פתאום התגלה הכעס שהיה שמור בפנים בעקבות ההתנהלות שהייתה סביב הגירושים – וכעת הוא פרץ החוצה. בשנים הראשונות של הנתק לא דיברתי איתה מילה ולא רציתי שום קשר אליה.
"תקופת הצבא בלי אמא זכורה לי כאחת התקופות הכי קשות בחיים שלי. כולם סביבך מתגעגעים הביתה, ורק הבית שלך התפרק. החברים שלי היו מספרים על המצעים שהאימהות שלהם הביאו להם לטירונות או העוגיות שהכינו להם, ויש צביטה בלב כי אצלי זה לא קורה. אבא שלי דאג לנו להכול ולא החסיר מאיתנו דבר, אבל עדיין יש את הפספוס הזה שאין את אימא".
היו ניסיונות לחדש את הקשר ביניכם?
"אמא שלי הגיעה לבקר אותי בגיוס ולא רציתי לראות אותה. בשלב מסוים יכול להיות שנמאס לה להיפגע, והיא לא ניסתה יותר. אחרי הצבא הלכתי לארוחה משפחתית אצל המשפחה של אמא שלי בניסיון לבדוק את השטח. זה היה מציף, היו יותר מדי רגשות שעלו בבת אחת, ולא הצלחתי להבין מה עובר עליי. זה היה אחרי הרבה שנים שהתכחשתי למה שאני מרגיש, לגעגועים לאמא שהיו לי בתקופת הצבא וכמה שהיא הייתה חסרה לי. אחרי אותה ארוחה לא חזרתי לשם. שוב התרחקתי. אבא שלי, שאיבד בעצמו הורה בגיל צעיר, כל הזמן היה אומר לי ש'אמא יש רק אחת' וניסה לעודד אותי לראות אותה ולהתקרב אליה, אבל הייתי עקשן".
מה גרם לך לרצות לנסות לאחות את השבר?
"לא הייתה נקודה אחת אלא רצף אירועים שהובילו לזה, כל מיני דברים שהתגבשו ביחד. אחד האירועים המרכזיים היה הצעת הנישואים לאשתי, רותם. כשהתחלנו לתכנן את החתונה היא שאלה אותי אם אני מתכוון להזמין את אימא שלי, וישר עניתי 'לא' מתוך אינסטינקט. רותם שאלה אותי מי ילווה אותי ויעמוד איתי מתחת לחופה, ולא הייתה לי תשובה. משם אני חושב שהתחלתי סוג של תהליך, לשקול את הדברים מחדש. גם ההורים של רותם, שמאוד עודדו ותמכו בהחלטה שלי לתת עוד הזדמנות ליחסים עם אמי, ובכלל אמא של רותם שקיבלה אותי כמו הבן שלה, עזרו לי להרגיש שאולי אני מוכן לפתור את מה שלא נפתר במשך תשע שנים.
"ואז הגיע הטלפון מ'כאן' וההצעה לתעד את התהליך הזה. הסדרה צמצמה תהליך שהיה לוקח שנים ארוכות לכמה חודשים. היה את שלב התחקיר שנמשך כחצי שנה ובו הצפתי את כל הרגשות שהיו לי בנושא. כל השיחות האלה בונות איזשהו סוג של בילד-אפ לקראת המפגש וגם נותנות סוג של ביטחון. אני יודע שיש לי סוג של 'גב' ומעטפת תומכת להתמודד עם הדבר הזה. אחר כך, בסדרה עצמה צילמנו שמונה ימים מרוכזים, אינטנסיביים, לקראת המפגש עם אמא שלי אחרי שנים שלא ראיתי אותה. ללא רשת התמיכה הזו שסופקה על ידי ההפקה של 'כאן', זה לא היה יכול לקרות כל כך מהר."
4 צפייה בגלריה
''ארוסתי שאלה אותי מי ילווה אותי לחופה, ולא הייתה לי תשובה''. איתמר עם אמו בילדותו
(צילום: אלבום ביתי)
כמה זמן לא דיברתם באותה תקופה?
"בשלב זה לא ראיתי אותה לפחות ארבע או חמש שנים. מאוד קשה לגשר על הפער, כי מדובר בשנים על גבי שנים. אני זוכר שגם אבא שלי הרים גבה על כך שהפעם הראשונה שאני הולך לפגוש את אמא שלי מחדש תתועד בתוכנית טלוויזיה, אבל אמרתי לו שזו הדרך שלי להתמודד".
