צחי ברדוגו עדיין לא מסוגל לקרוא לאביו הביולוגי "אבא". עד שזה יקרה, אם בכלל, הוא פשוט עוקף את הסוגיה הנפיצה. "בארבע השנים שחלפו מאז שתיבת פנדורה נפתחה אני לא פונה אליו בשם. ליד השולחן אני מבקש: 'תעביר לי את המלח', בלי כינויים. אמנם הוא, אשתו וחמשת ילדיהם, אחיי למחצה, מצפים ממני לקרוא לו 'אבא', אבל בינתיים אני לא יכול".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בגיל 47, אחרי שנים של הדחקה, יצא ברדוגו למסע משנה חיים וגילה שיש לו שני שמות פרטיים, שתי אמהות, שני אבות, שני מספרי תעודת זהות, שלוש תעודות לידה, ארבעה שמות משפחה וחמש משפחות. מי שגדל כבן יחיד, קיבל פתאום עוד תשעה אחים. מי שהזדהה כמרוקאי למד ששורשיו מעיראק בכלל. משימת הבילוש שנסחף אליה, בעקבות פתיחת תיק האימוץ שלו, הובילה גם למהפך מקצועי. הוא נטש את עולם העסקים וכיום, כמנכ"ל עמותת "משפחתא" ("משכורת סמלית, סיפוק אדיר") וכמנטור שמלווה מאומצים בוגרים בתהליך פתיחת התיק, הוא מקדיש את עצמו לקהילת המאומצים בישראל. "אני, ביוזמתי, לא הייתי פותח את תיק האימוץ שלי לעולם", הוא מודה, "אבל זהו, עכשיו כבר אין יותר סודות".
אין סודות, אבל יש משקעים?
"ברור, והם יישארו שם לתמיד. את הרצל מחלב, האבא הביולוגי שלי, פגשתי לראשונה בתקופה שבה ביקרתי יום־יום את אבי, יוסף ברדוגו, במעון הסיעודי שבו היה מאושפז. בינואר שעבר הוא הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל 90".
ולמרות זאת, אתה לא קורא להרצל מחלב אבא?
"לא. אם הקפדתי על כבודו של אבי בעודו בחיים, קל וחומר שאני מרגיש צורך לעשות זאת אחרי מותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
את מה שחשף מאז עלה לפני ארבע שנים על רכבת השדים אל העבר, בעקבות טלפון מפתיע מהשירות למען הילד, שבו התבשר כי "תיק האימוץ שלך כמעט ריק ממסמכים, אבל יש בו סיפור אנושי נדיר", הוא עיבד לספר "ילדותי השלישית" (“ידיעות ספרים”). אביו הביולוגי עוד לא קרא אותו. "הרצל למד רק בבית הספר של החיים", הוא אומר בהיסוס. "הוא לא יודע קרוא וכתוב ומחכה לגרסת האודיו, אבל לזכותו ייאמר שהוא דרש להופיע בו בשמו המלא. מבחינתו, הוא עמד במשימת חייו. 47 שנה חיפש את בנו הבכור שנמסר לאימוץ וסוף־סוף סגר איתו מעגל".
“אימוץ קלאסי” כמו שלו, אומר ברדוגו, כבר לא קיים כמעט בישראל. מתוך כ־21 אלף מאומצים שחיים כיום בארץ, כ־3,000 אומצו בחו"ל. "בשנות ה־70 של המאה שעברה, כשאם יחידנית נחשבה לפסולה ונחותה, זו הייתה האופציה היחידה לנשים שגילו את ההיריון רק בשלב מתקדם, שלא ניתן לעבור בו הפלה. גם התקדמות הרפואה הובילה לאיתור מומים עובריים בשלב מוקדם, ויש פחות מקרים של נטישת תינוק אחרי הלידה. ועדיין, יש מכנה משותף בין כל המאמצים".
מהו?
"רוב ההורים לא יודעים שביולוגיה לא קובעת כלום בהורות. אני זכיתי, הוריי לימדו אותי מה זאת אהבה".
