מותר להניח שגם הפעם זה ייגמר בבכי.
כי עם כל הכבוד לתמונות הגאווה מנפחות החזה ממרומי האולימפוס של ענקיות הכדורגל האנגלי, ליברפול, ארסנל וצ'לסי; ולסלאלומים הווירטואוזיים, מתעתעי העין, שבאו מהאיש הכי צנום על הדשא וצבעו בגוונים של אש ואשליה את הנבחרת הלאומית החיוורת שלנו; ולשערי הניצחון הדרמטיים, והיו אין-ספור כאלה וכמעט בכל קבוצה שבה שיחק; ולמגינים והבלמים שייחקקו כנאחזים בייאושם בשולי חולצתו, נשמטים חסרי אונים אל עקביו המרקדים בדשא, ימין, ימין, ימין ושמאל; ולרגעי הגאונות; ולהברקות; ולתארים עטורי הקונפטי פה בישראל.
אז עם כל הכבוד לכל אלה, ולאחרים, הרבה אחרים, בסוף – נגיד, בעוד שני עשורים או שלושה – כשנעצום עיניים לרגע, וננסה לדמיין מולנו את יוסי בניון – השחקן שהיה, יעלו מולנו התמונות קורעות הלב, מלאות הבכי והרגש, שגרמו ללב לצאת אליו, אל ילד הפלא של כולנו.
כמו זו, כשהוא בן 17 בלבד, כובש שער ניצחון דרמטי בדקה ה-,90 ושנייה אחר כך קורס, נסער, שבור לב, אל הדשא של הפועל באר-שבע, הצוללת אל הליגה השנייה, פניו השטופות זועקות ייסורים, ואחריו ביציע מתייפחים האלפים.
2 צפייה בגלריה
אחד הרגעים הזכורים ביותר. יוסי בניון בגיל 17 בוכה אחרי ירידת הליגה של באר שבע
(צילום: הרצל יוסף)
או זו, 17 שנה אחר כך, במדי מכבי חיפה, כשחזר לישראל אחרי מסע — מהמפוארים שעשה כדורגלן ישראלי באירופה. אבל במקום סיבוב פרידה מלא תהילה נקלע לשנה מסויטת, מלאת פציעות. ואז, באחד המשחקים, בטח לא מהחשובים בקריירה שלו, הוא מבקיע שער ניצחון שגורם לו להתפרץ בבכי נסער.
או זו, מלפני שנה וחצי, במדי בית"ר ירושלים, כשהוא כבר בשנה הרביעית לחזרתו ארצה, שבע אכזבות, ומאחוריו כבר כמה סצנות של בוז וכפיות תודה. ובאחת מהן, ילד הפלא, כבר בן ,37שיאן ההופעות של נבחרת ישראל בכל הזמנים, מבין שכנראה לא באמת בונים עליו כשחקן משמעותי בהרכב הקבוצה. והוא עוזב, פגוע ומתועד כשהוא מזיל דמעות באוטו. לוקח את הרגע למעמקי נפשו, כאילו לא עשה דברים בחייו. כאילו לא המריא ונגע והרוויח והיה במקומות; כאילו הוא לא יוסי בניון.
כי אצל מספר 15 אלו קודם כל האמוציות והתשוקה למשחק שלקחו אותו רחוק מכולם – אבל בשנים האחרונות גם קצת מסבכות לו את החיים. מונעות ממנו לפרוש בגיל ,34 נגיד ,35 בלי ללכלך את המורשת המפוארת כאחד השחקנים הגדולים שדרכו פה על דשא, בקלקולים והתבזויות קטנות של שלהי קריירה, ברעות חולות ובעסקנות זולה של כדורגל ישראלי – כפי שנתאר מיד.
18 ביוני ,2014ערב. "יה-לום, יה-לום, יה-לום", מאות אוהדי מכבי חיפה מרימים את תקרת הטרמינל בשירה אדירה, נושאים על כתפיהם את אלילם החדש-ישן ששב אליהם בטיסה ישירה מלונדון, אחרי 12שנים של היעדרות. בטי-שירט ובצעיף ירוק-לבן, בדיוק כמו שעזב.
