בקריקטורה של יותם פישביין שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" עומדים ילד ואמא מול קיר מלא בתמונות חטופים. האם עומדת ומשתאה, בוהה בקיר, פיה פעור באימה; הילד, אוחז בידה, שואל: "נו אמא, מתי חוזרים הביתה?". השאלה התמימה של הילד הופכת לטעונה בימים אלו. הילד בקריקטורה לא שואל שאלות על החטופים. הוא עובר ליד הקיר עם הכרזות מבלי לשים לב לכך שיש שם ילדים בגיל שלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מדוע, על אף שילדים נחשבים לסקרנים, חלקם לא שואלים שאלות? לנו זה עשוי להיראות כמו אטימות, אבל בפועל ייתכן ומדובר בכלל במנגנון הגנה שנמצא שם מסיבה מסוימת: לעזור להם לתפקד.
מהם מנגנוני ההגנה שלנו, ומדוע הם קיימים? ד"ר דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית ומטפלת קוגניטיבית-התנהגותית, מסבירה שמנגנוני הגנה הם קבוצה של תהליכים נפשיים שתפקידם להגן עלינו ממודעות לרגשות שליליים. "מנגנוני ההגנה יעילים כי הם מגינים עלינו מפני רגשות מציפים, בעיקר חרדה. עם זאת, חרדה היא תחושה חיונית מבחינה הישרדותית, שמהווה סימן אזהרה מפני סכנה. אנחנו לא רוצים שמנגנוני ההגנה לגמרי ידחיקו ויכחישו את החרדה. וכאן הסוד: הכול במינון - העוצמה של השימוש במנגנוני ההגנה והעיתוי שלהם".
אנחנו לא "מפעילים" את המנגנונים האלו מתוך הבנה ומודעות, מסבירה ד"ר אלוני. "אלו לא מנגנונים מודעים. כשאנחנו מעבדים את האירוע אנחנו מבינים שהשתמשנו בהם. למשל, בשפה השגורה ביומיום, מבוגרים אומרים 'הדחקתי שנים רבות את האירוע', אבל בזמן האירוע הם לא מודעים לכך. אנחנו פועלים כדי להגן על הנפש שלנו, ואז בזמן הנכון נעבד את האירועים, כשלא תהיה סכנה".
את הרעיון של מנגנוני הגנה הגה זיגמונד פרויד עוד בשנת 1894, כשניסה להבין כיצד בני אדם מתמודדים עם טראומה. "הבת שלו, אנה פרויד, פיתחה את המונח בשנת 1936", מרחיבה ד"ר אלוני. "היא סיווגה את מנגנוני ההגנה לפי המורכבות שלהם, בין הפרימיטיביים והפשוטים לבין אלו שהם ברמה גבוהה יותר".
אנה פרויד מנתה 14 מנגנוני הגנה אנושיים בסך הכול. עם המנגנונים הראשוניים נמנים הידועים וה"מפורסמים" יותר: הכחשה, הפנמה, השלכה, נסיגה, פיצול, וגם כאלו מוכרים פחות כמו שליטה אומניפוטנטית (תחושה של שליטה מוחלטת בהתרחשות), אידיאליזציה פרימיטיבית (ייחוס של כוחות מיוחדים למי שאנחנו חשים בו תלות) והמעטת ערך פרימיטיבית. בין מנגנוני ההגנה המשניים (בוגרים) נמצאים הדחקה, רציונליזציה, אינטלקטואליזציה (התעלמות מהצד הרגשי שבעניין), התקה, ביטול, עידון (סובלימציה) ותגובת היפוך (להתנהג באופן הפוך מדרישת הדחפים).
המנגנונים הראשוניים, מסבירה ד"ר אלוני, מתאימים לתחילת ההתמודדות עם האירוע הקשה. "בטראומה או משבר המנגנונים הראשונים הם פרימיטיביים, זה נכון להתחלה. הנפש שלנו צריכה לעבד את כל מה שקרה, ולא להישאר בהדחקה. זה עלול להפוך ל'קפסולה רעילה', כלומר אירוע שלילי שנע בנפש שלנו כמו קפסולה. אם הוא יֵצא בצורה לא מעובדת הוא יכול להזיק ולהשפיע עלינו".