הוריך המאמצים.
"כמובן. גם עכשיו, אחרי כל החקירות והגילויים, יש לי רק זוג הורים אחד".
הוא גדל כילד שמנת בשכונת צהלה בתל־אביב, בן יחיד להוריו, מירה ויוסף ברדוגו ז"ל. אביו היה הבכור ב"האחים ברדוגו", חברה משפחתית לכלי עבודה. אמו, שעבדה בחברת החשמל, נפטרה בגיל 62 מסרטן השחלות, ארבעה ימים בלבד אחרי לידת בתו הבכורה, שני, "האדם הראשון בחיי שהוא בשר מבשרי, לפניה לא היה לי קשר דם לאף אחד". לימים יגלה שגם אמו הביולוגית הלכה לעולמה בגיל 62, אף היא מאותו סוג סרטן.
לעובדה שהוא מאומץ נחשף לראשונה בגיל שבע. "זה קרה בשבעה על סבא שלי, והאווירה המלנכולית גרמה כנראה לאמא שלי להיפתח. אני זוכר שהיא הושיבה אותי על המדרגות בבית וסיפרה שהיא ואבא חלמו על ילד ולא הצליחו להיכנס להיריון. היו להם חיים נפלאים יחד, זה היה הדבר היחיד שהעיב על האושר שלהם ואחרי עשר שנים של ניסיונות כושלים הם החליטו לאמץ. כל אחד מהם כתב בנפרד למשרד הרווחה והסביר למה הם רוצים להפוך להורים. אמא ניסחה מכתב ארוך ומרגש, אבא הסתפק במכתב קצר ותמציתי ודי מהר הבקשה נענתה. הם קיבלו אותי".
איך הגבת לגילוי?
"הדחקתי מיד, לא התעסקתי בזה בכלל. בעיקר פחדתי. הרגשתי שזה יהפוך אותי לחריג ורציתי להיות כמו כולם. מספיק הכבידה עליי העובדה שאני בן יחיד ולכן לא קיבלתי אופנוע ואבא שלי לא הסכים אפילו לשמוע את המילה 'קרבי'. רציתי נורא להיות לוחם, והיה לי פרופיל גבוה, אבל כבן יחיד, הוצבתי קל"ב".
גם כשנשאל על היעדר הדמיון בינו להוריו, נהג להתחמק. "שניהם היו בהירי עור ולאבא היו עיניים ירוקות, אבל בכל פעם ששמעתי הערות בנוסח, 'אתה בכלל לא דומה להם' החלפתי נושא. חוץ מזה, תמיד גם ידעתי שאולי אין לי את העיניים או האף שלהם, אבל יש לי את כל הלב שלהם".
ולא רצית לפתוח את תיק האימוץ מיד כשיכולת לעשות את זה?
"כשחגגתי יום הולדת 18 אמא זרקה לי, כבדרך אגב, שאני כבר רשאי לפתוח את תיק האימוץ ושאם ארצה, נלך יחד לשירות למען הילד, אבל חששתי שצעד כזה עלול לפגוע בה ובאבא. לא היה לזה בסיס רציונלי או מציאותי, זו הייתה הפרשנות שלי בלבד, אבל לא יכולתי לדמיין אותם שואלים את עצמם מה דחף אותי לחפש את הוריי הביולוגיים או לדאוג מתחרות מולם. ידעתי שכל עוד הם חיים, תיק האימוץ שלי לא ייפתח".
אלא שערב נישואיו לקרן, הייטקיסטית מרמת־השרון, הנושא שוב עלה על הפרק. "היא ביקשה שאפתח את התיק כדי לבדוק שאין פגם גנטי במשפחה הביולוגית שלי, והסברתי לה שאני לא יכול לעשות את זה להוריי. כשנרשמנו לנישואים והצהרתי שאני מאומץ, לא העליתי בדעתי שמאחורי הגב שלי, הרבנות כבר דאגה לברר שאני לא ממזר. לימים פגשתי את הרב שאיתר את אמי הביולוגית והחתים אותה על תצהיר שלפיו אבי הביולוגי יהודי. גם בהיריון הראשון שלנו קרן חזרה על הבקשה כדי לדעת אילו בדיקות גנטיות היא צריכה לעבור. היה לה לא קל כששוב הגבתי בשלילי חזק. לזכותה ייאמר שהיא כיבדה את הבחירה שלי".