"הוא י-רוק הוא י-רוק הוא י-רוק", הם חוסמים עכשיו בהמוניהם את חניון נמל התעופה, מונעים תנועה, מטלטלים בלהט את רכבו. והוא מתועד כשחיוך גדול של אושר על פניו.
יוסי בניון מתקבל בנתב"ג אחרי חזרתו למכבי חיפה
"ההגעה של בניון מרגשת אותנו מאוד. הוא יהיה הדלק שלנו", הצהיר אז האוהד אופיר בן חמו, שהמתין לבניון בנתב"ג עם זר פרחים.
ארבע שנים וחצי עברו מאז ובן חמו מתקשה לזכור שחיכה עם פרחים. "זו הייתה אכזבה, זה מה שזה היה", הוא אומר. "כשבניון הגיע עשינו לו כבוד גדול. רצינו שיהיה המלך של חיפה. ציפינו שזו תהיה העונה הכי גדולה שלנו. אבל לא ראינו ממנו הרבה כדורגל. בדיעבד, הוא היה צריך לפרוש כבר אחרי השנה הראשונה בחיפה. אתה קצת פצוע? לא הולך? תקום ותלך. אם הוא היה עוזב אז בכבוד, הוא היה יוצא מלך. הלו, אתה יוסי בניון".
בן חמו, ,40 אשקלוני, הוא מסוג האוהדים שאוהבים להיות קרוב לשחקנים. יש לו טלפונים של חלקם, והוא מוזמן לשמחות שלהם. "תדייק שמגיל תשע לא פיספסתי משחק, בית וחוץ", הוא מבקש.
בשנתיים ההן בחיפה בן חמו צפה מקרוב ביחסים המידרדרים במהירות בין הכוכב לבין המועדון ואוהדיו: בעימותים של בניון עם חלק מהאוהדים בגלל הקללות מהיציע לעבר חברו לקבוצה טאלב טוואטחה, במכתב האיום בתביעה ששלח לאוהד בגלל פוסט שכתב, בשלטים נגדו ביציעים "יוסי לך מכאן" ו"קפטן לכאורה", ואפילו בשריקות הבוז המהדהדות שספג דווקא בחגיגות הזכייה בגביע – ההישג היחיד שלו מאז חזר לארץ – אחרי שהודיע שיעזוב את חיפה.
"הוא לא יכול היה לסבול יותר חלק מהאוהדים", מספר בן חמו. "דיברתי איתו כמה פעמים. הוא אמר לי, 'אופיר, אני יוסי בניון, אבל אני קודם בן אדם. מאיפה ממציאים שאני סוכן שחקנים? מה קשורה המשפחה שלי לזה שמקללים אותם?' הוא נפגע ממש. אני לא אשכח שכשהקבוצה זכתה בגביע, והייתה בדרך לחגיגות, התגנבתי לאוטובוס של השחקנים. הצטלמתי עם הגביע. תוך כדי בניון שואל מה הולך בחוץ. ואני אומר, 'תשמע, עדיף שלא תרד למה יהיה בלגן'. הוא ירד".
"ברגע שהוא לא קיבל את התמיכה מאוהדי חיפה, הוא לקח ללב", אומר חברו לקבוצה אז, אייל משומר. "הוא לא הבין למה מקללים אותו. וגם אנחנו השחקנים לא הבנו. ברור שזה הפריע והשפיע עליו במשחק".
האוהדים לא היו הסיפור היחיד אז. בין לבין, בתחילת שנתו השנייה בחיפה, בניון הבין שהוא לא רצוי עוד במועדון שממנו תיכנן לפרוש מכדורגל. קשה לדמיין מה מרגיש ברגע כזה סטאר מסוגו, שרק שנה קודם לכן נחשב לסחורה הכי לוהטת בשוק, שחקן שחיזרו אחריו באובססיביות, שבזכותו נמכרו אלפי מנויים.