הכחשה היא מנגנון שמוכר לנו: הנטייה לחשוב שמשהו "לא באמת קרה" כי הוא נורא מדי. "הראשון במנגנונים הפשוטים הוא הכחשה, מנגנון פרימיטיבי וטבעי. פעמים רבות לא נאמין שמשהו קרה לנו: הרבה מאיתנו אומרים 'אני לא מאמין', כי קשה לנו להכיר בזה. אם הכחשה תמשיך ללוות את הילד או את המבוגר, זה יפגע בנו. אי אפשר להכחיש כל הזמן כאילו הדברים לא קרו מעולם", מסבירה ד"ר אלוני.
השלב המתקדם יותר של הכחשה הוא הדחקה. "בהדחקה ישנה התעלמות לאורך זמן רב מהתכנים המאיימים", מבהירה ד"ר אלוני. "זו 'הקפסולה הרעילה', שעלולה להתפרץ דרך סימפטומים מסוימים. למשל אצל ילדים שלא רוצים לישון לבד, שצריכים חיבוק ומגע. זו לא רגרסיה, אלא נובע מתוך הצורך שלהם במעטפת".
מנגנון הגנה מתוחכם יותר הוא הפיצול, שמאפיין גם ילדים צעירים וגם מתבגרים, מסבירה ד"ר אלוני. "פיצול מאפיין חשיבה ילדית. הדרך להתמודד עם החרדה היא לייצר תפיסת מציאות דיכוטומית של טוב ורע: אנחנו טובים ואחרים הם הרעים. הפיצול עוזר להתמודד עם הרוע האובייקטיבי, שהוביל למשבר אמון מול העולם. זה מגן עליהם, כי כך הם יכולים להתמודד באופן ממוקד ולתפקד".
אצל ילדים רבים, מנגנון הגנה נפוץ הוא הרגרסיה ההתנהגותית. כשהמציאות קשה מדי, הם רוצים לחזור אחורה, אל הרגע שבו הרגישו בטוחים. "כשקשה לילדים לנוכח מציאות שמאיימת עליהם, הם חוזרים אחורה התנהגותית", אומרת ד"ר אלוני. "למשל, ילדים בכיתה ב' שמדברים כמו תינוקות. המנגנון הזה מחזיר אותם לשלב ראשוני, נמוך וצעיר יותר, כדי לא להתמודד עם הדרישות מהם להיות יותר עצמאיים, להסתדר בלי מבוגרים משמעותיים שהם צריכים שלא נמצאים כעת".
המנגנון הבא מאפיין ילדים בכל הגילים, בהתאם לעוצמת האירוע: "ניתוק (דיסוציאציה) בא לידי ביטוי באמצעות ניתוק מחוויה שהיא בלתי נסבלת, טראומטית. אנחנו לא נותנים לחוויה לחדור למודעות שלנו", מבארת ד"ר אלוני. "הוא מאפשר לנו להמשיך לתפקד ולהתרחק מהאירוע. זה קורה למשל לחיילים שאיבדו חברים בשדה הקרב. אצל ילדים זה מתבטא למשל בזמן אזעקה, כשילד אומר שזה לא מפחיד. הם ניתקו את עצמם מבחינה רגשית מהאירוע עד שיוכלו לעבד אותו".
8 צפייה בגלריה
''כשילד אומר שאזעקה לא מפחידה אותו, הוא מנתק את עצמו רגשית מהאירוע''
(צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images)
כדי להפוך את הפסיביות וחוסר האונים שמאפיינים את התקופה הנוכחית לאקטיביות, אפשר להשתמש במנגנון הגנה אפקטיבי - אינטלקטואליזציה. "זה נחשב למנגנון טוב להתמודדות", אומרת ד"ר אלוני. "ילדים מכירים ברגשות והולכים לחקור את הנושא שמאיים עליהם. אוספים מידע, בודקים סטטיסטיקות. למשל, נלמד ילד שסובל מפחד טיסה שלפי הנתונים אין סיכון גבוה. איסוף המידע הוא גם חינוכי".