4 צפייה בגלריה
''ידעתי שאולי אין לי את העיניים או האף שלהם, אבל יש לי את כל הלב שלהם''. הוריו של צחי ברדוגו, מירה ויוסף ז''ל, מיד לאחר האימוץ
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
אחרי השחרור למד ברדוגו ("מעטים קראו לי צחי, 'ברדוגו' זה שם מאוד דומיננטי") תקשורת שיווקית במרכז הבינתחומי ועבד בפרסום עד שיצא לחופשה ארוכה כדי לטפל באמו שחלתה. "תיפקדתי כמו אח סיעודי ללא תעודה. אחרי מותה הקמתי סטארט־אפ בתחום הנדל"ן, חברה שמספקת שירותי בדיקה לפני רכישת דירה. היו לי עשרות עובדים, עד שקמו מתחרים שפתחו עסק דומה עם שם זהה לשלי. בגלל טעות בירוקרטית, בית המשפט החליט להכשיר את השרץ והפסדתי. התרסקתי. מפעל חיי נסגר. הנפילה הכלכלית יצרה מתח בבית והגירושים היו בלתי נמנעים".
המשבר, הוא מספר, הוביל אותו להרהר שוב בפתיחת תיק האימוץ. "הרגשתי שנכשלתי בכל תחום בחיים, גם במשפחה וגם בעסקים. נשארתי בודד. מהמעגל הגדול שסבב אותי נשארו לי רק אבא ושני ילדיי. זו הייתה התקופה היחידה שבה שקלתי לפתוח את התיק, הרגשתי שאני מסתובב עם חומר נפץ בכיס. אבל כשאבא לקה בדמנציה ונאלצתי להעביר אותו לדיור מוגן, ויתרתי".
ואז, ב־17 בדצמבר 2018 הגיע הטלפון הגורלי. "אני זוכר שבבוקר שמעתי ברדיו שרונה רמון נפטרה והצטערתי, כי מאוד הערכתי אותה", הוא משחזר. "בצהריים, כשצילצלו מהשירות למען הילד והודיעו לי שהאמא הביולוגית שלי מתה, זה לא הזיז לי בכלל. לא הרגשתי כלפיה כלום, במיוחד כשנאמר לי שהיא נפטרה כבר לפני כמה שנים. העובדת הסוציאלית הסבירה לי שהיא מתקשרת כי רק עכשיו הגיע האישור מבית המשפט לפנות אליי, כפי שעושים במקרים הנדירים שבהם האמא הביולוגית הולכת לעולמה לפני שהילד המאומץ פתח את התיק. לימים גיליתי שהרצל, הביולוגי, היה זה שדחף אותם לברר אם היא השאירה אחריה ירושה שאולי יש לי בה חלק. בית המשפט דרש לדעת אם אני מודע לעובדת היותי מאומץ ונענה לבקשה רק אחרי שקיבל מהרבנות את תיק הנישואים שלי שבו הצהרתי על כך”.
וזה מה ששיכנע אותך לפתוח סוף־סוף את התיק?
"כן. אם אבא שלי היה בריא הייתי דוחה את ההצעה, אבל אחרי שאמא נפטרה ואבא הפך לדמנטי, הרגשתי שאני לא פוגע בו".