בעבר תיאר כיצד נקרא לשיחה קשה אצל הבעלים יעקב שחר, וכיצד בחודשים שלאחר מכן כמעט לא ישן בלילות. ובימים היה מגיע לאימונים עם דמעות, וממתין לבדו בחניה.
"אני לא יודע שהוא נפגע", אמר לנו הבעלים שחר, לפני שסגר את הטלפון, "בניון היה שחקן מצטיין, עשה שתי קדנציות, זכה בגביע והלך. בזה זה נגמר. מה שהיה בינינו נשאר בינינו".
רוני לוי, מאמן מכבי חיפה דאז, היום בקשר טוב עם בניון, מסכים להתייחס בכנות להתרחשויות שהובילו אז למשבר. "היה פער בין מה שיוסי ציפה לו לבין מה שאני רציתי", הוא אומר, "באותה תקופה חשתי שיוסי שחקן חשוב מאוד בכל ההיבטים. רציתי לווסת את הזמנים בצורה שתביא אותו טרי ובמצב פיזי טוב לשלבים המכריעים. ואם מתרגמים לכדורגל, אז משחקים מסוימים הוא ישחק 90 דקות ומשחקים אחרים פחות; מדי פעם אשלב אותו ומדי פעם אוציא. שהוויסות לא יגיע מפציעות ואילוצים, שאנחנו נשלוט בזה. והוא מאוד-מאוד, איך לקרוא לזה, עם תשוקה כל הזמן. ועם מוטיבציה מאוד גבוהה לשחק. קיבל את זה טיפה אחרת".
כלומר?
"זה לא מצא חן בעיניו. הוא מסוג השחקנים שגם כשהם פצועים לא מוותרים על משחק. בלשון השחקנים, ישחק גם בלי רגל. זה הסגנון שלו. תמיד היה כזה. אז הוא לא קיבל שלפעמים רגע, לאט-לאט, פה 60 דקות, שם60 דקות. זה קורה להרבה שחקנים בשלהי הקריירה שלהם. יש כאלה שמבינים, ויש כאלה שמאוד קשה להם".
עקרונית, מה קשה בסיטואציה כזו?
"עקרונית, לשחקן מוביל שהדברים עוברים דרכו, יש לפעמים תחושה שתמיד הוא יוכל להיות אותו הדבר. כדורגלנים בשלהי הקריירה מקבלים לפעמים קשה את העובדה שזה לא תמיד ככה. יש דוגמאות אחרות. למשל, שלום תקווה בהפועל תל-אביב קיבל את זה שהוא עולה מהספסל ועושה שינוי במגרש. אבל יש כאלה שאומרים: אני הולך למקום אחר כדי לשחק.
"בכל מקרה, ברגע שיוסי ואני עברנו את השלב הזה, הדברים בינינו הסתדרו בצורה טובה מאוד. הוא היה מאוד מרכזי מבחינתי. וגם כשהדברים היו קשים, היה לי המון ריספקט אליו. היה חשוב לי שיהיה מרוצה, כי מגיע לשחקן כזה שיהיה מרוצה. הייתי מאוכזב כשהחליט לעזוב בסוף השנה".
וכך, במקום לקוד קידה אחרונה בחיפה כליגיונר ששב מעבר לים כדי להגיד יפה שלום, בניון נקלע למסע: מכבי תל-אביב, בית"ר ירושלים, מכבי פתח-תקווה והחל מהחודש האחרון, שוב בית"ר, כשלא ברור האם יפרוש בתום העונה ויהפוך למנהל מחלקת הנוער, או בכל זאת ימשיך לשחק.
הרבה שיחות של דרכנו-לאן נכונו לאיש, אותו אחד שרק עשור קודם הדהים כשזינק מווסטהאם כדי לדהור על מסלול ליברפול-צ'לסי-ארסנל – גם בחלק מתחנותיו הבאות. אלא ששם זה לא נגמר בהודנה, כמו בסיפור עם רוני לוי. האם ניתן ללמוד מכך על מודעותו או אי-מודעותו למעמדו המשתנה? אולי. ואולי יש פה גם סיפור רחב יותר על עסקני הכדורגל שלנו. על חוסר יכולתם לנהל סיטואציה מורכבת מהרגיל, הדורשת רגישות מיוחדת.
