מבוני ועד קופמן: האושפיזין שמעיפים לנו את הסכך

בואו נזמין חמישה מהם לעשות חג, ונבחן מה הם מביאים איתם לסוכה שלנו.

בעולמו אין סימני שאלה, רק פסקנות וחשיבות עצמית. גינצבורג(צילום: ראובן שוורץ )

בוני גינצבורג

בעולמו המופלא של בוני גינצבורג אין סימני שאלה, רק פסקנות וחשיבות עצמית נפוחה. כלל לא בטוח שהפרשנות והדעות שלו כל-כך נחרצות, אבל הוא מתאמץ להציג אותן ככאלה, והדבר המרכזי שבולט בהן הוא המלאכותיות.

הנה המלצה לתרגיל קטן שבהחלט ישפר את מפלס "ושמחת בחגיך": תעבירו את הטלוויזיה למיוט ועכשיו תסתכלו על בוני באולפן. תנועת הידיים הדרמטיות, הפניות המבט המרצין עד כאב ושפת הגוף כולה משדרות פסקנות של אדם שבטוח שהמילים המאוד-חשובות שלו חורצות את גורל העולם. עכשיו תגבירו ותגלו שהוא מדבר על היכולת של רועי שוקרני לסגור את אלי בלילתי. אז גם תגלו את הנטייה שלו להסות את סובביו בנימוס או לפחות להמתין עד שתהיה דממה מוחלטת שתהלום את התובנות שהנה הוא עומד להעשיר בהן את העולם סביבו. הפער בין הארשת והטון הדרמטיים לדברים החלולים ומובנים מאליהם הוא אולי הדבר הכי מצחיק בטלוויזיה שלכם.

קישוטי סוכה שיביא כשי: אתרוג נפתח מניילון צבעוני מנצנץ וגם כמה בלונים.

כמה זמן תרצו שיישאר: תסכמו מראש שברגע שבורחות לו המילים: "פרס מתנת..." הוא חייב ללכת.

לא פעם הגימיק הקופמני ממצה את עצמו מהר מדי(צילום: תומריקו)

רון קופמן

רון קופמן בנה חלק גדול מהקריירה הטלוויזיונית שלו על זעף מובנה בילט-אין ושיגור אמירות בוטות לכל כיוון. גם הוא יורה את התובנות שלו בפסקנות גורפת, אבל לזכותו ייאמר שבשונה מגינצבורג, לא פעם הוא עושה זאת עם קריצה ובכלל מדובר באיש עם חוש הומור וגם לא מעט ידע.

לא פעם הגימיק הקופמני ממצה את עצמו מהר מדי במהלך שידור, אבל היתרון הבולט שלו הוא העובדה שהוא עיתונאי בנשמתו. ברגעים שהוא מחליט להפעיל את השריר העיתונאי-ביקורתי יחד עם הידע והקילומטראז' המרשים שצבר, ולא רק לשם פרובוקציה, הצופים זוכים לטלוויזיה ראויה.

קישוט סוכה שיביא כשי: פטיש פלסטיק ששמר מיום העצמאות.

כמה זמן תרצו שיישאר: עד הרגע שהוא מדבר על גיא לוזון. איכשהו נדמה שפתאום הדוברמן הופך לפודל חביב.

הדוד שתמיד יתייצב בפתח הסוכה עם חיוך זחוח. שגיא כהן (צילום מסך: ערוץ 2)

שגיא כהן

הנה הדוד שתמיד יתייצב בפתח הסוכה עם חיוך זחוח, הנה הוא שוב משגר ברכה/הכרזה כאילו מקורית ושנונה והנה הרגע שכולם מורידים את המבטים לסמארטפונים רק כדי להיראות עסוקים ושחלילה המבטים שלכם לא יצטלבו (כי אחרת הוא הולך לטחון לכם במוח 90 דקות למה מאמן אסטנה לא יכול לשחק יהלום מול לחץ גבוה ולתבל את זה בדאחקות יבשות בניחוח מתנשא על המצב הגיאופוליטי בקזחסטן).