ב"ילדותי השלישית" מתאר ברדוגו את ההשתלשלות הכרונולוגית של המסע לפענוח קורות חייו. במלים פשוטות, בלי מליצות ("זו הפעם הראשונה שאני כותב והלוואי שלא האחרונה") הוא מגיש רצף של אגרופים לבטן. אמו הביולוגית, המכונה בספר יפית ("אני לא נוקב בשמה האמיתי מפני שמשפחתה מבקשת לשמור על פרטיות") הייתה צעירה יפהפייה ("ברמה של עוצרת נשימה") בת 22 כשהרתה להרצל בן ה־20, שגר בבית הסמוך להוריה בשכונת קריית שלום שבדרום תל־אביב. בחודש השישי להריונה השניים נפרדו, והיא הסתתרה אצל אחיה הגדול בחולון עד שהגיעה לחדר הלידה בגפה.
שאלת את הרצל למה הם נפרדו?
"כן, והוא ענה לי: 'בגלל ריב שטותי'. כבר כאן התעוררו בי חשדות עזים".
למה?
"כי זה לא נשמע לי הגיוני. בני זוג רבים ומתפייסים. וגם אם נפרדתם, למה לא חיפשת אחריה? למה לא ניסית להחזיר אותה? הלב אמר לי שהרצל משקר, שהוא חושף טפח ומסתיר טפחיים".
התעמתת איתו בנושא?
"לא, הרגשתי עד כמה הוא מתאמץ להרשים אותי וניסיתי לא להכביד עליו יותר מדי עם חקירות. רציתי שירגיש בנוח איתי עד שיספר לי לבד את הסיבה האמיתית שדחפה אותה להימלט ממנו. בינתיים נחשפתי גם לכריזמה שלו, יכולתי להבין למה יפית התאהבה בו. הוא היה צ’ארמר. בסוף, כשהוא אמר לי: 'חטאתי, פשעתי' ממש התרגשתי. התברר לי שהוא בילה הרבה שנים בבית סוהר, נכנס ויצא. גיליתי גם שהוא השתתף בשוד מזוין בבנק, כך שנראה לי שיפית רצתה להגן על עצמה, ואולי גם עליי, מהעננה השחורה הזאת. ההסבר הזה הניח את דעתי, אבל באופן חלקי בלבד. בינתיים ממש נשאבתי לתוך התעלומה. הרגשתי שאני חייב לגלות למה, לעזאזל, צעירה נורמטיבית – לא אישה בזנות ולא נרקומנית – תמסור לאימוץ את התינוק שילדה. התחושה שרב הנסתר על הגלוי שיגעה אותי".
4 צפייה בגלריה
''למה לא חיפשת אחריה? למה לא ניסית להחזיר אותה?''. הוריו הביולוגיים של צחי ברדוגו בצעירותם
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
ההתעקשות להמשיך ולחקור הולידה עוד ועוד סימני שאלה. בני משפחתה של יפית סיפרו לו למשל שהיא אושפזה בבית חולים בגלל היריון מדומה, וכשאחד מהם טען שסבלה מדלקת בחצוצרות ברדוגו הזדקף וקרא: "נעים מאוד, אני הדלקת". לדבריו, המידע הסותר נבע מכך שכל אחד מהם בחר בסיפור כיסוי אחר להיריון הבלתי מתוכנן והם לא תיאמו ביניהם את הגירסאות. "לא כעסתי כשהבנתי שכמה מהם היו שותפים להחלטה, ושהם היו אלה שלחצו על יפית למסור אותי לאימוץ, אבל אני כועס על מה שהם מנסים להסתיר ממני עד היום. נכון, יפית לא חשפה את הסוד בחייה ולא סיפרה שהיא ילדה אותי, ואני מבין שאתם רוצים לכבד את זכרה, אבל אילו פתחתי את תיק האימוץ כשאמי הביולוגית עדיין בחיים היא לא היתה מסתירה את זה ממני. אני הסוד!"