"צריך לדעת לכבד פה שחקנים גדולים", אומר כדורגלן העבר שוקי נגר, חברו הקרוב של בניון. "היום זה יוסי בניון, ומחר-מחרתיים זה ערן זהבי. כמו שיודעים לאמן אותם כשהם כוכבים, צריך לדעת להתמודד איתם כשהם בשנים האחרונות. וכן, יוסי בניון, או ערן זהבי או ברקוביץ' או רביבו ראויים לדעת אם יפתחו בהרכב או לא. לא יקרה כלום. כמו שהמאמן יודע להתייעץ איתם, אפשר גם לתת להם את הכבוד ולהגיד אם הם ישחקו 20 או 50 או 60 דקות. הם כבר לא ילדים".
המאמן אלי כהן, ,68 המכונה "השריף", חושב שזו הנקודה; בשנה שעברה הוא מונה ליועץ המקצועי של בית"ר ירושלים. אחרי עשרה ימים עזב, לאחר שהצהיר ב"ידיעות אחרונות" כי לא יחתים שחקן מוסלמי בקבוצה. עוד קודם הספיק לערוך שיחות עם השחקנים. "יוסי היה הראשון, נתתי לו את הכבוד כוותיק, כמנהיג", הוא משחזר. "אמרתי לו שיש לו את המעמד שלו, הכבוד, הכל, אבל שיהיו גם משחקים של שמירות וטקטיקות שבהם הוא לא יפתח בהרכב. ויהיו משחקים מול הגנה צפופה שנצטרך את היכולת שלו. הוא קיבל את זה ברוח טובה".
המפגש הקצר ביניהם, שניהם בשלהי הקריירות, היה מעין סגירת מעגל. בפעם הקודמת שלהם יחד, במכבי חיפה, בסוף שנות ה-,90 כהן היה מאמן בשיאו, ובניון שד בן 19. "כבר אז היה כוכב-על", נזכר כהן, "התחיל לשחק לקראת סוף עידן אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. דור ענקים. בגיל של מנור סלומון הוא עשה 19 שערים, 16 בישולים. הוא ניצח לי משחקים לבד".
מהעונה ההיא תיחקק גם אותה שערורייה מפורסמת ממשחק הגביע מול הפועל חיפה, כשכהן מסמן חילוף והילד מסרב. פרשנים ציינו אז את אותה תקרית כסיבה שבגללה כהן עזב את הקבוצה. "לא היה כלום, כלום", כהן אומר היום. "לפני ההארכה יוסי התלונן על סחרחורת, ואז לקראת סוף המשחק כשרציתי לעשות חילוף, הוא סימן שהוא מרגיש טוב. חשבו שהוא לא רוצה להתחלף, רצו אליו, נהיה אירוע. לא בגלל זה לא נשארתי. כשעזבתי, יוסי אז היה היחיד שעמד עם דמעות ובכה.
"אחר כך נסעתי לראות אותו בליברפול, בצ'לסי ובק.פ.ר (קווינס פארק ריינג'רס) והתארחתי אצלו בלונדון. את מה שהוא עשה – ואני לא מדבר עכשיו על ישראלים – שחקנים גדולים באירופה לא עשו. לשחקן כזה יש מעמד. לא משפילים אותו ולא מייבשים כמו שעשו לו בבית"ר ובפתח-תקווה. אם אתה לא מתכוון לתת לו את הכבוד שלו, אל תיקח אותו. אל תחזיק אותו. ושלא תטעה, גם היום יוסי מתאים לכל קבוצה בליגה, בייחוד לפתח תקווה. תראה איפה הם היום. תראה איפה המאמן שלהם (אלישע לוי פוטר זמן קצר אחרי שבניון עזב – לב"ע)".
