בבוקר 7 באוקטובר, אמוג'י הלב שקיבלה נעמי רביע מחברתה מנחל עוז היה הכול חוץ ממרגיע. "התעוררתי כמו כולם מאזעקות שלא פסקו, אני רואה את ההודעות שיש בעוטף מחבלים, כותבת לחברה שלי שגרה שם, 'בובי, איך אתם?' והיא עונה, 'זוועה'", היא משחזרת; "שאלתי אותה אם יש חיילים ביישוב, היא עונה, 'אין פה צבא בכלל'. ב־11 בבוקר כתבתי לה שתשלח סימן חיים, אז היא שלחה לב. ואז אני מחכה, וכל ההודעות ששלחתי לה, כולן וי אחד. בארבע לפנות בוקר בין שבת לראשון היא כתבה לי שפינו אותם למשמר הנגב. בסוף השבוע האחרון היא הייתה פה במזכרת בתיה. האישה צל של עצמה. אמרתי לה, 'אני לא קרובה לרבע מהגיהינום שעברת ואני בחרבנה'. היא אמרה לי, 'אני יודעת, את חיה את זה כל יום בתוכנית שלך'. את מבינה? מישהי מנחל עוז אומרת לי שהיא מבינה את הבאסה והטרללת שאני חיה דרך 'קולה של אמא'. מה זה העולם הלא־שפוי הזה שבו מישהי ששרדה את התופת של נחל עוז באה ואומרת לי שהיא מבינה אותי?"
אולי זו שותפות גורל.
"יכול להיות. יש גם דרגות לשותפות גורל, את מרגישה חרא עם זה שאת מרגישה חרא כי לא קרה לך כלום".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
באותו יום היית גם עיתונאית? או רק אזרחית מבועתת?
"באותו יום הייתי עיתונאית מרחוק, דבוקה לקבוצת החדשות של גלצ שבה כולם מעבירים הודעות. כמובן שמאותו רגע נשארו בתחנה רק עם חדשות, וכולם ישר כותבים למפקדים 'תשתמשו בי'".
ואת?
"יושבת בבית עשרה ימים ומתחרפנת, רק רוצה שיקראו לי. חיכיתי לקריין, להפיק, לעשות משהו. תנו לי לעשות משהו. עיתונאים לא יודעים להרגיש חסרי תועלת. את חייבת להיות מועילה, אקטיבית. ישבתי וחפרתי למפקד - תן לנו לעשות 'קולה של אמא' יומי. זה מה שעשינו בצוק איתן וזה עזר למילואימניקים, למשפחות, לעורף. אחרי עשרה ימים החליטו שמפנים שעתיים משידורי החדשות לטובת שידורי חול מה שנקרא, ושתי התוכניות היחידות שהחליטו להחזיר זה התוכניות שלי - 'יהיה בסדר' ו'קולה של אמא', שעה אחרי שעה. הייתי מוכנה לעשות את שתיהן, אבל אמרו לי לבחור. וזו בחירתה של סופי. אני גזורה על 'יהיה בסדר', לדעתי זו התוכנית הכי חשובה שיש ברדיו הישראלי כי בניגוד להרבה תוכניות אחרות שמתיימרות להעלות בעיות של אנשים מול הממסד, אנחנו אשכרה פועלים לפתרון וגם עוקבים אחרי זה. אבל עם כל אהבתי לתוכנית לא הייתה שאלה - אני קול"ש. זה הצו 8 שלי. לא הייתי מוכנה שמישהו אחר ייקח את התוכנית. אגב, אחת מתוך שלוש העורכות של התוכנית היא בכלל ממפוני כרם שלום. אחרי שבילתה 36 שעות בממ"ד ופינו אותם לאילת, היא אמרה, 'אני לא יכולה להסתובב ככה כמו זומבי יחד עם כל הקיבוץ', וביקשה לחזור למילואים לערוך את התוכנית. מן הסתם היא הביאה לנו מלא סיפורים מהחבר'ה של הקיבוץ".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יש סיפור שנחרת בך?
