זה יתפוס אתכם ברגעים המעיקים יותר של החיים. אחרי לילה בלי שינה. בתום יום עבודה מפרך. בעת ריב קשה. זה יכול להפציע לשנייה. צעקה מסוימת. עווית בזווית הפה. ניגון טון הדיבור. זה יכול להיות משפט שלם, מוכר עד כאב. אולי מסר מסוים, כזה שמחזיר אתכם אחורה. הדובר הוא אתם, אבל הקול הוא קול אחר. זה לא קול זר. זה הקול של אחד ההורים שלכם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עם יד על הלב, עד כמה אתם והאנשים בסביבתכם יכולים להגיד שהייתם שמחים לשחזר את המודל ההורי שאיתו גדלתם? מי שיכולים להגיד את זה בפה מלא הם מעטים, ובני מזל. לאו דווקא כי רובנו גדלנו בבית מתעלל, על אף שמדובר בתופעה נפוצה יותר מכפי שנדמה, אלא כי ההורים שלנו הם בסך הכול בני אדם. גם הם חרוז בשרשרת של העברה בין-דורית של סגנון הורות, ולא בטוח שהם קיבלו גרסאות טובות יותר מאיתנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
העברה בין-דורית מתקיימת לא רק במקרים קיצוניים. גם ככה להיות הורה מרגיש לפעמים כמו לנווט בשדה מוקשים. אולי אתם מאלה שמבלי משים הולכים בעקבות הוריכם. אולי אתם דווקא מהסוג המודע יותר, מנסים שלא לחזור על הטעויות של ההורים אבל בדרך עושים טעויות חדשות לגמרי. האם יש מה לעשות כדי לגדוע אותה או שבעצם מדובר בתהליך בלתי נמנע?
"כשמגדלים ילדים, דברים מהעבר צפים", אומרת סיון שועה מינקובסקי, מנהלת פרויקטים בחברת יח"צ, נשואה לעידו ואם לשני בנים, בני שמונה ושש. "יש סיטואציות שאני עושה השלכה אחורה ושואלת את עצמי איך ההורה שלי נהג באותה סיטואציה. כשהיו לי סוגיות חברתיות, כשליוו אותי לטיול, כשהייתי חולה. זה נושא שמאוד מעסיק אותנו בבית".
מתי שמת לב שאת עושה את זה?
"זה התחיל מהרגע שנוצר שיח עם הילד. זה העיתוי שבו מתחילים לזכור את מה שהיה. זה המקום שבו מתחילה ההתחשבנות, כמו שאני קוראת לזה. לפני כן לא ממש זוכרים, בעיקר ניזונים מסיפורים ותמונות".
ומה את עושה אחרת?
"מדברת על רגשות. זה היה פחות נהוג בדור של הוריי. גם במרבית הבתים של החברות שלי זה היה נדיר. הכול היה מאוד פרקטי ותפעולי. ההורים היו עסוקים בדאגה לצרכים שלנו. אז היום אנחנו בבית מאוד מדברים על רגשות. אם עידו ואני נריב, אני לא אמהר לטשטש את הריב ליד הילדים שלי. איתן, בן שמונה, יכול להגיד לי 'אני לא אוהב שאתם רבים', ושנינו נגיד לו שזה בסדר גמור לריב. הכול יהיה יותר פתוח עם הילדים. מדברים גם על הצדדים הפחות טובים בחיים. השיח הרבה יותר חשוף".
ידעת תמיד שאת רוצה להיות אחרת מאיך שגידלו אותך?
"זה לא שלא לקחתי כלום מהבית. לקחתי דברים, אבל תיקנתי והוספתי את כל מה שהיה חסר לי. לדוגמה, קרחנה ביום ההולדת. הרגיש לי שלא חגגו לי מספיק בילדותי. הייתה לי חברה שאצלה בבית זה היה יום חג שהחל מהבוקר, כשהיו מעירים אותה עם שלטים ובלונים. החלטתי שבבית שלי יום הולדת יהיה יום מיוחד, שבו נרגיש אהובים. ביום ההולדת האחרון של איתן לקחנו כולנו חופש. אמרנו לו שעושים יום כיף משפחתי, ושהוא מחליט מה נעשה ביום הזה. איפה שהיה לי חוסר, אני רוצה היום לתקן. להיות ההורה שהייתי רוצה שיהיה לי".
