ההתמוטטות האיטית של מכבי ת"א

אני חושב שכל מי שראה את מכבי ת"א בכדורסל משחקת בחודש האחרון כבר לא מופתע משום תוצאה. משהו היה כל כך ברור, כל כך שקוף, כל כך צפוי. זה התחיל מההפסד לגלבוע/גליל. אפשר היה לחשוב שזה היה מקרי. הרי באותו שבוע מכבי ניצחה את מילאנו בחוץ. אבל אם מסתכלים על התוצאה גם של המשחק הזה יש סיבה לדאגה.

מכבי, שבתחילת העונה שמרה נהדר, ספגה לא פחות מ-102(!) נקודות, וזה כבר יותר מחשיד. אפילו יותר מהנסיגה האיטית ביכולת ההגנה של מכבי לאורך העונה. אז היא ניצחה בזכות התקפה מדהימה, אבל כל מי שמכיר את מכבי של העונה יודע שהדבר האחרון שאפשר לסמוך עליו זה ההתקפה. מאז הגיע גם ההפסד לז'לגיריס, במשחק שלחלוטין נראה כמו "לא כוחות".

רול מול נס ציונה(צילום: יאיר שגיא)

מאז, כל ניצחון (אם היה) הפך להיות פחות ופחות מרשים, פחות ופחות משכנע. מכבי הפכה לקבוצה אנמית, שלא יוצרת דבר בהתקפה ולוקה בחסר בהגנה. ואז הגיע שבוע הגביע, והמשחק מול אשדוד. החותמת האחרונה לכך שמכבי הפכה לצל של עצמה. משחק נורא, בו מכבי ממש לא ניצחה בגלל יכולת טובה, אלא רק בגלל התפרקות מזעזעת של אשדוד.

שבירת הפאסון של ספאחיה הייתה סימן ראשון לבעיות הצפויות, בעיקר בעמדת המאמן. ואז הגיע משחק הגמר. הדבר הכי עצוב בהפסד של מכבי היה שהיא אשכרה שיחקה טוב, ובכל זאת הפסידה לקבוצה שהודחה בשלב הראשון בליגת האלופות של פיב"א. ומאז העסק רק החמיר. ממשחק למשחק הקבוצה התפרקה, נשברה. ולספאחיה לא היה שום פתרון. אובד עצות לגמרי. לכן, משום מה ההפסד לנס ציונה כבר לא כל כך הפתיע אותי. ואני מניח שגם רבים כמוני. ככה זה כשקבוצה מתמוטטת לאט, ובשקט. ממש בשקט.