ליזה עמיחי לא חשבה שזה יקרה לה. עם בעל בקבע שבקושי בבית, שלושה ילדים קטנים ופרפקציוניזם קל, היא תמיד הייתה בשליטה מלאה ומסוג אימהות ה"וונדר וומן", שגורמות לכולם לתהות איך היא עושה את זה. אבל מיד כשהסתיימה הלידה הרביעית, עוד בבית החולים, היא הרגישה שמשהו השתבש.
"פחדתי פחד מוות להיות עם התינוק שלי", היא משתפת, "עד כדי כך שביקשתי להשתחרר יותר מוקדם כדי לחזור הביתה ולקבל עזרה. בלידות האחרות הייתי לביאה, לא נתתי לאף אחד להתקרב, אבל הפעם הרגשתי שכשהוא יצא ממני הרגשות שלי יצאו יחד איתו".
ליזה מתארת שבמשך שלושה שבועות היא פעלה במצב אוטומטי, עד שקרסה. "הייתי פותחת עיניים ומתחילה לבכות וחושבת למה התעוררתי. קיוויתי כל לילה שאני אמות. כל צעד שאנחנו עושים בלי לחשוב עליו הפך אצלי להחלטה: עכשיו לכי לצחצח שיניים, עכשיו לכי להגיד לילדים בוקר טוב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בהמלצת חברה ליזה הלכה לפסיכיאטר, והוא אבחן אותה מיד עם דיכאון אחרי לידה. היא התחילה בטיפול תרופתי, אבל בכל זאת המצב לא השתפר. "לא התעללתי בילדים, אבל לא הייתי שם. הסתגרתי בחדר. לימדתי את הגדול שלי, שהיה אז בן תשע, להחליף חיתול ומטרנה. כשהוא היה בבית הספר הייתי עם התינוק במיטה, וברגע שהגדול היה מגיע הייתי שמה את התינוק בעגלה בסלון והוא היה האחראי עליו. בעלי עבר למשרת אב והיה חוזר מוקדם, אבל עדיין הוא היה צריך לעשות שמונה שעות בעבודה. הוא היה הכול – אבא, אמא, מבשלת, מנקה.
"עד לפני הלידה הזו, בעלי היה בקבע והייתי בתפקוד גבוה. הייתה לי משרה מלאה כיועצת חינוכית והחזקתי את כל הבית. תקתקתי שלושה ילדים. כשנפלתי, נפלתי מגבוה והתרסקתי. לא עניין אותי כלום, גם לא הילדים. זכרתי איך אני אמורה להתעניין, אבל אני לא יכולה להגיד לך מה עשינו, מה עבר עליהם, מי הייתה המורה שלהם באותה שנה. הייתי אבל לא הייתי".
ליזה עמיחי: "זה כאב פיזי. כאב לי לפתוח את העיניים בבוקר. גיסתי הייתה חולה אז בסרטן, והיא אמרה לי: 'לי יש מזל כי רואים את המחלה שלי, אז יודעים שאני חולה, אבל אצלך לא רואים, אז לא מבינים עד כמה את אפילו יותר חולה ממני"
על פי הנתונים, כ-10% מהיולדות בישראל יחוו דיכאון אחרי לידה או בזמן ההיריון. בין השאר הן עשויות להרגיש מצב רוח ירוד או עצבות במשך רוב שעות היום, אובדן עניין או הנאה, חוסר תיאבון או אכילת יתר, קשיים בשינה, עייפות יתר, רגשות אשם מרובים, מחשבות אובדניות וכן תחושת ניתוק מהתינוק או מחשבות שליליות כלפיו - אפילו עד כדי פגיעה ממשית. למרות המודעות ההולכת וגדלה לנושא, והשאלון שעליו עונה כל יולדת בטיפת חלב על מנת לזהות אם היא סובלת מדיכאון, הטיפול בו עדיין לוקה בחסר והשאלות סביבו מרובות מהתשובות.