מה הילדים שלך ירצו לתקן?
"אני כל הזמן שואלת את עצמי את זה. אני חושבת שאנחנו לא נותנים לילדים שלנו ליפול יותר מדי, מה שנקרא 'הורות הליקופטר' (הורה שחג כל הזמן סביב הילד ומגונן עליו - מ"ש). לא נותנים להם לריב עם חבר, ישר מתקשרים לאמא של החבר. אמא שלי בקושי ידעה איפה אני. הם בטח גם יגידו שהיינו הרבה יותר מדי במסכים ובטלפונים הניידים. שעבדנו הרבה והיינו פחות נוכחים בבית. אני רק מעלה השערות. מה שבטוח, אין אף אדם שאומר, 'אני רוצה לממש בדיוק את ההורות שהייתה לי'".
מחקרים בנושא העברה בין-דורית של סגנונות הורות מצאו שלהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה. מחקרים ארוכי טווח, שעקבו אחרי הנבדקים על פני דורות, מצאו שאנחנו חוזרים הן על דפוסים חיוביים והן על דפוסים שליליים של הורינו. מי שחוותה בילדותה חום, קבלה ותקשורת טובה תיטה להיות אמא בעלת תכונות דומות עבור ילדיה, אבל גם הורות פוגענית או מזניחה עוברת הלאה לדורות הבאים.
"להיות הורה זה לגלם את תסריטי הילדות, את רוחות הרפאים מהעבר. הורות היא כמו שחייה: אי אפשר לעשות את זה על יבש"
"להיות הורה זה לגלם את תסריטי הילדות, את רוחות הרפאים מהעבר", מסבירה ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב. "הורות היא כמו שחייה: אי אפשר לעשות את זה על יבש. אי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות ואי אפשר ללמוד להיות הורה אם את לא מגדלת ילד או ילדה. הורות זה מקצוע שנלמד מתוך התנסות, בדרך כלל מצפייה בהורים שלנו, כי לא היה לנו מקור אחר לדעת מה לעשות עם ילד שמקיא בשלוש בלילה במיטה או לא מוכן לקחת את התרופה שלו. סרטי דיסני לא בדיוק מגלים לנו ביומיום איך להתנהל ומה לעשות כשהילד מתיישב באמצע הסופר על הרצפה".
ואז אנחנו נהיים הורים.
"וכשזה קורה את מבינה שכל מה שכילדה היה לך מובן מאליו, הוא למעשה בסך הכול בחירה של מישהו אחר. לרובנו לא קל לתפוס את ההורים שלנו כבני אדם. לא נעים לנו לחשוב על ההורים שלנו כעל יצורים מיניים, לדוגמה. ילדים קטנים לא מבינים שההורים שלהם בכלל מתקיימים כשהם לא בנוכחותם. ואז, כשנהיים הורים, יש מפץ גדול, כי פתאום מבינים את מאחורי הקלעים של הדברים. את המורכבות. גם שכחנו הרבה דברים. כמעט אין לנו זיכרונות מפורשים של האירועים שקרו בילדותנו, בטח לא מהשנים המעצבות. לפני גיל חמש-שש, רוב האנשים זוכרים מעט מאוד מהיומיום. וכשאנחנו חווים את הגיל הזה מחדש, עם ילדים משלנו, זה פתאום מצית זיכרונות קצת נשכחים. יש פלאשבקים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"קודם כל דרך הגוף. הגוף זוכר. כמו שלשריר יש זיכרון, כך לגוף יש זיכרון של טעמים, ריחות, צלילים. לילדים קטנים אין בכלל זיכרון אחר. אין להם מילים כדי לתאר את הזיכרונות, אבל זה לא אומר שהזיכרונות לא מוטבעים בהם. אלמנטים חיצוניים הם טריגר שמעלה מחדש זיכרונות של הגוף. כמו עוגיות המדלן ברומן 'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט, שהגיבור נוגס בהן וזה מציף בו את כל חוויות חייו, כך אנחנו יכולים להריח ריח, לשמוע שיר, אפילו למצוא את עצמנו מזמזמים שיר לילד מבלי לדעת שאנחנו מכירים אותו".