במסגרת החקירות, הגיע ברדוגו גם לאחות שעבדה בבית החולים כשנולד. "יפית מסרה לצוות הרפואי שזהות האב לא ידועה ושהיא לא רוצה את הילד", הוא שומר על הבעה קפואה. "מהאחות שמעתי שהיא התחבאה בשירותים של המחלקה וסירבה לשתף פעולה עם העובדת הסוציאלית מטעם הרווחה. כשהייתי בן ארבעה ימים היא ברחה מבית החולים בלעדיי, מבלי לחתום על טופס האימוץ, צילצלה מטלפון ציבורי ברחוב לאחותו של הרצל ואמרה, 'תגידי לו שילדתי את הבן שלו ומסרתי אותו לאימוץ'".
אבל כאן חיכתה לברדוגו עוד הסתעפות בעלילה. בדיקת מסמכים העלתה ששבועיים בלבד אחרי שילדה את בנה הבכור, התחתנה יפית עם מי שהיה הבוס בחברת המזגנים שבה עבדה. "מצד אחד זו הייתה חתונת בזק, אחרי היכרות בת שלושה חודשים בלבד, ומצד שני היא נערכה באולם ויפית לבשה שמלה לבנה, כאילו לא ילדה עכשיו ממש. שני, הבת שלי, שאלה אותי, 'איך אמא יכולה לעשות דבר כזה?' ולא הייתה לי תשובה".
"כששאלתי בשירות למען הילד מה עם משפחתה של אמי הביולוגית, נאמר לי שזו סוגיה משפטית מורכבת. סיפרתי להרצל שאמר 'עזוב בתי משפט', פתח מגירה ושלף דף עם כל שמות ילדיה. התברר שאחד מהם גר ברחוב שלי"
מי שסייעה לו במציאת ההסבר הייתה האחות שטיפלה בו בבית היתומים שפעל אז בשדרות דוד המלך בתל־אביב. "אני זוכר שהתקשרה אליי אישה מבוגרת בדיוק כשיצאתי לטייל עם הכלב ושאלה: 'אתה אורן, הבן של יפית?' עניתי לה: 'לא, אני צחי, הבן של מירה'. היא הייתה כבר בשנות ה־80 לחייה ונפטרה לפני שלושה חודשים, אבל זכרה שיפית נהגה להתגנב לבית היתומים כדי לראות אותי ולשחק איתי".
גם כשכבר הייתה נשואה?
"התברר שהבוס של יפית ידע על ההיריון והבטיח לה לגדל אותי כאילו הייתי בנו. זו הסיבה שנרשמתי בתעודת הלידה בשם אורן, שיפית בחרה עבורי, עם שם משפחתו של בעלה לעתיד. אבל אחרי הלידה והחתונה ואחרי שהכניס אותה להיריון, הוא חזר בו. משהו בנוסח, 'מי צריך את התינוק ההוא? בקרוב יהיה לנו תינוק משלנו'. באמת שאני לא מקנא בה, היא נקלעה למצב בלתי אפשרי של משפט שלמה. במי תבחר? בתינוק שנטשה או בבעלה הטרי שהבטיח לה חיים טובים וגם את זה לא קיים, מהר מאוד הוא התגלה כגבר מכה".
הצלחת להבין אותה?
"בהחלט. בהתחלה הייתי ביקורתי, לא הבנתי איך היא עשתה דבר כזה כואב, לה ולי, אבל פירורי המידע שאספתי מכאן ומשם התחברו לתמונה שונה. היום אני רואה בה אישה מסכנה שבעלה ואחיה ואשתו בחשו בקדירה ותלשו ממנה את בנה הבכור. מי שברחה מהפשע, הפכה לזו שספגה אלימות כל חייה. מי שברחה ליציבות ‑ נאלצה לנדוד. ומי שביקשה להסתיר את בנה ‑ נותרה היחידה שלא ראתה אותו. אילולא הלכה לעולמה, כנראה לא הייתי מגיע לשלב פתיחת התיק. עם זאת, אני חייב להודות שהמפגש עם האחות מבית היתומים שינה את חיי".
באיזה מובן?