ליזה למשל קיבלה תמיכה טיפולית וחברתית מהמשפחה, מצד הסביבה הקרובה ואפילו מצד שכנים שהתגייסו לבשל ולשמור על הילדים, "אבל בכל זאת החוויה היא של בדידות נוראית", היא מתארת. "תחושה שלא יכול להיות בעולם מישהו שירגיש את מה שאני מרגישה. זה כאב פיזי. כאב לי לפתוח את העיניים בבוקר. גיסתי הייתה חולה אז בסרטן, והיא אמרה לי: 'לי יש מזל כי רואים את המחלה שלי, אז יודעים שאני חולה, אבל אצלך לא רואים, אז לא מבינים עד כמה את אפילו יותר חולה ממני בכמה מובנים'".
6 צפייה בגלריה
''ידעתי שיש לי סיכוי ללקות בדיכאון, אבל חשבתי שאני מעל לסטטיסטיקה''
(צילום: Shutterstock)
ליזה התאשפזה במשך שבועיים מבלי לראות את הילדים, ואחר כך המשיכה את הטיפול באשפוז יום, אבל המצב שלה המשיך להידרדר, וכך גם המצב הנפשי של הילדים. "אני זוכרת שכשחזרתי מבית החולים, הילד בן השש חזר להרטיב בלילות. לא עלה בדעתי שזה קשור אליי עד שבעלי אמר לי שאני חייבת לדבר איתו. קראתי לו לבוא אליי למיטה ושאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא התחיל לבכות ואמר שהוא רוצה את אמא שלו בחזרה. אמרתי לו שאני פה, והוא אמר 'אבל את לא אמא שלי'".
אחרי עשרה חודשים קשים, ליזה סוף-סוף התחילה להרגיש שחוזר לה האוויר לריאות, אבל רק כשבנה הפעוט היה בן שנה וחצי היא הרשתה לעצמה להגיד שהיא יצאה מזה.
כיום הילדים מרגישים שחזרת?
"כן. הם קיבלו אמא חדשה. אני לא שואפת להיות כמו קודם, הבנתי שזה גם לא היה בסדר, אני לא וונדר וומן ואני לא צריכה להוכיח שאני יכולה לסחוב את כל העולם על הכתפיים שלי. אין בזה טעם, אין על זה שום פרס. כיום אני בן אדם יותר קשוב לעצמו ולאחרים, וגם אמא יותר טובה, כי אני יותר רואה את הילדים. אחרי ששנה שלמה את לא מתייחסת, זה נותן לך ראייה אחרת. היום אני יותר סלחנית כלפיהם וכלפיי".
את יודעת להסביר למה זה קרה דווקא בלידה הזו?
"קודם כל יש לי תורשה של דיכאון, סבא שלי חווה דיכאון מאוד קשה ואני חוויתי דיכאון בגיל ההתבגרות. ידעתי שיש לי סיכוי, אבל חשבתי שאני מעל לסטטיסטיקה. אני חושבת שאם הייתי הולכת לטיפול פסיכולוגי ומקבלת טיפול תרופתי עוד קודם, הייתי יכולה אולי למנוע את זה".
אומנם ליזה מעידה שהמסע שעברה חיזק אותה, אך האם הוא היה יכול להיות קצר יותר? ועוד יותר מכך – האם אפשר היה גם לוותר עליו? פרופ' צחי עין דור, מבית ספר איבצ׳ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, וגל לוין, בעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומאמן ביופידבק, רוצים להאמין שכן. בכל אופן, זו כרגע המטרה שלהם. כחלק מעבודת הדוקטורט של לוין, שנעשתה בהנחיית פרופ' עין דור, הם אספו את כל המחקרים הכי חדשים ופורצי דרך בתחום ואיגדו אותם לכדי מודל שלראשונה מאפשר לקשר בין הגורמים לדיכאון אחרי לידה לבין הסימפטומים, ועל ידי כך להביא לטיפול מותאם אישית ואפילו למניעה.
"המודל הזה חדשני כי הוא מצליח להסביר, מה שלא הצליחו לעשות עד היום, את כל השונות של הסימפטומים שיש בדיכאון אחרי לידה, למה נשים מסוימות מפתחות אותו ואחרות לא, ואיך הגנים ואירועי חיים קודמים משפיעים על השונות הזאת", מסביר לוין.