השפילו אותו בבית"ר?
"אחרי שעזבתי הרגשתי שהיה משהו מגמתי בכך שהוא לא שותף מספיק. לתחושתי, לא הייתה ספורטיביות ביחס אליו מטעם בעל הבית. יוסי טיפוס ביתי, מהסוג שגומר אימון והולך למשפחה. הוא לא מאלה שמתערבבים עם אנשים, שמבלים. כשמביאים כוכב כזה, לפעמים רוצים להתחכך בו, להתפרסם דרכו. כנראה הוא לא שיתף פעולה. ככה נראה לי".
אלי טביב, הבעלים של בית"ר ירושלים באותה תקופה, מכחיש כל טענה למגמתיות. "חשבו שניסיתי לפגוע בבניון, אבל זה לא נכון. לא הייתה שום כוונה כזו", הוא אומר. "אי-אפשר לקחת מיוסי את מה שעשה. בחור חיובי, נותן דוגמה לצעירים, לא מאלה שמקלקלים חדר הלבשה. הכסף אצלו גם לא היווה מטרה, המו"מ הכספי איתו היה קל מאוד. היה יותר חשוב לו לשחק כל הזמן, שזה בסדר, אבל אנחנו הסתכלנו על הצד המקצועי. הגיל עושה את שלו. גם כוכבים בעולם יושבים על הספסל. הוא לא היה מוכן".
כשבית"ר שיחקה נגד מכבי חיפה, בניון ביקש מאלי אוחנה, מקברניטי בית"ר, שאם לא בונים עליו — שיוותרו לו על הנסיעה, על המבוכה הכרוכה בישיבה על ספסל מול קבוצתו לשעבר, ועל הקללות מהקהל. אפשר היה להבין אותו. בבית"ר העדיפו שלא. אחר כך הוסיפו על אי-הנעימות ושילבו אותו בדקות הסיום. המבוכה
הזו הצטרפה למבוכות נוספות: משחקים שבהם נותר בקצה הספסל, או התבקש להתחמם דקות ארוכות ולא שותף.
טביב, למה לא ויתרתם לו על המשחק נגד חיפה?
"אלי אוחנה אמר לו: זה לא נראה טוב. אתה נמצא במסגרת, אתה לא יכול להתנהל אחרת, לא משנה איך קוראים לך".
אחרי תקופה שבה מיעט לשחק, בניון החליט לעזוב. "קרו דברים שאינני מעוניין לפתוח", כתב לאוהדים, "ניסו לסכסך בינינו".
"אף אחד לא אמר לו ללכת", אומר היום טביב. "אמרנו לו כל הזמן כמה הוא חשוב למערכת. אין לי בעיה להגיד לשחקן: חפש לך קבוצה אחרת. זה קרה לי הרבה. אבל רציתי שיוסי ימשיך. הייתה לו פגישה עם אוחנה, שבה הוא אמר: 'אני רוצה לעזוב, אני לא משחק מספיק'. אוחנה אמר: 'סבלנות, אתה תשחק. לא קרה כלום'. נתנו לו את הכבוד שלו, יותר מכל שחקן אחר. גם לא היה לו רע בבית"ר, עובדה שהוא עכשיו חזר. עובדה שדבר דומה קרה לו אחר כך במכבי פתח-תקווה".
מכבי פתח-תקווה היא קבוצה קטנה. בטח הקטנה ביותר שבה בניון שיחק כל השנים. "לא כל יום שחקן בסדר גודל שלו דורך פה", מסכים מנכ"ל הקבוצה, עומר גולן, "אני מודה לו על כל דקה שהיה פה. מצטער שהדברים נגמרו כמו שנגמרו".
שם זה התפוצץ, אחרי שבניון קיבל הודעה מאוחרת מדי לטעמו על כך שהוא לא בהרכב נגד אשדוד. הוא סירב להתלבש, וזמן קצר אחר כך כבר לא היה בקבוצה תוך שהוא סופג ביקורת. "אלה אותם אנשים שכל כך אוהבים לשנוא, הם תמיד היו שם", כתב באינסטגרם.