תני דוגמה קונקרטית.
"אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים 'אופס'לה', או מאכילים בתנועה של אווירון, או מסרקים בדרך מסוימת, ואנחנו יכולים לתהות: מאיפה זה הגיע פתאום? מה זה בכלל אופס'לה? כינויי חיבה הרבה פעמים עוברים, גם סגנונות בישול. מה הגיוני לעשות כשילד נופל? להדביק פלסטר? לתת נשיקה? להגיד שיעבור? יש משפחות שבהן כמענה לכל דבר שקורה מציעים לשתות מים. חשוב לדעת שההתלכדות של הזיכרון של הגוף עם נקודת המבט החדשה יכולה מאוד לטלטל. לא חשבנו עד עכשיו על הדרך שבה ההורים שלנו חיבקו ונישקו אותנו, עד שלא חיבקנו ונישקנו את ילדינו".
על מה עוד משפיעה העברה בין-דורית?
"מחקרים מצאו שסגנון ההיקשרות שלנו - הדרך שבה אנחנו מבינים מהבטן מה זה אומר לאהוב ולהיות נאהב – עובר בין דורות בצורה מדהימה. אפשר לנבא סגנון היקשרות של ילד לפי סבתא שלו. אם סגנון ההיקשרות בשנות החיים הראשונות שלנו היה נמנע או אמביוולנטי, יש סיכוי של מעל 90% שזה יהיה סגנון ההיקשרות שננחיל לילד שלנו.
"מי שההורים שלה לא אהבו אותה או דחו אותה, יהיה לה קשה מאוד לדעת לאהוב בכלל. ואז, כשייוולדו לה ילדים והם יבכו, יהיה לה יותר טבעי להגיד 'אני נותנת להם לבכות כדי שיתפתחו להם הריאות' או 'אני לא רוצה שיתרגלו לידיים', או במקרה קיצון יצא לה משפט כמו 'אני אתן לך סיבה לבכות'. מה שלמדנו על אהבה בתחילת החיים זו הדרך הבסיסית ביותר שבה אנחנו יודעים לתת אהבה. מאוד קשה לשנות את זה. מחקרים הראו שכבר בגיל שנה, ילדים שלמדו שמתעלמים מהצרכים שלהם הופתעו לראות סרטון שבו הגדול עוזר לקטן. ולהיפך, אם ההיקשרות בטוחה, זה מובן להם מאליו והם בהלם כשהם רואים תרחיש אחר".
אז אין שום דרך לשנות את זה?
"מגע נמצא כאחד הבסיסים הכי חשובים ליצירת היקשרות בטוחה. אפשר לכוון הורים עם היקשרות נמנעת להחזיק את התינוק שלהם, אפילו עם שעון עצר. אפשר לתת להם מנשא, כי האוקסיטוצין, הורמון האהבה, מופרש לא רק אצל התינוק אלא גם אצל ההורה. אהבה באה ממגע, אז מי שלא חיבקו אותו, לא טבעי לו לחבק. נשמע לו מוזר בפה להגיד 'אני אוהב אותך'. אבל אפשר ללמוד איך לאהוב".
השיחה עם רותי (השם המלא שמור במערכת) נוגעת במיוחד ללב. היא בעשור השמיני לחייה, אקדמאית שמאחוריה קריירה מצליחה, לפניה חיי פנסיה מלאים ועשירים, מתנדבת, אמא לשתי בנות, סבתא לשש נכדות שקשורות אליה מאוד ובכלל, אדם חביב ונעים. ובכל זאת, כשהיא מספרת על היחסים שלה עם אמא שלה, הלב קצת נשבר: "עד היום אני פוחדת ממנה. מה שתמיד הוביל אותי באימהות שלי היה לא להיות כמוה".