מנגנון נוסף שיכול לעזור לעיבוד החוויה הוא סובלימציה (עידון): "זהו מנגנון גבוה ומתקדם שמאפשר לבטא את הדחפים המאיימים באופן עקיף ויותר מסתגל, ואפילו יצירתי. נפנה ילדים עם קושי בוויסות רגשי לחוגים כמו ג'ודו, לוקחים את החלק האקטיבי שלהם לידי אמנות לחימה. לומדים כללים להפעלת כוח. זה ביטוי מעודן של יצר התוקפנות. גם שימוש באמנות הוא סובלימציה. למשל, אצל מתבגרים, ציורי גרפיטי".
המושגים וההגדרות האלו עתיקים ונטבעו לפני יותר ממאה שנה. איך ייתכן שהם עדיין משמשים אותנו כיום?
"פרויד טבע מושגים שנכונים עד היום לגבי מהות הנפש. הוא הניח את היסודות להבנה שלה, ואנחנו רואים כמה זה בא לידי ביטוי. אנחנו נדרשים במציאות הזו להרבה מנגנוני הגנה. זה יותר בולט כיום כי זה אסון קולקטיבי. כשתיאוריה היא טובה, היא נותנת מושגים פשוטים וברורים שאפשר להשתמש בהם. הסיווגים של אנה פרויד תקפים, ומשמשים אותנו גם באבחון וגם בהתערבויות ובטיפול".
אצל ילדים קטנים מאוד, מנגנוני ההגנה עוד לא מפותחים. עד גיל חמש ההורים משמשים עבורם כמנגנון הגנה מפני העולם. "כל מה שנגיש להם מבחוץ - מצב הרוח שלנו, הקול, העיניים שלנו - אלו מנגנוני ההגנה שלהם", מסביר הפסיכולוג החינוכי גיל פלג. "כל חשיפה למידע קונקרטי ולמה שקורה בחוץ היא מיותרת. הם לא צריכים לשמוע על הדברים שאנחנו חשופים אליהם. אין להם צורך, ויש להם מעט יכולת להתמודד ולהבין את זה".
אחת המגבלות בחלק המוקדם יותר של שכבת הגיל הזו היא השפה. לילדים אין עדיין יכולת ורבלית להביע את עצמם. "אצל ילדים מאוד צעירים, עד גיל שלוש, ההתפתחות השפתית עדיין בתהליך הבשלה והיכולת הוורבלית חלקית", מסבירה הפסיכולוגית גלי נאור זיידמן. "היכולת לפתוח ערוץ של שיחה ולעבד חוויות, רגשות ואירועים מוגבלת. גם אם מדובר בילד מפותח מבחינה שפתית, היכולת הזו תהיה לוקה בחסר. ילדים בגיל הזה מתקשים להבין את הרגשות שלהם ולקשר בין הרגש לבין האירועים, ולתמלל את זה רגשית. התכנים הטראומטיים חודרים למרחבים אחרים בחיים, למשל בסיוטי לילה".
בהינתן המגבלה של השפה, איך נוכל להבין אם הילד חווה קושי?
"נסתכל על הערוצים הלא מילוליים של הילד או הילדה. על המחוות הגופניות, ההתנהגות, האופן שבו הם משחקים. ככל שהילדים גדלים ויכולת השפה מתפתחת, נצפה לעיבוד מסוים של רגשות ותכנים רגשיים דרך השפה. הם מצליחים להביע את זה בהחייאה מחודשת של הטראומה במהלך משחק".
שתיקה של ילדים סביב התרחשויות קיצוניות כמו אלו שמלוות אותנו בתקופה הזו עלולה לעורר בהלה או חרדה אצל הורים. נאור זיידמן מנסה להסביר מה עומד בעצם מאחורי היעדר השיתוף. "שיתוף הוא תלוי סגנון ההתמודדות של הילד, גם ילדים וגם מבוגרים לפעמים לא ישתפו. מה שחשוב הוא שלא נפעל ממקום של חרדה סביב השתיקה, אלא שנבין אם יש לחרדה הזו בסיס", היא אומרת.
בכל הגילים, מסבירה נאור זיידמן, חשוב להבין את השתיקה של הילדים כחלק מהקשר, ולא כאלמנט מבודד. "שתיקה היא רק חלק אחד מתוך מנעד רחב של היבטים של תפקוד ומצב רגשי", מדגישה נאור זיידמן. "אף פעם לא נקיש מגורם אחד על פסיכופתולוגיה (דפוסי חשיבה החורגים מהנורמה - נ"פ). כל תופעה יכולה להיות מושפעת ממקורות שונים, וצריך לבחון זאת באופן רחב כדי להבין אם מדובר במשהו משמעותי או נורמטיבי".