"מילד דחוי, שהאמין שאמא שלו ויתרה עליו, הפכתי לילד שאמא שלו התגעגעה אליו ושאבא שלו הפך עולמות כדי למצוא אותו. עולמו הפנימי של ילד מאומץ, גם כשהתמזל מזלו כמוני, לגדול עם הורים שהרעיפו עליו אהבה, הוא מורכב. בכל השנים ששרפתי כמאומץ שמסרב לפתוח את התיק כדי לא לפגוע בהוריו, עברו לי בראש מחשבות על דחייה. שאלתי את עצמי כל הזמן למה אמי הביולוגית לא רצתה אותי, לא הייתה לי שליטה על זה. וכשהרצל, האבא הביולוגי, אמר לי 'כל חיי חיפשתי אותך' הפכתי, בשנייה אחת, לאדם אחר. התחושה ששינית את חייו של מישהו משנה גם את חייך מקצה לקצה. הזדקפתי. אולי אפילו קצת גבהתי".
בתפקידו הנוכחי, כגורו של מאמצים ומאומצים שמגיש גם את הפודקאסט המצולם "ערוץ האימוץ", מציע ברדוגו לאחרים ללמוד מנסיונו ולפתוח את תיק האימוץ שלהם בשלב מוקדם יותר. "בישראל חיים כיום כעשרת אלפים מאומצים בוגרים שעדיין לא יודעים מי הביא אותם לעולם. הלוואי שיכולתי להגיע לכל אחד מהם ולהסביר לו שגם אני חייתי 47 שנה בהדחקה. רק כ־400 מאומצים בשנה פותחים את התיק ורובם עושים את הצעד המשמעותי הזה בתחילת שנות ה־20 לחייהם. מחציתם פותחים את התיק יותר מפעם אחת בתקווה למצוא בו עוד מידע על המשפחה, אבל כ־20 אחוז מהאמהות הביולוגיות מסרבות לפגוש את הילדים שמסרו לאימוץ ובכך גורמות להם לחוות נטישה שנייה. זה נורא".
זה לא המקרה שלך.
"נכון, אני יצאתי לדרך כאבא לשני ילדים בוגרים שמעלים שאלות וזכותם לקבל תשובות. אחרי הכל, הזהות שלי משליכה גם על הזהות שלהם. עד אז הסתרתי מהם את העובדה שאני מאומץ, רק בדיעבד התברר לי שהבת שלי כבר עלתה על זה לבד. כאבא טוטאלי, על גבול האובססיבי, קיבלתי החלטה גורלית ‑ לקחת את הילדים שלי יד ביד, לצרף אותם למסע ו'קה סרה סרה'. מה שיהיה יהיה. זו ההחלטה הכי קשה שעשיתי בחיי, הרגשתי שאני חושף אותם למידע שעלול להתברר גם כנוראי. בסופו של דבר עברנו הכל יחד והפכנו לקרובים מתמיד".
"עולמו הפנימי של ילד מאומץ, גם כשהתמזל מזלו כמוני, לגדול עם הורים אוהבים, הוא מורכב. כשהרצל, האבא הביולוגי, אמר לי 'כל חיי חיפשתי אותך' הפכתי, בשנייה אחת, לאדם אחר. הזדקפתי. אולי גם קצת גבהתי"
ואכן, חייהם של שני ילדיו, שני בת ה־21 ובן בן ה־17, קיבלו תפנית חדשה. "במשך שנים היינו משפחה פצפונת. כיוון שאני בן יחיד אין להם בני דודים מהצד שלי ולקרן, אמא שלהם, יש רק אחות אחת שגרה בארצות־הברית. כשפתאום קיבלתי תשעה אחים, חמישה מהצד של אבי הביולוגי וארבעה מהצד של אמי הביולוגית, בבת אחת נחתו עליהם גם עשרות בני דודים. שמחה גדולה".