"עזוב", אומר גולן, "זה היה רק טריגר. על מה שעשה הוא ביקש סליחה, אבל הרבה קודם יוסי רצה לחזור לבית"ר ירושלים. וכשאתה רוצה משהו אחר, אז על כל פיפס אתה מאשים את כל העולם. בניון קיבל מאיתנו ים כבוד, נתנו לו את המפתחות של המועדון שיעשה מה שהוא רוצה. אני לא יכול להיכנס לנבכי ליבו. מ-192 משחקים העונה, בתשעה הוא פתח. לשחקן בגילו זה יותר ממכובד. התנהגנו איתו תמיד בשקיפות. נזכור ממנו רק את הדברים היפים שעשה ואת האישיות המדהימה שלו".
כמו טביב, גם עומר גולן מעיד שהעניין הכספי היה החלק הקל במו"מ עם בניון. בשנים האחרונות, באופן טבעי, עקומת שכרו נעה ביחס הפוך לגילו.
אם בשנות השיא בליברפול ובארסנל שכרו של הקשר ההתקפי נע סביב 25 מיליון שקל בשנה, הרי שכשחזר לארץ, ולפי הפרסומים לאורך השנים, שכרו השנתי במכבי חיפה נאמד בכ-400 אלף דולר, ואחר כך בכ-319.5 אלף דולר במכבי תל-אביב, ובכ-196.5 אלף דולר בבית"ר ירושלים ובמכבי פתח-תקווה.
מקורבים לשחקן אומרים שהכסף הוא עניין משני למי שהשתכר עשרות רבות של מיליונים במהלך הקריירה שלו. הוא מתגורר בווילת פאר במערב רמת-השרון, אליה עבר לפני כשנתיים עם רעייתו מירית – אותה הכיר בתיכון שבו למדו יחד בדימונה, ולה הוא נשוי מגיל – 22 ועם חמשת ילדיהם, שלושה בנים ושתי בנות.
הווילה מעוצבת בטוב טעם. בריכה, סלון רחב ידיים, פרקט חום, וילון לבן, ספות בד אפורות, קיר תהילה ועליו כמה תמונות מהימים הגדולים, הספר 100" הגדולים בכדורגל הישראלי". בסלון תמונה בסגנון מופשט, "לצאת אל החופש" שמה, שהציירת אפרת אילן יצרה לפי תכנון משותף עם בני הזוג בניון. בפינת האוכל ציור נוסף שלה.
בניון לפעמים משחק עם הבנים כדורגל בסלון. מלווה אותם אל חוגי הכדורגל. למירית ולו מעורבות גם בחנות קוסמטיקה שהחלה לפעול לפני כמה שנים בקניון באילת. "העולם שלו הוא סביב המשפחה והכדורגל", אומר אחד החברים. לאחרונה הצטרף לארגון ,GLS שמזמין כוכבי עבר גדולים מהעולם למשחקי צדקה.
גם אחרי שיפרוש, יישאר בתחום. "זה הדבר הכי טוב שהוא יודע לעשות", אומר חברו שוקי נגר. "יש לו הרבה-הרבה מה להציע לכדורגל שלנו. להיות מנג'ר, לראות שחקנים, להביא שחקנים, בנבחרות ישראל, במחלקות נוער. כל מועדון רוצה דמות כזו. גם במגרש וגם עם הערך המוסף של היום שאחרי המשחק.
"בניון מתחזק את הגוף בצורה נכונה, 200 אחוז הקרבה. מקצוען. בוא ניתן לו את הכבוד להחליט איך ומתי לתלות את הנעליים. גם כשחזר מאנגליה, עוד לא נחת וכבר התחילו שאלות, מתי יפרוש, איך יפרוש, למה הוא צריך את זה. זו ישראל, קשה לתקן את כולם".