בניגוד לילדים קטנים מאוד, אצל ילדים בגיל גן ועד לתחילת בית הספר היסודי קל יותר לזהות מקרים של מצוקה נוכח השינויים החדים שמתרחשים במציאות שלנו. "בגיל הזה נראה מצוקה בכל מיני הקשרים. הראשון והמוכר ביותר הוא נסיגה באבני דרך התפתחותיות", מדגימה נאור זיידמן. "למשל פתאום חוזרים להרטיב בלילה, מפחדים ללכת לשירותים בחושך, לא רוצים לישון לבד. השני הוא ויסות רגשי, כלומר היכולת לווסת תגובות רגשיות. יכולות להיות עוצמות מאוד גבוהות של רגש, הילדים עלולים להגיע לטאנטרומים ולהתקפי זעם ובכי. זה יכול להגיע עד למצב שבו ילדים נראים מנותקים, פסיביים ואפתיים".
כלומר, ניתוק אצל ילדים הוא לא בעיה מפחידה שדורשת טיפול?
"בתגובה למצבים טראומטיים יכול להיות שהילד יגיב תחילה בקהות רגשית וניתוק, כלומר ייראה אדיש, פסיבי, יתעלם, לא יגלה תגובה רגשית עוצמתית. זה יכול להפחיד. זה קשור לתגובה נורמלית של מערכת העצבים למצבי סכנה, סוג של קיפאון".
מתי נדע שיש בעיה?
"הנורה האדומה תידלק אם לאורך זמן, ובהיעדר סיכון קונקרטי, הילד עדיין ינהג כך. ההתערבויות שנעשה סמוך לאירוע הן התערבויות חירום, פעולה נקודתית כדי לייצב ולהחזיר לתפקוד".
בקבוצת הגיל הבאה יש הבנה עמוקה יותר של המציאות ושל העולם מסביבנו. "בקבוצת הגיל המבוגרת יותר, מחמש עד 12, הילדים מבינים יותר", מסביר פלג. "הם נחשפים לדברים מהסביבה בין אם נרצה ואם לא, בגן או בבית הספר, במדיה ובמכשירים החכמים. כאן ההורים יכולים לשמש כמנגנון הגנה. אין סיבה לספר שקרים, ולהגיד ש'הכול בסדר' כשאנחנו לא יודעים".
אין מניע להכריח את הילדים להתמודד עם המציאות אם הם לא שואלים עליה. "אם אני הולך ברחוב עם הילד, הוא רואה תמונה של ילדים חטופים והוא לא שואל, אפשר להניח שהוא רואה רק את הגלידרייה שאליה הולכים ולא את המסביב, וזה אחלה", מדגיש פלג. "יש ילדים שייחשפו, יחזיקו את זה בתודעה שלהם אבל יחששו לשאול את ההורים. אפשר לשאול מה שלומם באופן כללי, לא צריך לשאול באופן ספציפי. אולי הם יספרו ואולי לא, אבל לא ללחוץ עליהם".
מגיל 12 ועד לסיום גיל ההתבגרות, מתבגרים חווים חשיפה רבה דרך הרשתות החברתיות והשיח בכיתה, וספציפית דרך הטלגרם, שבו מסתובבים לא מעט סרטוני זוועות ללא פיקוח שעלולים ליצור נזק. "בגיל הזה יש לילדים פרספקטיבה והם מבינים שאנשים כמותם חוו דברים קשים, גם אנשים בגילם", מסביר פלג. "ההנחה היא שאפשר לדבר איתם בגובה העיניים. ייתכן שיהיו בני 14 שהתנהגותית הם קצת פחות מזה, כי הם פחות 'רציניים', אבל אפשר לשאול 'מה אתה יודע?' או 'על מה אתה רוצה לשאול אותי?'. אפשר גם לשאול 'איך אתה מרגיש עם זה?'. יש כאלו שיגידו 'הכול בסדר, אני רק רוצה לשבת עם החבר'ה'. זה אחלה. המסר שצריך להראות הוא 'אני מבוגר, אני פה למענך ושתדע שאפשר לפנות אליי'".