על פי המודל, ישנן שלוש מערכות שמעורבות בתהליך: המערכת החיסונית, מערכת הסטרס והמערכת של האוקסיטוצין. "כשהמערכות האלו יוצאות מאיזון, אנחנו רואים את הסימפטומים שמאפיינים דיכאון אחרי לידה. כל אחת מהן לבד יכולה לגרום לדיכאון במידה מסוימת, וכשהן מגיעות ביחד זה סוג של 'סערה מושלמת', שגורמת לתופעות יותר קשות".
על מנת להבין טוב יותר את התהליך, לוין מדמה את המצב הנפשי שלנו לצמח: "הוא צריך כמות מסוימת של שמש, מים ואדמה כדי לצמוח, אבל אם ניתן לו שמש ישירה וחמה לאורך כל היום הוא ינבול; גם אם נציף אותו יותר מדי במים, השורשים שלו ייחנקו. ככה גם אנחנו - צריכים דברים שונים במינונים מסוימים ועד גבול מסוים. למשל, סטרס במידה נחוץ כדי שנגיב – אם ירדוף אחרינו נמר בסוואנה, אנחנו רוצים להיות בסטרס ולרוץ - אבל יותר מדי סטרס מוציא את המערכת מאיזון ופוגע בהתפתחות של האורגניזם, צמח או אדם".
התהייה הראשונית והמתבקשת היא מה מוביל שני גברים להתעסק דווקא בתחום שבאופן מסורתי שייך לנשים, ולמעשה אפילו הן לא מרבות להתעסק בו או לדבר עליו. "אני הורה לארבעה ילדים", מספר פרופ' עין דור. "בעבר היו גם שתי הפלות ולידה שקטה, אז נחשפתי גם לשיעורי ההפלות והלידות השקטות וגם להריונות שבהם הכול עובר תקין, אבל אחר כך מגיעות התחושות הקשות שמכונות דיכאון לאחר לידה - וכדאי להזכיר שהתחושות האלו מגיעות לא רק בקרב נשים שילדו אלא גם אצל גברים. אומנם על פי הנתונים נשים סובלות פי שניים מדיכאון לאחר לידה, אבל בהתחשב בעובדה שעל פי הנתונים כ-35 אלף נשים בישראל ילקו בדיכאון לאחר לידה מדי שנה, מדובר במספר גדול".
לוין משתף שאצלו העניין בנושא התחיל כשאשתו נכנסה להיריון. "יש לי תואר שני בפסיכולוגיה של הילד, אז בלתי נמנע מבחינתי להתעסק בזה - מה גם שכל אחד רוצה שבת הזוג שלו תהיה מאושרת, ולהפחית כמה שאפשר את הסיכוי שיהיה לה תסמין של דיכאון".
מה בעצם ההבדל בין דיכאון רגיל לדיכאון אחרי לידה?
לוין: "קודם כל חשוב לדייק שזה לא דיכאון רק לאחר הלידה אלא סביב הלידה. זה יכול להתפתח גם בחודשים האחרונים להיריון, וזה יכול להופיע אפילו כמה חודשים לאחר הלידה. מבחינת תסמינים, אנחנו נראה את אותם תסמינים של דיכאון רגיל, למשל חוסר יכולת ליהנות מדברים, הרבה מחשבות שליליות, גם על מוות, אולי אפילו ניסיונות לפגיעה עצמית. אבל בנוסף יש גם סימפטומים שקשורים ליצור הקטן והחמוד שהתווסף, למשל דחייה, ירידה ברצון במגע עם התינוק".
"בעוד שדיכאון באופן תיאורטי, ואני מקווה שזה לא כך, אפשר לחוות לבד, פה בהגדרה מעורבים משפחה ותינוק חסר ישע", מוסיף פרופ' עין דור. "לכן ההשלכה של דיכאון סביב לידה משמעותית יותר גדולה, ובמקרים חריפים דיכאון שלא מטופל יכול גם להוביל למוות, אם כתוצאה מאובדנות של האמא ואם מהזנחה של התינוק. בנוסף, כמו שכבר הזכרנו, יש לו שכיחות אדירה".