"בכרם שלום יש משפחה, משפחת פרץ־חיימוביץ', שחייל בשם איתי עמר הגן על הבית שלהם ונפצע בחוץ, בהיתקלות עם מחבלים. שני חיילים הכניסו אותו אליהם הביתה. האמא, ליאנה, הייתה עם בעלה והחייל שטיפל בו, והיא מדברת אליו ושרה איתו, הביאה קולב לתלות עליו את האינפוזיה, חגורה לעשות לו חוסם עורקים, וכשבאו לפנות אותו היא קולטת שהכיפה שלו נשארה בבית, ועם כל האש שהייתה בחוץ היא תופסת את הכיפה, רצה אחריו ונותנת לו את הכיפה. אנחנו הלכנו ומצאנו את אמא של אותו החייל וסיפרנו לה שליאנה הייתה זו שטיפלה בו ובשידור הפגשנו בין שתיהן".
מרגש.
"את לא מבינה, אמא שלו, ליזי, אומרת, 'את הצלת לי את הילד, את המשפחה שלי לעולמים', וליאנה עונה, 'אנחנו קשורות לכל החיים'. זה היה וואו".
מה נגע בך?
"עוצמת הרגש, הקשר בין אמהות. אמא היא תמיד אמא, לכולם, לא רק לילדים שלה. לא סתם אומרים לילד, 'אם אתה הולך לאיבוד תחפש אמא עם ילדים שתעזור לך, אל תלך לאף אחד אחר. אמא של ילדים זה הדבר שבטוח יציל אותך'. גם פה - החייל נכנס אליה הביתה, נפצע, היא הייתה שם לשיר איתו, לנחם אותו, לטפל בו, באותו רגע היא הייתה אמא שלו עד שיחזור לאמא שלו. יש לו מעכשיו שתי אמהות".
מאז תחילת המלחמה, רביע בת ה־47 מתייצבת בתחנה מדי ערב כדי להגיש את התוכנית שהפכה לשם נרדף לחיבוק. עד שאמהות ינהלו את המדינה, הן מספקות רגעים נוגעים ברדיו. מצד שני, לחיילים ולחיילות כבר יש סמארטפונים, מה שהופך את קולה של אמא לזמין כל הזמן. רביע לא מכחישה: "פעם הקטע בתוכנית היה תקשורת בין האמהות לחיילים, ועם עידן הווטסאפ והסלולרי החלק הזה כבר לא רלוונטי", היא מודה; "אבל מה שכן רלוונטי זה שאנחנו יוצאים לשטח, כל פעם לבסיס אחר, ומביאים סיפורים של חיילים. זה לא בשביל הקשר בין החייל לאמא, כי את זה לרוב הוא באמת יכול לעשות לבד, אלא הקשר בין הצבא לעם. זה לשמוע את החייל ולשמוע את אמא שלו מספרת עליו באולפן; וגם אם לכולם יש טלפונים, עדיין יש קסם שאי־אפשר לתאר אותו של למסור למישהו ד"ש ברדיו".
בשנים האחרונות מתרבות הקריאות לסגור את התחנה. את מרגישה במלחמה הזו שהערך שלה מורגש?
"מאוד. היתרון שלנו כתחנה צבאית הוא שבחיים לא נפרסם מידע לפני שדובר צה"ל מאשר. בתקשורת הדבר החשוב ביותר זה לצאת ראשונים. הדבר החשוב ביותר לגלצ זה לצאת אנושיים, לא ראשונים".
"דו-קיום אפשרי כל עוד לכולם יש את אותה מטרה, שהיא לחיות. כשהמטרה היא אני אחיה אבל אתה תמות - עד כאן"
איך את רואה את תפקוד הממשלה?
"אני לא מחפשת אשמים. הממשלה הייתה בשוק כמו שאנחנו היינו בשוק, ברגע שהיא הבינה מה קורה התחילו לעבוד, ביטוח לאומי התחיל לפעול מיד".
באמת?
"לאנשים יש תפיסה מוטעית עד היום לגבי ביטוח לאומי שהוא עושה לך את המוות, הם קצת פיספסו את ביטוח לאומי של השנים האחרונות. תוך עשרה ימים ביטוח לאומי יצר קשר עם 90 ומשהו אחוז מכל מי שנפגע. את כולם זה הפתיע, אותי ממש לא, כי אני יודעת שביטוח לאומי מתפקד".