חלק מהשיח בתקופת המלחמה יוצר אשמה אצל ההורים, שחשים שהם לא "עושים מספיק" מול ילדיהם לנוכח המצב. "אני מרגישה שיש חרדה אצל הורים בתקופה הזו לגבי היכולת שלהם לעכל ולהתמודד עם האירועים שמתרחשים", מסבירה נאור זיידמן. "זה מייצר רצון שלנו 'לתקוף' את הסוגיה הזו, ולרוץ ולנהל שיחות עם הילדים. השיח הציבורי מכוון לכך במדריכים דוגמת 'איך להתנהל מול הילדים בזמן מלחמה', אבל לרוב ההורים יש אינסטינקטים בריאים שקשורים לילדים שלהם ברמה האבולוציונית".
למה חשוב להורים ליזום שיחה בתקופה הזו?
"יזימת שיחה מעניקה להורה חוויה של שליטה, אבל ברגע שהילד לא משתף פעולה יש חוויה של קטסטרופה. לכל ילד סגנון התמודדות משלו. הילדים יסתגלו, ולאורך זמן, טוב יותר מאשר מבוגרים. חלק מהתיווך שלהם למצב צריך לכלול ויסות של עצמנו כשאנחנו ניגשים לנהל איתם שיח".
למה הכוונה ב"ויסות של עצמנו"?
"ההתייחסות היא לוויסות רגשי. במהלך המלחמה, יש הורים ברמת חרדה גבוהה מחד וכאלה שאננים מאידך. מה שנכון הוא איפשהו באמצע. כלומר, רמה מסוימת של דריכות תוך התייחסות לגורמי סיכון באופן שקול. ברגע שינוהל שיח על המצב כשההורה לא מווסת, הוא עלול להעביר לילד פרשנות מוטה של המצב ולהביא לתגובה רגשית לא מותאמת.
"בנוסף, העדר ויסות יכול להשפיע גם על הפניות של ההורה להקשיב לילד, להכיל אותו, לתקף את רגשותיו ולהרגיע אותו אם צריך. העדר ויסות פוגע ביכולת הרפלקטיבית (התייחסות עצמית) של ההורה, שהיא משמעותית ביותר לבניית יכולת המנטליזציה של הילד".
האם לפי הפסיכולוגיה צריך להכריח ילדים לדבר כדי לעבד או לפרוק?
"לפי הפסיכולוגיה לא צריך להכריח את האדם לדבר. המטרה שלנו היא לתת מקום. אם האדם מתפקד בצורה תקינה ואין משהו נפשי או התנהגותי שנפגע, אין צורך לאלץ אותו לדבר. צריך לשאול את עצמנו, על איזה צורך זה עונה - על הצורך של הילד או שלמעשה זה עונה על הצורך של המבוגר, שנמצא בחרדה כרגע שמשהו קורה לילד והוא לא יודע? כשילד פונה אלינו כדי לדבר על מה שהוא רוצה, זה תורם לקשר ולתחושה של יציבות. לעומת זאת, אם הוא ירגיש שהוא עושה זאת כדי להרגיע את ההורה, התחושה שלו תהיה שהוא אמור 'לספק את הסחורה', וזה יגרום לו להרגיש לא טוב".
"אנחנו מרגישים שמשהו נורא יקרה אם לא נדבר איתם, אבל זה לא נכון", היא מוסיפה. "חשוב לדבר כמובן, וחשוב שילד ירגיש שיש לו מעטפת תמיכה בזמן הזה, אבל אל תאלצו אותו לדבר, כדי למנוע חוויה של חודרנות. רוב האנשים והילדים לא יפתחו פוסט-טראומה אם לא תדברו איתם. התפתחות של הפרעה כזו תלויה בהרבה מאוד פרמטרים. עצם המודעות לאירוע רע לא גורמת לטראומה".
ההמלצה של נאור זיידמן, למעשה, היא לתת לילדים לבחור עד כמה הם מעוניינים לשתף: "אפשר לשאול אותם מה הם יודעים על התקופה הזו. מה הם שמעו, מה הם ראו. אם הם דואגים או פוחדים. בגילי אפס עד חמש הייתי בוחנת את ההתנהגות ובעיקר התנהגות במשחק, ומנסה לייצר דרך זה את השיח".