גל לוין: "כרגע כל התרופות מתמקדות בקצה של התהליך, אבל הקצה הזה יכול להיות לא מדויק. אם אתה מבין את כל הדרך, אתה יכול בדרך להתערב בצורה יותר מדויקת ויותר נכונה בהתאם לאותו אדם"
למרות המספרים הגבוהים, עדיין יש תת-אבחנה ניכרת לדיכאון סביב הלידה. "הרבה פעמים מבלבלים את זה עם תופעה שנקראת 'בייבי בלוז', שזו מעין ירידת מתח כזו לאחר לידה", מבהיר לוין. "זו גם משפחה שלמה של הפרעות. לחלק מהנשים יש תסמינים מסוימים ולחלק אחרים, וזה גם מה שמקשה גם על הזיהוי עצמו ובטח על הטיפול".
בעקבות המודל וממצאיו, פרופ' עין דור מדמה את ההתפתחות של דיכאון לתאונה בכור גרעיני. "הכור מבוסס על רכיבים שדוחפים ליצירה של קיטור על מנת להפיק את החשמל, אבל חייבים להיות בתהליך גם גורמים מעכבים, כמו חומרים נוגדי ריאקציה שעוזרים להרגיע או מים שמזרימים כדי לקרר. כל עוד הכור עובד טוב, אנחנו יודעים לייצר חשמל ולא קורה שום דבר. הבעיה מתחילה כשהתהליך יוצא מאיזון, ואז יש לנו את צ'רנוביל והרעלה רדיואקטיבית.
"מה שקורה בגוף זה כור גרעיני בקטן: יש לנו את מערכת הסטרס ואת המערכת החיסונית, ששתיהן חיוניות ושתיהן זקוקות לאנרגיה. לצד זה יש לנו 'בלמים', כמו יחסים בין-אישיים ופעולות אחרות שקשורות להורמוני המין. ביומיום זה נמצא באיזון, הבעיה מתחילה כשאנחנו דוחפים את המערכות לקצה – אם יש סטרס ממושך ולא נשלט או אם הגוף נמצא במצב של חולי ומערכת החיסון נלחמת, אז הם דוחפים ליצירת עוד ועוד אנרגיה, ואז אם אין לנו מספיק בלמים - לדוגמה יחסים זוגיים טובים, תמיכה משפחתית, מגע נעים של גוף אל גוף, כל מה שיכול לבלום את התהליכים האלו - אנחנו נגיע להרעלה של תאים במוח, עד שהכור מתפוצץ ואנחנו מגלים תסמינים של דיכאון. כל מארג הכוחות הזה מוסבר על ידי המודל, ועכשיו אנחנו יכולים למצוא את אותם צינורות שניתן לפתוח ולשחרר לחץ כדי למנוע את התסמינים".
ושחרור הלחץ הוא באמצעות תרופות?
"זה יכול לבוא באופן תרופתי, אבל אנחנו גם יודעים אילו בלמים יש ואיך הם עובדים – במגע גוף אל גוף, בהנקה או בתמיכה חברתית מופרש הורמון בשם אוקסיטוצין, שבעבר נהגו לקרוא לו הורמון האהבה. ההורמון הזה יכול לבלום את שתי המערכות – את מערכת הסטרס וגם את מערכת החיסון. לדוגמה, בגלל אירועים כמו ניתוח קיסרי בחירום, שזה אירוע שאנחנו מכירים כמעודד דיכאון לאחר לידה, האישה נמנעת מפגישה עם אנשים או מהחזקה של התינוק כי כואב לה, ואז לא רק שהיא חווה את הלידה עצמה, שהיא אירוע רווי בסטרס, היא גם לא משתמשת באחד הבלמים העיקרים של התהליך - ואז מתחיל המעגל שמרעיל את הכור הגרעיני הפנימי שיש לנו, ובסופו של דבר עלול לקרות אותו צ'רנוביל".
לכאורה אנחנו עשויים לחשוב שזיהוי וטיפול מוקדמים ישפרו את המצב פלאים, ויגדעו את הדיכאון כבר בראשיתו, אבל כפי שליזה סיפרה, גם עם טיפול וליווי מקצועי התסמינים יכולים להישאר ואפילו להחריף. על פי לוין, המצב הזה הוא תוצאה של טיפול שלא תואם באופן מספק את המצב הספציפי.