2 צפייה בגלריה
נעמי רביע. ''אמרתי, אני נכנסת לניתוח ויתקנו את זה. ואז אני יוצאת מהניתוח, ומגלה שלא ממש תיקנו את זה''
(צילום: יונתן בלום)
יש לך שני ילדים בחינוך המיוחד, המסגרות שלהם חזרו?
"לקח זמן אבל הן חזרו. הם היו הראשונים שחזרו לשבוע מלא. בהתחלה הייתה בעיה של הסעות, בעיה כלל־ארצית, יש נהגים שמגיעים מעבר לקו הירוק והיה צריך למצוא להם מחליפים, המחסומים סגורים, אין מעבר, אנשים מתים מפחד. כל בן אדם שמדבר ערבית כולם ישר נבהלים, שזה מצער אותי בפני עצמו. אני כבר 30 שנה עובדת ביפו, רגילה לשמוע עברית וערבית ביחד, אבא שלי עיראקי ומדבר ערבית, הקללות אצלנו בעיקר בערבית, מבאס אותי העניין הזה. מספיק שהשכן שלך שעלה מעיראק מדבר בטלפון בערבית וכולם נכנסים ללחץ".
דו־קיום הוא אפשרי?
"אפשרי כל עוד לכולם יש את אותה מטרה, שהיא לחיות. כשהמטרה היא אני אחיה אבל אתה תמות - עד כאן. אחד הדברים שהכי הצחיקו אותי זה שירו מעזה או מתימן טיל בשם עיאש 250. עיאש בערבית זה חיים. יש דבר אירוני יותר מלקרוא לטיל שאמור להשמיד אנשים עיאש?"
ובמקביל, האישה שמאחורי הקול המוכר והמרגיע נלחמת בזירה הפרטית שלה. לפני שנה וחצי התגלה אצלה דימום מוחי שצימצם משמעותית את שדה הראייה שלה. רביע, אמא לארבעה, שניים מתוכם על הרצף האוטיסטי, אצנית חובבת ואישה שלא מוכנה לנוח, מצאה עצמה מקורקעת. "אני רואה חצי. הדימום ישב לי על עצב הראייה הימני ועל הפיצול בין שני עצבי הראייה. זה השפיע על הראייה בשתי העיניים, אז אכלתי אותה. זה גוש שנקרא קברנומה, צבר כלי דם שנראה כמו פטל. הוא קיים אצל 1 מכל 200 איש, אצל בין חצי אחוז לחמישה אחוזים מהם הוא מדמם מתישהו במהלך החיים. אני הייתי חייבת להיות נדירה ולהיות זו שהקברנומה ישבה במקום לא סטנדרטי בעצב הראייה, פחות ממאה מקרים כאלה מתועדים בעולם. כשבאתי למנתח ושאלתי אותו מה הולך לקרות, מה הסטטיסטיקה, הוא אמר שאין מספיק מקרים בעולם בשביל לתפור סטטיסטיקה".
איך זה התחיל?
"בערב יום העצמאות 2022, תוך כדי שאני מנחה את הטקס היה לי כאב ראש לפרצוף. יום למחרת הוא המשיך, ובשישי בבוקר כשקמתי לעשות את 'קולה של אמא' כבר לא ראיתי בצד שמאל. ואז בית חולים, בדיקות, בחמישי התחיל הדימום ובשני נכנסתי לניתוח".
הייתה התפרקות? היה זעם?
"איזה התפרקות וזעם? אמרתי, 'אני נכנסת לניתוח ויתקנו את זה'. ואז אני יוצאת מהניתוח, ומגלה שלא ממש תיקנו את זה. המנתח נתן לי לפני שתי אפשרויות - או שאנחנו עוזבים את זה, כי מסוכן להיכנס למוח, ורואים מה קורה, אבל אז אם זה ידמם עוד אז תאבדי את הראייה בעין ימין, או שאנחנו יכולים להיכנס לניתוח, אבל אם הקברנומה נעוצה בתעלה ואנחנו ננסה להוציא אותה, תאבדי את הראייה בעין ימין".