מה קרה במפגש הראשון של איתמר ואימו? והאם היא הגיעה לחתונה? את זאת תוכלו לגלות בעונה החדשה של סדרת הדוקו-ריאליטי "עוד ניפגש" מבית 'כאן'.
"הניתוק מהילדים שלי היה גיהינום עלי אדמות"
צמד המילים "ניכור הורי" מתאר דינמיקה משפחתית פוגענית שבמסגרתה ילדים מדורדרים לדחיית קשר עם הורה שהיה לפני כן הורה משמעותי, אהוב וקרוב. התופעה נפוצה בעיקר במשפחות שמתמודדות עם פרידה וגירושים, אבל היא עשויה להימצא גם במשפחות שבהן אין פרידה או גירושים בפועל.
"ניכור הורי פוגע לא רק בהורים אלא בעיקר בילדים שנמצאים בעיצומה של ההתפתחות שלהם", מסבירה ענבל שני גרינברג, פסיכותרפיסטית, מטפלת בהפרעות וניתוקי קשר במשפחה וניכור הורי וזו שליוותה את איתמר במסע חידוש הקשר שלו עם אמו: "החוויה עם איתמר הייתה מרגשת ומטלטלת בו זמנית. הוא גבר צעיר ומרשים מאוד, ואני מודה לו שהוא הסכים לאפשר לי ללוות אותו במסע הזה. זה היה מאוד משמעותי עבורי, ואני מאמינה שגם עבורו. אני חושבת שהרבה הורים וילדים מתמודדים כמוהו ישאבו ממנו השראה, מהמסע שהוא עשה ומהאיש שהוא".
ענבל יודעת דבר או שניים על הצד השני של המשוואה: ההורים. היא חוותה על בשרה ניתוק מילדיה: "הייתי מנותקת מהתאומים שלי במשך שנה וחצי כשהיו בני 11. הפרידה מבן זוגי לשעבר קרתה הרבה קודם, כשהיו בני ארבע, אבל הנתק בפועל התחיל שנים רבות אחרי הפרידה – וזה קשור לגיל שבו ניתן לנכר ילדים או לתקופה הקריטית שבה ניכור הורי מתאפשר, מגיל 8 ועד גיל 16. הניתוק מהילדים שלי היה גיהינום עלי אדמות, ולצערי בתקופה שבה אנחנו התמודדנו עם זה, לפני כעשור, ההבנה של בתי המשפט בתחום הייתה בחיתולים, ולכן אנחנו מעולם לא טופלנו. נאלצנו בצעדים קטנים מאוד להתחיל לשקם את הקשר. בהתחלה זה היה באמצעות צו בית משפט כי הילדים שלי סירבו לפגוש אותי, והתקדמנו משם בהדרגה".
איך הקשר עם הילדים שלך היום?
"היום אני בקשר שוטף עם התאומים שלי, שכבר בני 20, וזהו קשר עמוק וחיובי. אומנם הדרמה הענקית שחווינו מאחורינו, אבל גם אחרי שעוברים את כל התהליך הזה, הפצע משאיר את חותמו. הקשר שלנו העמיק בהרבה מאוד מובנים מעבר לקשר רגיל, מפני שבניגוד לקשר בין הורים לילדים רגילים, ששם באופן טבעי הוא מובן מאליו, הקשר שלנו אינו מובן מאליו. אנחנו עושים מאמצים גדולים לשמור עליו ולהכיר תודה על התהליך הזה".
האם יש נורות אדומות שניתן לשים לב אליהן לפני שהמשבר מעמיק?
"פעמים רבות ניתן לראות שניתוקים כאלה הם טראומה בין דורית שמשחזרת את עצמה, ולכן אני ממליצה למי שמתמודדים או חוששים לבחון את ההיסטוריה המשפחתית שלהם ושל בני זוגם, לפעמים דור שניים אחורה, ולהבין אם במקורות שלנו יש התמודדות עם משברים באמצעות ניתוק קשר. הרבה פעמים הטראומות האלה מוצאות את עצמן, אם לא משוחזרות, אז לפחות מתחרזות עם ההיסטוריה. זו הנורה האדומה המשמעותית ביותר בעיניי".
מה הטיפול המוצע כיום למשפחות שחוות ניכור הורי?
"בעיקר טיפול פסיכו-משפטי, כלומר טיפול שבו בתי המשפט מפנים בצו לטיפול. יש אפשרויות לטפל בדינמיקה הזו גם מחוץ לבתי המשפט, שזה מה שאני עושה היום. אני מטפלת במי שמגיעים אליי מתוך הסכמה, ולא מתוך צו בית משפט. הצרה היא שברוב המשפחות המוטיבציה להגיע לטיפול היא לא שווה בין בני המשפחה. בדרך כלל הילדים נמנעים מטיפול וגם ההורה שנמצא בלכידות עם הילדים, ההורה המועדף, הנבחר, המנכר – תלוי איך רוצים לקרוא לו – מסרב לרוב להגיע לטיפול, ולכן נחוצה החלטת בית משפט".