אביו הביולוגי היה מי שחיבר בינו למשפחתה של יפית. "אחרי שהכרתי את הרצל, שאלתי בשירות למען הילד מה עם החצי השני ונאמר לי שזו סוגיה משפטית מורכבת, כי יש אמהות שמסרבות להיפגש עם ילדיהן ולא ניתן לדעת האם הייתה מתקבלת הסכמה במקרה שלי. כששיתפתי את הרצל בתשובה הרשמית שקיבלתי הוא אמר 'עזוב בתי משפט', פתח מגירה ושלף דף עם שמות. התברר שבמשך כל השנים הוא עקב אחרי ילדיה של יפית. אחד השמות צילצל לי מוכר. התברר שאחד מאחיי למחצה מצד יפית גר ברמת־השרון, ברחוב שלי, הבן שלו למד עם שני, בתי, מכיתה א' עד י"ב ואמא שלו היא חברה של קרן, גרושתי".
4 צפייה בגלריה
''הלוואי שאעניק לילדיי עשרה אחוזים ממה שהם נתנו לי''. הוריו של צחי ברדוגו, מירה ויוסף ז''ל, בחתונתו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
עכשיו ברדוגו מעניק לעצמו את התואר "המאומץ הכי לא בודד" ומסביר: "אלוהים לא השאיר אותי דקה אחת לבד. הוריי לקחו אותי מבית היתומים כבר בגיל ארבעה חודשים. זה קרה אחרי שיפית הגיעה לרווחה ביוזמתה, כנראה כשגילתה שהיא שוב בהיריון, וחתמה על טופס המסירה לאימוץ. פחות מחודש אחר כך כבר הייתי בבית הוריי. יש על זה משפט יפה בתהילים, 'כי אבי ואמי עזבוני ואדוני יאספני'. אותו דבר קרה אחרי 47 שנה. אבא שלי נפטר בדיוק כשמצאתי את האבא הביולוגי שעטף אותי בחיבוק חם. אפשר לראות בזה צירוף מקרים, אבל לי זה נותן את התחושה שאצבע אלוהים הייתה מעורבת בכך. הרי החיים שלי יכלו להתגלגל, בקלות רבה, לכיוון שונה לחלוטין".
אתה דומה להוריך הביולוגיים?
"מאוד. לשניהם. את יפית ראיתי רק בתמונות, אבל בפגישה הראשונה עם הרצל הסתכלנו זה על זה ופרצנו בצחוק. מעבר לתווי הפנים הדומים, שנינו גם לבשנו חולצת כפתורים בצבע תכלת. מאז אין יום שבו אנחנו לא מדברים. פעמיים בשבוע אני נוסע אליו, לבת־ים, ואשתו מפוצצת אותי בבישולים טעימים. הוא בן 71 היום. כשנולדתי הוא היה בן 20. אגב, הרצל ואני לא הסתפקנו בדמיון החיצוני ובמסמך 'אישור הצלבת זהויות', שמשרד הפנים מנפיק במקרה נדיר כמו שלי. עשינו גם בדיקה גנטית, שלחנו לחו"ל מבחנות עם דגימות רוק. התשובה הייתה חד־משמעית".
אין בך שום כעס כלפיו?
"אני לא בא לשפוט, להוכיח או להאשים, אולי כי היו לי חיים טובים. מעולם לא הרגשתי שמישהו עשה לי טובה או אסף אותי מהאשפתות. גדלתי כבן יחיד, בבת עינם של הוריי, והלוואי שאצליח להעניק לשני ילדיי עשרה אחוזים ממה שהם נתנו לי, במובן הרגשי".
מה היית אומר ליפית, האמא הביולוגית שלך, אילו יכולת לפגוש אותה?
"זו שאלה שמעסיקה אותי ללא הפסקה", הוא מודה. "אילו קיבלתי חמש דקות איתה, הייתי שואל: 'למה לא הכנסת אף פרט לתיק האימוץ? לא חשבת שיום יבוא ואפתח אותו? למה חשבת רק על עצמך?"
ובפנטזיות, מה היא עונה לך?
"במעבר בין הפנטזיה למציאות אני מזכיר לעצמי שגם אני נהגתי בדיוק כמוה, כשלא גיליתי לשני ילדיי שאני מאומץ. זה מה שמוכיח שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה".
פורסם לראשונה: 07:37, 09.09.22