"אומרים 'די כבר', זקן, שיפרוש, כל השטויות האלה", מוסיףמשומר, "אנשים לא מבינים שיוסי אוהב לשחק כדורגל. לא מדובר בכסף, לא חסר לו ברוך השם, ולא בשום דבר אחר. הוא פשוט אוהב את המשחק".
ואולי הנקודה פה באמת עקרונית. המראה של ענקי כדורגל בסוף דרכם המקצועית אינו תמיד דבר נעים: כופים עצמם על המשחק, מאיטים אותו, דורשים לעצמם זכויות יתר מתוקף מה שהיו, נאלצים לחזות בכוכבים החדשים תופסים את מקומם, קצת גורמים לנו לשכוח מה שהיו פעם.
"זה שורש הבעיה של שחקן מבוגר, הוא חושב שהוא ביכולת של פעם, אבל השרירים בוגדים, המחשבה אחרת. לא כולם מודעים למגבלות", מנתח אליהו עופר, מאמן העבר הוותיק. "בגלל זה צריך לדעת מתי לפרוש. אם אתה מושך ומושך ומושך, קודם הפציעות גומרות אותך, ובאיזשהו מקום שוכחים שהיית גדול".
עופר כבר בן ,74כמעט 20 שנה מחוץ ללופ של הקבוצות הגדולות. ב-,1998 כשעוד אימן, היה שותף לירידת הליגה של באר-שבע והטאלנט מהנגב במשחק הדמעות המפורסם. "שחקנים לא היו קיימים מולו", הוא נזכר. "גם כשחקן צעיר בניון ראה שלושה-ארבעה מהלכים קדימה, זו הגדולה שלו. אבל לכל דבר יש סוף".
דעתו, כמו שאפשר להבין, נחרצת. "בניון היה צריך כבר לפרוש", עופר אומר. "הוא היה שחקן עם יכולת אישית גבוהה מאוד. היום? מקבל פס, נותן פס, עוד שחקן בתוך המגרש.
"הוא רוצה לשחק, רוצה להוכיח. אבל הוא לא יכול להיות אותו בניון. הוא לא יכול להיות 40 אחוז. אני מכיר אותו אישית, הוא לא משחק ב-20 אחוז. בגלל שיש לו יכולות מיוחדות, הוא חושב שהשחקנים האחרים סביבו פחותים ממנו. לא מגאווה עצמית. לדעתי הוא חי את העבר שלו. גם אני כשחקן, לפני שפרשתי, חשבתי שאני יכול לשחק. אבל הזמן טופח על השכם. אומר, 'נגמר הסיפור שלך, תצא לפנסיה'.
"מה שלדעתי מטריף את בניון", הוא ממשיך, "זה שהוא היה שחקן גדול ועכשיו צריך לשבת על הספסל. באיזשהו מקום הגיל שלו בעיניו לא קיים. אולי הוא חושב שהוא יכול לשחק כמו שהיה בגיל 17 או .18 אבל הוא לא.
"גם היום יש לו יכולת אישית גבוהה, מוטיבציה, הוא רואה משחק, הוא נייד, הוא הכל. אבל זה לא מספיק. הכדורגל היום מושתת על מהירות, כוח, לחץ, תנועה בלי כדור, משמעת טקטית. וגם הקהל באיזשהו מקום מפריע, הוא רגיל לראות אותו בכישרון אחר. שופטים אותו לפי מה שהיה".
המאמן משה סיני, כוכב עבר שפרש בגיל ,31 חושב שלפרישה כדאי להתכונן. "כבר בגיל 18 וחצי, ידעתי שלא אמשיך מעבר למקסימום שאוכל לתת. רציתי תמיד להיות בטופ במגרש. ברגע שהבנתי שאני לא מאה אחוז, התחלתי לבנות את העזיבה שלי. לא אגיד שזה היה קל. צריך להיות מאוד חזק כדי לדעת לעשות סטופ".
איך זה נראה כשלא פורשים בזמן?
"כשאתה שחקן ברמה גבוהה, אתה עושה דברים ברמה של פרארי. אחר כך, כשאתה מתבגר, הפעולות נהיות של פיאט, ברוורס".
