הניגירי והטמאקי מעולים עם דגים שכמעט נמסים בפה, והשיא האמיתי הוא האורז המצוין. הנפילות הגיעו דווקא במנות החמות בגלל התעקשות מיותרת על מתיקות

עם שילובי טעמים מפתיעים והרבה יצירתיות של השף אדר לוטן, "אברי" היא מסעדה שתעשה לכם חשק לחזור אליה

למה מנת לחם עולה 41 שקלים ועוד כזו שמרגישה כמו לחם של ארומה? המסעדה בנווה צדק מנסה לשדר יוקרה אבל מגישה אוכל בינוני לגמרי. ולמרות הכל, מנה אחת מוצלחת בכל זאת מצדיקה את הקיום של המקום 

הפסטה טבעה בציר בשר עד שהכול הרגיש כמו דייסה. הפוקצ'ה הייתה שרופה. השיפוד היה עשוי לא טוב והמחיר שלו היה מופקע. ומעל הכול שררה אווירה של ארוחה עסקית

חידושים לא תמצאו במסעדה ברוטשילד. זהו בראסרי גנרי למדי, אבל המנות גדולות במיוחד וחלקן אף מוצלחות. מילת המפתח: נחמד

היא ניצבת בקומת קרקע של מלון ג'ורג' היפהפה ובעיצוב שלה הושקע הרבה כסף. חבל שדווקא באוכל מפספסים שם. ובכל זאת, כמה מנות הצליחו לבלוט לטובה והצילו את המצב

בלי המצאות מיותרות ועם הרבה קלאסיקות שמבוצעות כהלכה, מסעדת נעה בקריית ענבים מספקת הנאה פשוטה ומצוינת. את החצ'אפורי שמכינים שם צריכים ללמד בגיאורגיה. מנת הדג הייתה מופתית, וגם הקינוחים היו פנטסטיים

השף שנחשב למיינסטרים בהתגלמותו פתח מסעדה על שם צמד טרנסיותפורצות דרך. בתפריט: מופעי דראג מדי ערב, מנות טובות מאוד שאהבתם באייטיז וכמובן... עגבניות

מקום תצטרכו להזמין חודשים מראש ובעבור ארוחה זוגית תיפרדו מ-1,338 שקל, אבל להכין מרק עוף כמו שצריך לא ממש יודעים שם. המנה היחידה שהייתה באמת נפלאה הגיעה דווקא בקינוח

השף יבגני קובל הצהיר בריאיון שהוא "לא מכיר אוכל הודי", וזה ניכר בבר האוכל שלו. ולמה בכלל צריך שמסעדה הודית תשלב בישול צרפתי, רוסי או אירופי?

לשיפודים במסעדה של עינב אזגורי יש המון פוטנציאל, אבל אפשר וצריך להכין אותם טוב יותר. הקרפ סוזט כנאפה עם החלומי והפיסטוקים כבר היה בגדר סנסציה 

הניסיון "לשדך" מרכיבים מקומיים למנות קלאסיות מאולץ ולא תמיד עובד. הקבב היה מבולבל, הקינוחים היו "בסיידר" ואף מילה רעה על "סיגר החתונות"

קטנטנה, לא בזבזנית, חמודה ויצירתית להפליא. המסעדונת היפואית מציעה יופי של אוכל. אל תפספסו את השמאלץ והשיפודים

הסטייק היה פשלה רצינית. שיפוד הפרגית היה מצוין אבל המחיר שלו היה מוגזם לגמרי. השף שהצליח ב"אולה" גויס למסעדת הבשרים הכשרה - ולפחות כרגע זה לא עוזר לה להתרומם

הטורטליני היו טובים מאוד, הסטייק טונה היה נהדר וגם קינוח הטירמיסו היה תענוג. אבל מה נסגר עם המחירים? למה מנה סתמית כמו סיגר דגי ים עולה 78 שקלים? 