לא אופטימי.
"בדיוק. זו נבלה וזו טרפה. אבל כשנותנים לך את הבחירה בין לעשות או לא לעשות, אני בחרתי לעשות. הייתי קרה ומחושבת. אין לי מה לבוא לזה ברגש, באמא'לה מה יקרה".
לא הגיע הרגע של "למה זה קורה דווקא לי?"
"למה זה קרה לי ולמה זה מגיע לי - זה קיים כל השנה וחצי שאחרי. אני עדיין חיה כל יום בסעמק, אינעל העולם, אני רוצה שנייה לקפוץ לסופר ברגל. המשמעות הכי גדולה של העניין הזה היא שאני לא יכולה לנהוג".
איך את מנהלת את הבית?
"בכוח, אין לי ברירה. קל זה לא. אני לא יכולה לקחת את הילדים לטיפולים פרא־רפואיים. הקטנה מגיל שלוש אצל קלינאית תקשורת ברחובות. הגדול אצל פסיכולוגית במודיעין, השלישי אצל מטפלת באומנות ומרפאה בעיסוק באשדוד. קודם זה לא היה בעיה, זה היה קום והתהלך בארץ. עכשיו אין. אחד הילדים נכנס לכיתת תקשורת כי שם יש את הטיפולים תיאורטית, אני לא יודעת אם דה פקטו כי תחילת השנה הזו די נדפקה להם, לגדול אין ברירה, הוא צריך להסתדר, אנחנו קו ישיר עם פסיכיאטרית והדרכות הורים. אין לי איך לקחת אותם, אני לא הולכת עכשיו להוציא כמויות משוגעות של כספים על מוניות, זה אלפי שקלים בחודש. הקצבה שהם מקבלים הולכת על הרבה דברים, שיהיו בריאים. כל ביקור אצל פסיכיאטרית - בום 1,500 שקל, פסיכולוג 400 שקל. אין לנו ילד בבית בלי הפרעות קשב וריכוז. לא מפתיע בהתחשב שאמא שלהם היא אמא שלהם, בקושי יש לי קשב, יש לי בעיקר הפרעות".
"בעלי אומר, 'איך מצפים שאני אנהל את החיים שלי? יש לי שני ילדים אוטיסטים ואישה עיוורת', ואני מתפוצצת לו מצחוק בפרצוף"
אז איך את מתמודדת?
(צוחקת): "אני לא. כל יום ביומו. כמו שהמדינה מתפקדת, בטלאים. פלסטר פה ופלסטר שם. הדברים היומיומיים גיהינום, הפסקתי לספור סימנים כחולים על הרגליים מרוב שאני נתקלת במגירות פתוחות, מדיח פתוח, כיסאות. ביטוח לאומי הכירו בי, יש לי נכות קבועה של אחוזים יפים. זה בא יחד עם קצבה שהולכת לטיפולים ותרופות ומוניות, כי אני לא יכולה לנסוע לשום מקום".
האופן שבו את אומרת את הדברים, עם המון הומור, אל מול התוכן הקשה - נורא מבלבל.
"בעלי שיחיה אנתוני, ההפך ממני. הוא רואה את הכוס הריקה. הוא אומר, 'איך מצפים שאני אנהל את החיים שלי? יש לי שני ילדים אוטיסטים ואישה עיוורת', ואני מתפוצצת לו מצחוק בפרצוף. אומרת לו, 'מה אתה צריך, עובדת סוציאלית שתלטף לך תראש? בסדר, אז מה? אלה החיים, סאק איט אפ'. ואני עדיין אקום בבוקר לאימון וייתפסו לי השרירים, מרגלית כפרה עליה אוספת אותי בבוקר והיא מזהירה אותי ממכשולים אחרת אני מתנגשת. נורא קשה לקבל עזרה, אבל אין ברירה".
מצד שני, בתוכניות שלך את עוזרת לאחרים.
"וזה מה שמרים אותי, זו התרפיה הכי גדולה שיש".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23