"יוסי אדם מאוד חכם", סיני ממשיך, "את ההחלטות הוא מקבל מאהבה ומרגש. ואתה יודע, לא תמיד החלטות שמקבלים מאהבה ומרגש, נכונות. בדרך כלל זוכרים את הסוף, וחלק מההחלטות הפחות טובות שלו ילוו אותו. אבל אי-אפשר לקחת ממנו את מה שעשה ולאן שהגיע"
את רצונו חוצה הגבולות של בניון לשחק, סיני חווה מקרוב לפני כעשור. במפגש בין נבחרות ישראל ולטביה, בניון – אז כוכב ליברפול – הוחלף. בדרך החוצה סינן כמה מילים, ובינו לבין עוזר מאמן הנבחרת סיני התפתח עימות מילולי.
"גם אני הייתי שחקן ואני מבין תגובות", משחזר סיני, "אבל הכעס שלו בא בצורה לא הוגנת. הבהרתי לו שהוא לא יכול לדבר ככה. זה היה לקראת סוף הקמפיין ויישבנו דברים. אבל כשדברים כאלה קורים, כשאתה קופץ על המיטה, מזיז את השמיכות, הסדין כבר לא אותו דבר".
"מה שלדעתי מניע את בניון היום זה האהבה למשחק והפחד מהיום שאחרי", מנתח כוכב העבר איציק זוהר. "אתה כל החיים, מגיל שש-שבע, מתעסק בדבר מסוים, וזה לא מסתיים בהדרגה. ברגע שהחלטת שאתה פורש, זה נגמר באותו רגע. אין לך אימון בוקר, אין משחק בשבת, אין את סדר היום של 20 השנים האחרונות. וזה מפחיד. כאפה גדולה. אתה יוצא בבת אחת מהמשחק, תרתי משמע. לרבים קשה להתמודד עם זה, בעיקר כשאתה כוכב. מדברים עליך בלשון עבר. זה נורא לשחקן כדורגל.
"הרבה גם תלוי בקבוצה שבה אתה נמצא. אתה צריך להיות במקום הנכון, שיעטוף אותך וייתן לך את מה שצריך מבחינה מקצועית, רגשית, מנטלית כדי שתוכל לצאת מהמשחק בצורה הכי נכונה עבורך".
בניון מקלקל היום את התדמית שלו?
"אני לא חושב. ברגע שבניון יפרוש, יזכרו רק את הדברים הגדולים שעשה. מי שלא מבין את האהבה שלו למשחק, הבעיה אצלו. הוא אותו ילד קטן מדימונה שרוצה להמשיך לשחק כדורגל, וזה לא משנה אם הוא בן 38 או .18 אני אוהב את המלחמה שלו. היום, כשאין לו את התהילה שהייתה לו והוא לא מרוויח כמו פעם, צריך להעריך את העובדה שהוא עושה את זה אך ורק מאהבה למשחק. צריך להעריך את זה, לא לשפוט".
ואולי באמת עדיף לא לשפוט. העולם מלא בכל כך הרבה כאלה שביזבזו את הכישרון שקיבלו, בזמן שבניון נלחם למצות את עצמו עד הדקה האחרונה.
אבל השעון מתקתק. הזמן שלו בדשא הולך ונגמר. ובעוד רגע, אולי חצי עונה, ילד הפלא יירד מהבמה. הלוואי שהיה יכול לשחק כדורגל לנצח. הלוואי שכולנו היינו יכולים לעשות תמיד את מה שאנחנו אוהבים.
ובעוד שני עשורים או שלושה, כשנעצום עיניים לרגע וננסה לדמיין מולנו את יוסי בניון – השחקן שהיה – אותן תמונות בכי קורעות לב יישארו לנו כתזכורת לכך שהיו בישראל כמה ענקי כדורגל, אבל ספק אם היה עוד מישהו שעשה את זה בכל כך הרבה אהבה.
פורסם לראשונה: 15:15, 11.02.19