"המודל עוזר לא רק ברמת האבחון אלא גם בטיפול. כרגע כל התרופות מתמקדות בקצה של התהליך, אבל הקצה הזה יכול להיות לא מדויק. אם אתה מבין את כל הדרך, אתה יכול בדרך להתערב בצורה יותר מדויקת ויותר נכונה בהתאם לאותו אדם. אנחנו שומעים היום על תרופות מותאמות אישית, וזה בדיוק זה, להתאים את התרופה בעזרת כמה שאלות פשוטות. בהמשך, בפרויקט הגדול יותר שפרופ' עין דור יזם, אפשר יהיה לעשות את הדבר הזה על ידי בדיקת רוק פשוטה, ואז אפילו אנחנו חוסכים את אותן שאלות, שהתשובות אליהן יכולות להיות מוטות".
"ואז גם אנחנו יכולים לקבל את הפענוח חודשים לפני שהדיכאון בכלל מתפרץ", מוסיף פרופ' עין דור.
איך זה עובד?
לוין: "אנחנו יודעים שאת הגנים אנחנו מקבלים מההורים, ויש לנו DNA שהוא קבוע עד הקבר, אבל יש מנגנון על ה-DNA שנקרא אפיגנטיקה, ואותו מנגנון יודע לווסת אילו גנים יבואו לידי ביטוי ואילו לא. היום על פי הרוק אנחנו יכולים לקבל את הפרופיל האפיגנטי של האדם, את הגנטיקה שלו ואת האינטראקציה ביניהם. אנחנו יכולים לראות, למשל, אם היו לו אירועי חיים שגרמו לחתימה אפיגנטית, איך זה משפיע על ה-DNA שאיתו הוא בא לעולם, ולפי זה להגיד שאותו אדם יהיה פגיע יותר או פחות לדיכאון.
"אז נגיד ששני אנשים יפגשו את אותם אירועי חיים, למשל מוות של אדם קרוב: אני אדע להגיד בסבירות יחסית גבוהה, על פי הפרופיל הגנטי והאפיגנטי, אצל מי מהם יותר סביר שהאירוע הזה יוביל לדיכאון אחרי לידה, וגם באיזה מהמנגנונים שדיברנו עליהם – סטרס, מערכת החיסון והעדר הבלמים. יותר מזה, אני אוכל להגיד שעל אותו אדם תרופות כאלו יהיו יותר יעילות מאחרות, כי אצלו מערכת הסטרס מאוד פעילה לעומת מערכת החיסון, או להיפך".
אז המטרה בסוף היא שכל זוג שנכנס להיריון יעבור בדיקה גנטית ואפיגנטית עוד לפני, ועל ידי כך לנסות למנוע את הדיכאון?
פרופ' עין דור: "כן. זה כבר לא יקר לעבור בדיקה גנטית, זה מאוד לא פולשני ובעצם כמעט כל זוג עושה את זה כבר היום - ואז כל מה שיהיה צריך זה חינוך לידע, בדיוק כמו שאם יש לי נטייה לסוכרת במשפחה, אני יודע שאני צריך להישמר יותר ולבדוק את עצמי. זה אותו הרעיון: אם יש פוטנציאל שאני נושא קבוצת סיכון למשהו, אז הרפואה ההימנעותית שווה פי כמה מכל טיפול שאני אעשה בדיעבד. המטרה היא לא לחוות את זה. לא לשאת את זה עם תינוק. לא להיכנס לאירוע".
אומנם ליזה רואה בדיכאון שהיא חוותה שיעור חשוב, אבל היא מברכת על המחקר ועל האפשרות שהוא ימנע מאחרות להגיע למצב שהיא הייתה בו: "עד לפני מספר שנים, דיכאון אחרי לידה היה טאבו. כשעשיתי גוגל אחרי הלידה שלי, לפני שש שנים, לא מצאתי שום מידע. היו רק סיפורים על אימהות שהרגו את התינוקות שלהן או שהתאבדו. עצם ההעלאה למודעות זה צעד ענק, והוא יכול להציל חיים".