הכול היה מושלם בארוחה שאכלנו באנימאר, קציצות הבורגול היו עמוסות בטעמים נהדרים, בשר הטלה טוגן בשלמות, הקבב הפרסי הגדיר מחדש את המילה "קבב". ואז הגיעה ההפתעה הרעה: המסעדה תיסגר בסוף החודש. אני מפציר בכם לנצל את ההזדמנות הקצרה שנותרה לאכול שם

בג'ורג' חמארה אין שש-בש על השולחנות ושיכורים מדדים, אבל יש שירות אדיש ומפדח כיאה למאורה. גם השיפודים היו נהדרים, והוכיחו שכל מה שצריך כדי להרים את האוכל למעלה זו רק טיפה של מקוריות

לא בתל אביב, לא בראשון לציון, דווקא בעיר התחתית בחיפה תמצאו את מסעדת הסושי הטובה ביותר בישראל, ואולי גם במזרח התיכון. לרגעים הרגשנו מחוץ לגוף, ריחפנו מעבר לעננים. זו לא הגזמה, זו חוויה קולינרית ייחודית

בֶּבֶּר מגישה מנות קטנות-בינוניות, אוכל חף מטקסיות שמדגים יכולות בישול של טבחים צעירים ונלהבים. יש כאן איזו איכות ביתית של מאמות וסבתות שעברה טרנספורמציה למטבח עכשווי, חצוף וכיפי

מסעדת ליווא העכואית מגישה מנות בשר קלאסיות בגרסאות דגים, בעיקר מוסר, ומעבר לצד הגסטרונומי, נהנית גם מנוף מרהיב

בניגוד ל"יהלומים" של מירי רגב, ג'יארדינו היא יהלום קולינרי אמיתי שרק מחכה להתגלות. חומרי הגלם בשיאם, והביצוע? עילאי. איזה כיף להתלהב ממסעדה שמעיפה לך את המוח

בצ׳אטוצ׳אק העציצים מפלסטיק והשירות קצת קלולסי, אבל המנות שיוצאות מהמטבח עושות עבודה טובה - גם אם לא אותנטית במיוחד. התמוגגנו במיוחד מהעיקריות, על הקינוח דווקא אפשר לוותר

בלי תפריט של 30 עמודים וגם בלי רוטב טריאקי, מסעדת וואט סאנג החדשה משתדלת לשמור על איפוק ולא להתפזר: הסושי והניגירי היו מצוינים, על הראמן והגיוזה אפשר בהחלט לוותר

לא רק השם של המסעדה הזו גרוע, גם האוכל לא עושה כבוד למטבח הדרוזי. אבל יש קינוח שבכל זאת מציל את המצב

במסעדת מילה מגדירים מחדש קלאסיקות איטלקיות (לזניית התירס מטריפה), מגישים עיקריות שמצליחות לזהור, ואפילו את מנת הלחם הצליחו להצדיק כאן היטב. אז במקום להיבהל מהסטריאוטיפ - פשוט תזמינו עוד קינוח

התיישבנו על המדרגות ברחבה כי לא היה מקום ליד השולחנות, אבל החוויה הייתה מוצלחת. השילוב של מליטה עם סלט ביצים היה מושלם, מנת הפסטה הייתה ראויה וגם הקינוח עשה את העבודה

במרתף קטן בשוליים של שוק הפשפשים בחיפה, מצאנו בר יין שאינו קפוץ-תחת, משוחרר מתכתיבים וגדוש בחופש יצירתי. הכול כאן עובד, אפילו מנה של תותים ופסטה

הקבב החלבי היה מדכא, החצילים הקטנים חוממו מראש ואפילו "חגיגת הסלטים" הרגישה יותר כמו לוויה. הגענו למסעדת סומאק עם ציפיות גבוהות לאוכל ערבי-גלילי מפואר, ויצאנו עם באקט של קריספי צ'יקן

זו עוד מסעדה של רותי ברודו - לטוב ולרע. היא מעוצבת, מתוקתקת, השירות מצוין והאוכל טעים, עשוי היטב ומספק. אבל בניגוד לבראסרי ולקופי בר שנאספו אל אבותיהן, רוטשילד 48 לא תותיר בכם זיכרונות יוצאי דופן, ואולי זה בסדר. גם העיר כבר לא מה שהייתה פעם

הקבב הרומני שמוגש שם הוא פשוט פלא. על מרק הצ'ורבה אסור לוותר. הקינוח הוא גאוות המסעדה ובצדק רב. רק הרגל הקרושה מעט איכזבה, אבל לא פגמה בארוחה המצוינת