למה בעצם?
"היחסים שלי עם אמא שלי תמיד היו מורכבים. הייתה לי ילדות קשה בכל הקשור להורים שלי. אבא שלי היה אדם טוב, עם הרבה איכויות, אבל מאוד פסיבי בקשר לילדים וכזה שלא הביע רגשות. אמא שלי, לעומת זאת, הייתה תמיד מאוד דומיננטית. אישה קשה. הייתי ילדה מוכה. לא הייתי מודעת לזה, אבל כשגדלתי התחלתי לדבר עם אנשים - והבנתי. בכל מה שלא קשור בפן הנפשי, היה לנו הכול. הבית תמיד היה מתוקתק ונקי. ארוחות מסודרות. קיבלתי מההורים שלי הרבה דברים חיוביים. חריצות, עצמאות, נחישות. אבל למרות שהייתי הילדה הכי טובה ומרצה, חטפתי מכות על שטויות. לא בגלל שהגיע לי, היא הוציאה עליי את העצבים שלה".
תמיד ידעת שאת לא רוצה להיות אמא כמוה?
"ממש לא. התחתנתי בגיל 19 ובגיל 21 כבר נהייתי אמא. זה היה לפני יותר מ-50 שנה, אבל אני זוכרת שהייתי המומה. לא ידעתי מי נגד מי. אמא שלי מאוד עזרה לי. גרתי אצלה שנתיים אחרי שהילדה נולדה. עד שיום אחד בן זוגי אמר לי, 'את היית ילדה מוכה'. ואז החלטתי שאני בחיים לא ארים יד. אולי לא הייתי האמא הכי טובה, אבל בהחלטה הזאת עמדתי".
אילו עוד החלטות קיבלת לגבי האימהות שלך?
"אני זוכרת מקרה שאני בת שש או שבע, והיה אצלנו חבר. היא הכינה לנו ארוחת צהריים, משהו עם מיץ עגבניות שאני לא אוהבת, ולא הסכמתי לאכול. אז היא שפכה לי את זה על הראש, ליד החבר. זה סיפור מלפני 70 שנה - ואני עדיין זוכרת אותו. זה היה מאוד משפיל. אני מעולם לא הכרחתי לאכול".
פתחת את זה איתה פעם?
"רק פעם אחת. אמא שלי אמרה לי שהיא רואה את הקשר שלי עם הבנות ואיזו אמא נהדרת אני. היא אמרה: 'אנחנו לא ידענו איך להיות הורים. ככה חשבנו שמחנכים - מרביצים'. הלכתי פעם לטיפול ואמרו לי שם לפתוח את זה איתה, אבל לא הייתי מוכנה. אמרתי שבגיל כזה היא כבר לא תשתנה, אבל האמת היא שעד היום יש בינינו ריחוק. היא בת 97. עכשיו אנחנו צריכים להביא לה עובדת זרה, אבל היא לא רוצה. היא נלחמת על העצמאות שלה - ואני מתה מפחד".
הקלישאה אומרת שהאהבה מרפאת את כל הפצעים. במקרה של העברה בין-דורית של סגנונות הורות, היא לא נכונה. מחקרים הראו שלמערכות יחסים זוגיות כמעט שאין השפעה על סגנון ההורות שלנו. למעט במקרים קיצוניים, לא נוכל לרפא את הפצע של בני ובנות הזוג שלנו ולהפוך אותם להורים טובים יותר מאלה שהיו להם. כלומר, גם מערכת יחסים תומכת ואוהבת בבגרות לא תהפוך טיפוסים קרים ונמנעים להורים חמים ומעורבים רגשית. אז מה כן אפשר לעשות?