עצה להורים: היו מגדלור של אור
"החוויה של נתק מילד היא חוויה פוצעת בצורה בלתי רגילה. אני מדמה הורות לנמל ומסבירה להורים שילדים מנותקים הם כמו סירות שיצאו לים הרבה לפני שהן בשלות לצאת לשם, והנמל חייב לשמור על עצמו כדי שיהיה לסירות האלה לאן לחזור. העצה הכי משמעותית שאני יכולה לתת להורים היא לטפל בעצמם, לחזק את עצמם, לעזור לעצמם לחזור להיות בני אדם חיוביים, פעילים, שחיים חיים מלאים, משום שלהרבה הורים בסיטואציה הזו קשה לשמור על צלם אנוש. גם אני איבדתי צלם אנוש באותה תקופה.
"עצה חשובה נוספת היא לקחת אחריות על הקשר. זה משהו שהורים מנותקים מתקשים לעשות כי הם חווים דחייה מאוד קיצונית ושוטפת מהילדים – לעיתים לתקופות ארוכות של שבועות, חודשים ואפילו שנים. גם כאן אני משתמשת בדימוי של הנמל ואומרת להם שחלק מהחיזוק והטיפול בעצמם הוא כדי שיוכלו להדליק אור במגדלור. הילדים האלה, שנמצאים בלב ים, זקוקים מאוד לקרן האור הזאת ושהיא תגיע מההורה. זה חלק מההיררכיה בין הורים וילדים, וחשוב מאוד בסיטואציה כזו לשמור עליה.
"לעיתים חוסר האונים והשבר כה גדולים, וההורים במקום כה פגיע, שהם לא מצליחים לקחת אחריות על התפקיד הזה ומשאירים אותו לילדיהם – מה שמעמיק את הפציעה. לכן אני מפצירה בהורים שחווים את המשבר הזה לטפל בעצמם ולסמן לילדים שלהם את הדרך הביתה".
האם יש לך עצה לילדים שהתמודדו עם ניכור הורי?
"הרבה פעמים הנתק מייצר איזשהו שקט שלכאורה מרגיע, אבל לימים הופך להיות שקט שמבעבע מתחת לפני השטח ונותן תחושה של משהו לא פתור, משהו תקוע. ההמלצה שלי לילדים היא להיות אמיצים ולחקור את עצמם ואת מה שקורה להם – אם זה באמצעות איש/אשת מקצוע, למידה, ואם זה באמצעות החיפוש שלהם אחר תשובות. תשובות שהן שלהם – לא תשובות שסיפרו להם, לא תשובות שהם שמעו, תשובות שעונות להם על משהו מבפנים.
"כשאנחנו מתנתקים או מתרחקים ממשהו, גם אם זה היה לנו מאוד לא נעים ואפילו נוראי, אנחנו בעצם לא פותרים אותו. אנחנו משאירים איזה מקום תקוע בתוכנו שאף פעם לא יהיה שלם. אני מאמינה שאנחנו נהיים חזקים יותר, בטוחים יותר, וגם שמחים יותר אם נצליח לפגוש ולהתמודד עם המקומות הכי קשים בתוכנו והכי חשוכים שלנו – בהדרגה, עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם, ועם קשב מאוד גדול פנימה ולא החוצה. ילדים שנפגעו באופן זה לרוב לא סומכים על אף אחד וסובלים מבדידות מאוד גדולה. אני שולחת להם אומץ ומאחלת להם שימצאו את השליחים המתאימים שילוו אותם במסע הזה.
"הסיבה שהחלטתי לעסוק בתחום הזה היא כי יש לי תקווה. אני מאמינה בקשרים בין הורים וילדים ומאמינה בריפוי. זה לא תהליך קל, ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. סיפורי ההצלחה לא יכולים להעלים את השבר הגדול, אבל הם כן יכולים לאחות ולייצר הווה ועתיד שיש בהם חיבה, נוכחות, אהבה. אני רוצה להעביר לאנשים שזה פוגש אותם את המסר הבא: גם אם נקודת ההתחלה רעה מאוד, לא לוותר. תעשו את מה שאתם יכולים כדי לייצר לעצמכם הווה ועתיד טוב יותר".
פורסם לראשונה: 10:12, 15.04.24