אחד מפרשני הכדורגל הוותיקים ביותר וניכר שיש לו ידע רב וניסיון לייצר אמירה מקורית, אבל זה לא באמת תורם להבנה של הצופה, אלא רק מכביד עליו. למה? בשל הצורך של שגיא כהן להמריא לניתוחים מקושקשים ותיאוריות מופרכות שלא ברור על מה הן מסתמכות. וכן, עד כמה שהכדורגל כיום מדיד הרבה יותר מבעבר, בסוף מדובר במשחק בו אנשים בועטים בכדור ומנסים להכניסו למסגרת ההיא בצד. לשיטות ומערכים יש חשיבות, אבל זה עדיין לא מדע מדויק ולמרכיב האנושי יש משמעות עצומה.

קישוט סוכה שיביא כשי: ברכת שנה טובה עליה מאויר המערך הנסוג של בנפיקה בליגת האלופות במשחקי חוץ שנערכים בסתיו על דשא סינטטי.

עד מתי תרצו שיישאר: מי שואל אתכם. הוא לא עוזב עד שיאכל לכם את כל הראש, כולל תוספות.

כירורגי, צונן וכמעט צלופחי בהופעתיו הטלוויזיוניות. רסקין(צילום: טל שחר)

ניב רסקין

יש משהו יעיל, כירורגי, צונן וכמעט צלופחי בהופעות הטלוויזיוניות של ניב רסקין. החבר העלק-נייטרלי עם החיוך הממזרי וקופסת הגפרורים ביד. כמעט לא תתפסו אותו במעורבות רגשית באייטם, וכשזה קורה נדמה שהוא משחק תפקיד (האיש שמציג את העמדה הקטיגורית, זה שמרים להנחתה). בכל מקרה מדובר במקצוען שעושה את העבודה שלו בצורה טובה מאוד.

זה אולי נראה קל (כולה לשאול שאלות ולעצבן את קופמן ושליימה), אבל את החשיבות והאפקטיביות של רסקין מבינים בהיעדרו. תוציאו את רסקין מ"יציע העיתונות" או משידור בו נדרש לדובב מאמן נסער (אהלן, ארז אדלשטיין) ותבינו שהיעילות שבה הוא מנווט את הסיפור היא כלל לא מובנת מאליה.

כשהוא מנסה את כוחו בזירות שבהן הוא לא שוחה היטב, כמו למשל שידורי האתלטיקה בהם כשל, הוא מבין את כוחו וחוזר לאלמנט שלו, ותמיד עם קופסת גפרורים מוכנה ביד.

קישוט סוכה שיביא כשי: שרשרת ארוכה מנייר עיתון.

כמה זמן תרצו שיישאר: עד שמתחילים המוסיקה והריקודים.

וההוא שכל הדודות ינסו להושיב ליד הבת הרווקה. אפק(צילום: אורן אהרוני)

עומרי אפק

הנה אורח החביב, זה שמדבר יפה, שלא שוכח לפרגן למארחים על הסוכה הנאה ("ברור, רואים שזו סוכה כשרה") וההוא שכל הדודות ינסו להושיב ליד הבת הרווקה בת ה-30 פלוס שלהן.

עומרי אפק הוא פרשן כדורגל בכלל לא רע, עושה רושם שגם חרוץ ויסודי, אבל במקביל נטול שפיץ שייתן לו אפיון משלו בנוף הטלוויזיוני. לזכותו ייאמר שהוא גם נטול פוזה ולא מנסה לעטות על עצמו פרסונה טלוויזיונית מלאכותית כדי להתבלט. עושה את העבודה בשקט ויעילות במרכז המגרש. לא תקבלו ממנו עקבים, אבל גם לא פאשלות מביכות שיסדרו גול עצמי, ויש לו לאן להתפתח.

קישוט שיביא כשי: לא רק שהביא סט מהודר של ארבעת המינים, הוא גם טרח להכין עוגה בלי גלוטן.

כמה זמן תרצו שיישאר: "כבר הולכים? בדיוק שמתי מים לתה וגם עוד לא הראיתי לך את האלבומים מהטיול שנופר עשתה לדרום אמריקה".