"הרבה פעמים יש שיפור מסוים מדור לדור", מספר תמיר אשמן, מטפל ומנהל התוכנית להנחיית מעגלי גברים באוניברסיטת תל אביב. "גבר באחת הקבוצות שהנחיתי אמר, 'אבא שלי הכה אותי בחגורה בצד הכואב של הברזל, אני מכה את הילדים שלי בצד הרך'. זה ציטוט נוראי, וזה מקרה קיצוני, אבל אני יכול להגיד לך שעצם זה שאני לא צורח על הילדים שלי זה הישג".
למה אנחנו נוטים לשחזר במקום לייצר משהו חדש?
"נעדיף את הגיהינום המוכר. זה מנגנון שמרגיע חרדות. השחזור מופיע מפני שאנחנו חסרי אונים. כשמחקים באופן לא מודע התנהגויות של ההורים זה יוצר תחושת ודאות. אלה דברים שאנחנו מכירים בגוף שלנו, גם אם החלקים המודעים יגידו לנו שזה לא טוב".
אנחנו נוטים יותר לחקות את הסגנון של ההורה מהמגדר שלנו?
"בהכללה, לרוב אימהות עוסקות יותר ב-Mother issues, עד כמה הן משחזרות את אמא שלהן ועד כמה הן פורצות את המודל האימהי שהן גדלו בו. אמא שלי מאוד משמעותית בעיצוב החיים והאבהות שלי, אבל את מסע ההתפתחות כדי להפוך למשהו חדש אני עושה מול אבא. ולא רק אני. יש גל של מהפכה שקטה בקרב האבות בארץ, שנחושים לא לשחזר. הם רוצים להיות משמעותיים יותר, מעורבים בהחלטות, להביא עיניים טובות לילדים שלהם. הם רוצים להיות שם כשקשה להם. האבות של פעם, לרוב, לא היו דמויות שאפשר לפתח איתן יחסים משמעותיים. אנשים רוצים להפסיק לזעום בבית. הם כולם היו חשופים לזעם בילדותם. לא פגשתי אף פעם מישהו שהוא דור ראשון לאלימות. אבל הם רוצים להפסיק את האלימות בתוך המשפחה יותר מאי פעם, כי הם מבינים שהם משחזרים משהו".
אשמן מציע שישה טיפים שיוכלו לעזור לנו למנוע את הדחף לשחזר ולגדוע את השרשרת של העברה בין-דורית, כדי שלילדים שלנו כבר יהיה הרבה פחות עם מה להתעסק.
- לדבר: לטראומות עבר לא מדוברות יש נטייה להתבטא בהתנהגות. אם אנחנו רוצים שלא לשחזר אותן, אנחנו צריכים להתחיל לדבר אותן. לא לקחת אותן איתנו לקבר.
- לבקר: ללמוד לפתח נקודת מבט ביקורתית על ההורים. אבל אם אפשר, בצורה חומלת. חמלה מזרזת את הריפוי.
- להיעזר: לקבל הדרכה הורית. ברגע שיש פעם בשבוע-שבועיים מפגש שבו מדברים בצורה מסודרת, זה מאוד עוזר לצמצם את החלקים העיוורים בהורות שלנו.
- לשיים: כלומר לתת שם לרגשות שלנו. רובנו גדלנו להורים מדור שלא ידע לדבר רגשות. לא לימדו אותנו את זה, לא בבית הספר ולא בבית. זה הזמן להסכים להיות תלמידים וללמוד שפה הורית חדשה.
- לדבר בגוף ראשון: אני. זה מכעיס אותי. זה פוגע בי. זה מפריע לי. במקום להשליך על הילד את הרגשות ואת התסכולים, אנחנו לומדים איך לדבר את הצרכים ואת הרגשות שלנו בשפת האני.
- לחקור: לא להרגיש אשמה - אלא ליהנות מהחקירה. זה כל כך אנושי לשחזר. התפוח רוצה להיות קרוב אל העץ, זה מפחיד ליפול רחוק. עם נקודת מבט חומלת ומקבלת אפשר לבצע שינויים, גם בתפוח וגם בעץ.
